מסביב לנקודה – בדין וחשבון הראשון של ועדת חינוך מורגש היה המומנט של מעבר בפעולת הוועדה מאטמוספירה של מועקה, של לחץ מתמיד לנשימה חופשית, מפיזור נפש ועצבנות למאמצי ריכוז, בדיבור אחד להתחלה של תוכניתיות בפעולה.
השתתפות החברים הפעם בהתייחסות לדו"ח הייתה בעיקר קונסטרוקטיבית – אם אפשר להתבטא ככה – מרוכזת בכל מיני הצעות ודרישות לועדת החינוך; השפה העברית, השירה בחדר-הילדים, יומן חדר הילדים, ספרות מקצועית וכו'. כמובן שאפשר היה להוסיף עוד הצעות ודרישות כהנה וכהנה. בזה אפשר רק לצאת ידי חובה, השתתפות בשיחה ו"התעניינות" בחדר הילדים. אפשר להגיד בביטחון, שגם הוועדה (וזה היה מורגש בדו"ח) וגם הקיבוץ נמצאו תחת הרושם של חמשת האזרחים החדשים שנוספו לחדר הילדים, הגידול בבת אחת המטיל על הוועדה ועל הקיבוץ עול נוסף, אחריות נוספת, תפקידים נוספים ופרובלמות נוספות. והוועדה בלי ניסיון עצמי רב, רוצה לבנות הכל מחדש, אם כך שיפור בעבודה בין הסריות של הפעוטים, בירור יסודות אובייקטיבים ליחסים בין חדר הילדים והקיבוץ, חדר הילדים בין ההורים וכו'. שפיר. נדמה לי בכל זאת היה הכל מסביב לנקודה. דרושה לנו גישה יותר פרימרית, גישה לשאלת המשכת הקיום והקמת דור חדש. ואם כוונת כל התאמותינו ופעולותינו בשטח זה היא לטובת ילדינו ורק זה, הרינו לדעת שלטובתם, לטובת ילדינו העתידים להיוולד, צריך לא רק לדאוג לספרות מקצועית בשביל ההורים והמטפלות, אלא בראש וראשונה לחברת הילדים, למען שיוכלו להתפתח באופן נורמלי, למען שתהיינה כיתות נורמליות, שהילד יוכל ללמוד, שאפשר יהיה ברבות הימים ליצור גן נורמלי ובית ספר נורמלי. ודווקא אנחנו צריכים כבר להיות מלומדי ניסיון.
כוונתנו לתוכניות שבילודה. הבו לנו ילדים בצוותא!
האמנם? ואני תמיד חשבתי את ההפך. לא עלה על דעתי אף פעם לחשוב שבדברי עברית אני מוותר על משהו לטובת משהו, או כפי שאיזיק חושב שאני צריך לוותר על מאמע לושן שלי (יידיש) מכיוון שהוא מוותר על מאמע לושן שלו (פולנית). יש פה נדמה לי, טעויות במחשבה הזאת: א.) לא טוב שבן אדם מרגיש שנים שלמות שעשה ויתור לשפה העברית. נהפוך הוא – צריכה להיות הרגשת התעשרות, שיבה למקור והיאחזות בקרקע – יצירת הדיבור העברי החי והתרבות העברית הקמה לתחייה. ב.) ההשוואה בין מאמע לושן יידיש למאמע לושן פולנית היא אמנם נכונה מבחינה פרטית שלי, אבל היא לא נכונה מנקודת ראות התפיסה הלאומית של שנינו.
ופה כדאי להדגיש – אם אמנם צודקת באופן מוחלט היא גישתו של עזרי לבלבול הלשונות בקיבוץ ובזה אין לעשות שום הבדלים בין מאמע לשון למאמע לשון; הרי גישתך אתה היא לא נכונה; כי יש ויש הבדל ביחסינו לשפות פולנית ויידיש. אנחנו - התנועה הציונית, תנועת הפועלים העבריים בארץ ישראל – קשורים קשר לא ניתק עם מיליוני העם בתפוצות הגולה, עם תנועת הפועלים היהודית בכל ארצות הגולה, מכאוביהם – מכאובינו, שמחותיהם – שמחותינו, מפלותיהם – מפלותינו, וניצחונותיהם – ניצחוננו. שפת העם הזה שאנו מרבים כל כך לדבר בשמו הוא מאות בשנים יידיש, אם כי חלקים גדולים ממנו בארצות שונות התבוללו. היצירה התרבותית היהודית (הספרות, התיאטרון, ביה"ס) שנוצרה במרכזי היהדות שלנו היא, ובוודאי גם במוסדות החינוך שלנו ילדינו ילמדו את השפה והספרות ביידיש בעניין הקרוב ללבנו ביותר.
תגובה אינסטינקטיבית – למה? תגובה אינסטינקטיבית מטבעה היא לא ברור ענייני, לא חילוף דעות, לא רצון להוכיח לחבר השני, שדעותיו אינן נכונות, היא באה לידי ביטוי בצורות שונות, הצד השווה בכל הצורות היא, שהיא מעוררת רגשות של רוגז, או לפעמים התגובה האינסטינקטיבית גורמת עלבון, או פגיעה. פגע בי זה שכמה חברים ניגשו בזמן הדיון על הקורס לערבית, לרשימה שהייתה תלויה על לוח המודעות ומחקו את שמותיהם. אינני יודע מה היה המניע שהניע אותם לעשות זאת, אינני גם מביע כרגע דעה על השאלות, שעמדו לדיון בשיחה, אותי כרגע מעניינת התופעה לכשעצמה. הייתה שאת תגובה אינסטינקטיבית והיא גרמה לי עלבון. אילו שלא יהיו חילוקי דעות בין חברים, הצורה הנכונה ביותר לברורים היא שיחת הקיבוץ שחבר משתתף ומביע דעותיו, תגובה אינסטינקטיבית גורמת לרוב לתגובה שכנגד וזה לא מוסיף לא כלום לניבו התרבותי של חיינו אלא ההפך מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה