מחשבות שלאחרי חג

(לרגל חנוכת הבית הורוד – מתוך "מבפנים" 1936)

לו ניתן לילדים לבטא בבהירות את דיכאונם או שמחתם ולמבוגרים להקשיב ולהבין את פטפוטם על הבית, מובטחני שהמנון עליז שופע חיים היה מושר.

על הקרקע האפור של המחנה, מה עליז הוא הורוד של הקירות. מתרוצצים, נרגשים, מפינה לפינה וחיוכם אינו גולש מפרצופיהם.

מה מעניין הכל וכמה שונה. מה קרה לשולחנות, לכיסאות שהתחפשו בבגדים כה יפים?

האין כל זה שאול מהאגדה על הבמה? ולמה גולגלה הכלנית היפה, אשר כה היטיבה לשיר. למטפלת לבנת הסינור ולמה הגיש הצב, הרקדן המבדח, את הצלחות כתמול שלום?

למחרתו הולכים הילדים אל הבמה להמשיך את האגדה, אורי סוחב את המדחום הגדול ומנסה, לפי דרכו, למדוד את החום, ולוי לבש את עור-הצב עד שלא נשאר ממנו שריד.

כה יפה היה הכל. למה אין הפלאים נמשכים? הילדים פוחדים להירדם.

מה יהיה אם הפעם תכזיב תקומתם את תנומתם, והבית היפה והורוד יהפוך צריף שחור ובלוא?

הן הגדולים האלה, מי ידעם. פעם הם טובים, נותנים הכל ופעם לא יתנו אף אם יוכלו... ואולי מוצדקים חששותיהם של הילדים. אם אעביר לנגד עיניי את תקופת החורף אחשוב שלא תמיד מילאו המבוגרים את חובתם כלפי הילדים. עובדה היא שתינוקות רכים, בשבועות חייהם הראשונים, כשכל לגימת אוויר, מעלת חום או קור, קובעת את בריאותם או חייהם, גרו בחדרים צרים ולא מוגנים די צרכם, וחלו כמעט רצופות, והבית לא נע ולא זע. הבוגרים שתקו, לא הראו נכונות אפילו לשמוע את דרישותינו. כל זה יכול להעיד רק על יחס של קרירות, אפילו זרות. הקיבוץ לא רצה להכיר בבניו. מסר אותם לידינו בזה כאילו, סיים את תפקידו.

בית יפה, מותאם לצורכי הילדים והעובדות עומדות לרשותנו. קשים הם חבלי לידתן, רבים הם השינויים בחיי הילדים, אבל גם הטרדות קשות הביא אתו.

חסרים לנו דברים שונים שאין לתאר בלעדיהם סדר כל שהוא בעבודה. והרי הבית המפואר הזה, חסר בו שולחן וכסא, והילדים גדלים ורוצים להסב לשולחן. ואיך ייצאו הילדים מהלול אל השטח הלא-מגודר? ואיך תיקח המטפלת חמישה הילדים על זרועותיה ותנדוד בחיפוש צל עבורם? התמצאינה דרישתנו הד הפעם?

הקיבוץ חושב שעם גמר הבית נגמרה הדאגה לילדים? חברים מצפים לחדרים שיתפנו בצריפים.

האם אינם יודעים שילדים הקדימו את הבית, הם עברוהו ועוד היד נטויה.

ואם לא נדאג היום להמשך השיכון, מי יודע אם לא יחזור החורף של אשתקד שמוטב היה להעבירו מזיכרוננו.