הוא היה שפן פשוט. אפור, מבוהל קצת, שופע חיים.
כשהביאו חברי "במפנה" את המתנה הנאה הזאת לילדינו – גדולה הייתה השמחה. לכתחילה הסתכלו הילדים בעיניו הנוצצות, אוזניו הארוכות, שפמו הרועד, (כנראה שחזה השפן את גורלו המר ...) ונהנו מתנועותיו הזריזות, אחרי כן רקדו סביב הכלוב המקושט פרחים.
בשאון החגיגה בין חוויה אחת לשנייה – נשכח השפן האפור. יומיים הקשיב לקולות הילדים הרבים, הביט בתימהון על סביבה חדשה ושפמו רעד ...
הסתכל ותמה, למה כה שמחו עם בואו, למה כה רקדו סביבו ועתה עזבוהו לנפשו. הילדים, מילא – הם לא יבינו עדיין את מלאכת הטיפול בבעלי חי, אך המחנכים?
הקץ לתימהונו בא חיש מהר. לאחר יומיים כוסו עיניו ערפל ושפמו לא רעד יותר. נתייתם הכלוב – נבלו הפרחים.
שני צבים החיים בתנאים קשים, בקופסה צרה ובלי אוכל מתאים – נתעצבו מאד, הבינו כי מחר יכול לבוא תורם.
באם מוכרח לבוא גם תורם? האם חינוך טוב הוא הנותן לילדים, כשחסר להם יחס לבעלי חי, כשרון טיפול וקצת רחמים? ...
הוא, אמנם, היה שפן פשוט. אך מותו המר, והבלתי הכרחי, מחייב קצת מחשבה ותיקון מעוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה