מילים מספר

צבי רודניק (צבי ארד)

הקיבוץ בשיחה שלישית או אפילו רביעית, דן באותה השאלה. היה כבר קשה, קשה מאוד לשבת באווירה רווית מילים, ספוגת רצינות.

ופתרון – איין. עמד הקיבוץ מולך הפרט ולא רצה להטיל כובדו על המשקל ולנסות את הניסיון האחרון, ניסיון העמדת הפרט מול רצונו המלוכד של החברה ...

מפני מה הוא נרתע, הקיבוץ? היעז היחיד למרוד ולא להיכנע לצו החברה, המעמיסה על היחיד את מילוי התפקיד הקשה, האחראי, המכביד – אך שמוכרחים למלאו? –

כן, יש שיעיז היחיד למרוד – ואז מר וקשה לקיבוץ, אז אנו עומדים מלאי בושה עמוקה וריפיון ידיים – ויש אשר בלילה לא ייכנע הלב המדוכא והראש הלאה לליטופי הלילה ...

רפרפו המילים בחלל בחדר האוכל – וגוועו. ההד רבץ על הישות הקיבוצית ולא רצה ללכת לעולמו. ולא על דברים דנו העומדים ברומו של עולם. ברומו של עולמנו הקטן, עולם מאה ועשרים איש יש שיעמדו מול עולם אפור ויומ-יומי, אשר מאורעות קטנים ופעוטים עונדים לו מחרוזת לתפארת או לחנק.

פנינה עגומה הוספנו למחרוזת חיינו באותה שעה, עת חיפשנו מחסנאית, שתוכל ותרצה לסדר את כלכלתנו. יש אומרים: שתרצה, יש אומרים: שתוכל.

ובאותה שעה באמת היה קשה למצוא אחת שתוכל ותרצה לקבל את העול הכבד, המלווה אחריות וביקורת חריפה, המרפה את הידיים.

ולכן רפרפו בחלל חדר האוכל בשורת ערבים מלוות מילים מרוגזות ועצובות ורגש אין-אונים פרפר בלב. כי קשה עדיין המעבר למטבח המשפחתי, סבלני ונוח להנהלת מטבח קיבוצי בתקציב זעום.

יש המבינים את הדבר – ויש אשר לשונם קלה בפיהם – ואין מילים מכבידות עליה ...

רבים קיבלו בפקפוק את ההתנדבות של הלה, אשר ללא ותק וללא ניסיון מסייעות לרצונה. ידוע לנו הדבר: נלהבים אנו להתאמצותם של פועלי ברית המועצות – והן מקרוב חייהן הם אותן השיחות הכבדות והקשות – ואותה הלה הגוללת בהתנדבותה מעמסה מלב חברה, כך חבר אשר אינו יכול להיזכר, מה הייתה דמותו של המת, הוא אינו זוכר את פניו, את קולו, את הליכותיו. ועל קברו הפתוח של החבר האלמוני נפקחו עיניו של כותב הרשימה ויבין – כמה מזעזעת הזרות המפרידה בין אחד למשנהו. לא אשכח את הרשימה הזאת. ואדע, כי אנחנו, אשר חזון לוהט פועם בליבנו – חלזון הטמון מתחת לשכבה גזה של עמל ודאגות החיום האפור – לא נוכל להסכים שיתהלכו בינינו חברים, אשר איש לא יכירם, ואשר חומת הזרות תחצה בינם לבין האחרים ...