לקוח מתוך דקלים ושער- אבן
מספורי עין-שמר לילדים
ליובל ה- 50 תשל"ח 1977
אספר לכם, ידידי הקטנים, על הילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ עין-שמר. אתם מכירים אותם, הם כבר מזמן חברי קיבוץ ולא כל כך צעירים. יש להם ילדים גדולים וקצת קטנים וגם כמה מילדיהם הם כבר חברים בקיבוצנו. גם נכדה אחת להם.
ומי הם, הניחשתם? אגלה לכם שלא תטעו. דוד, עלית ועמוס שאיננו עוד איתנו, אך הוא כרוך בליבי עם השלישייה הראשונה. הוא נולד כמעט יחד איתם, כאן על אדמת עין-שמר התחיל ללכת, לדבר ונפל בתור מפקד פלמ"ח במלחמת השחרור[ בקרבות על העיר צפת.
הקיבוץ היה קטן והחברים מעטים. המחנה מוקף חומה, בית-האבן התנוסס מעליה וארבעת הצריפים היו כגמדים לעומתו.
בית-ילדים לא היה. תארו לכם, ילדים, קיבוץ בלי בית-תינוקות, בלי פעוטונים, בלי גנים ובלי אף ילד אחד.
ואנחנו, החברים המעטים, התגעגענו לילדים, לצחוקם, לשמחת החיים שלהם, לשובבותם ולמעשי קונדס ילדותיים.
והנה יש לנו שלושה תינוקות. אחד אחרי השני באו לעולם לשמחת כל החברים. הם היו התינוקות לא רק של הוריהם, הם היו התינוקות של כל החברים. כולם אהבו אותם, צייצו להם, שיחקו איתם, שמחו עם כל צחוק שהשמיעו, עם כל מלמול של תינוק.
את התינוקות שיכנו בחדר אחד של הצריף הכי טוב שהיה לנו (האחרון להריסה). סיידנו את קירות החדר, לסיד הוספנו מעט אבקה כחולה והוא היה יפה בעינינו, כארמון ממש. נקי, מצוחצח, ראוי לקבלת הדיירים היקרים.
דאגנו לתינוקות ש"יהיו לנו בריאים" ויגדלו לחברים חסונים כאלונים. שמעתם ודאי על מחלת הקדחת, חלו בה חברים רבים, מחלה קשה ולא קל להבריא ממנה. יש יתושים שעוקצים וקצת מכאיבים, אך הכאב חולף ושוכחים על העקיצה. אך יש אחד ושמו אנופלס והוא מעביר את הקדחת בעקיצה שלו מאיש חולה לאנשים ולילדים בריאים. האנופלס חודר דרך חורים ונקבים, מסתתר מאחורי וילון, או מקום חשוך אחר ובערב יוצא ממחבואו ועוקץ ומוצץ מעט דם ומדביק את הגוף בקדחת. חרדנו לתינוקות שלא יחלו לנו במחלה זו. לפני שקיעת החמה ערכנו חיפוש בחדר, בדקנו כל פינה בחיפושים אחרי המזיק. לאחר שהיינו בטוחים שאף אנופלס לא נמלט מעינינו, השכבנו את התינוקות במיטות. כילה כעין חופה תלויה מעל המיטה, קצותיה ארוכים ומקפלים אותם היטב היטב מתחת למזרון. אף יתוש לא יגע בגופות הפעוטים. ובאמת אף תינוק לא חלה בקדחת, אך גם לא ראה את שקיעת השמש, את השמיים הפרושים מעל, את הירח והכוכבים, וכשהגיעו ילדינו לגיל ארבע, היינו מובילים אותם לגן ילדים שבכרכור ובצהרים מחזירים אותם הביתה.
יום אחד הייתה מסיבת פורים בגן והיא נגמרה בערב. כשחזרנו עם הילדים לא יכלו לשבוע ממראה השמיים. עלית סובבה את ראשה הלוך וחזור ושאלה: "מה זה שם בשמיים"? לאחר שהסבירו לה, קראה בהתפעלות: "הביטו כמה הכוכבים מתנוצצים והירח הולך אחריהם ומביט, יש לו עיניים!". שיכורים משמחה מהמראה המופלא שראו לראשונה בחייהם.
ועוד אספר לכם ילדים, על מכה נוספת שבגללה העברנו את הפעוטים לחדר בבית-האבן. הייתה זו מכת עכברים וחולדות. משלא מצאו אוכל בשדות ורעבו כמעט כמו החברים – באו לחצר, לצריפים, לחפש במה להשביע את הרעב. בחדר התינוקות אוכל לא מצאו, אך ערכו שם סיורים ובבוקר היינו מוצאים סימנים מהביקור שלהם.
פעם אחת האמהות שכחה את השעון שלה על אחד הקרשים שבצריף. בבוקר השעון לא נמצא. הייתה זו תעלומה איך נעלם השעון. כל הקיבוץ חיפש אחריו ולשווא. גנבים לא היו בינינו. הייתכן שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותו?
אחרי שנים נפתרה התעלומה. התקינו אז חשמל בקיבוץ והחשמלאי שלנו, קלמן, אבא של יגאל והסבא של דלית, יאיר וענת, עלה על עליית הגג של הצריף, המשכן הראשון של השלישייה. ופתאום מביט ורואה שעון מונח לו בפינה. הרצועה שעשויה הייתה עור נאכלה עד תום, אך השעון שלם ואחרי מתיחה התחיל לתקתק וללכת כאילו לא קרה לו כלום....
מעט סיפרתי לכם, ילדים יקרים, על הימים ההם, ימי בראשית של קיבוצנו. ודאי כל מה שסיפרתי ועוד יסופר ייראה לכם מוזר, משונה ואולי עצבו מעט. אך לא כך היה. הרבה שמחה, שירה, הדי ריקודים בליווי הרמושקה ספגה החומה הסו, ושרידיה שומרים בלב האבן שלהם את סוד הימים ההם.
מספורי עין-שמר לילדים
ליובל ה- 50 תשל"ח 1977
אספר לכם, ידידי הקטנים, על הילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ עין-שמר. אתם מכירים אותם, הם כבר מזמן חברי קיבוץ ולא כל כך צעירים. יש להם ילדים גדולים וקצת קטנים וגם כמה מילדיהם הם כבר חברים בקיבוצנו. גם נכדה אחת להם.
ומי הם, הניחשתם? אגלה לכם שלא תטעו. דוד, עלית ועמוס שאיננו עוד איתנו, אך הוא כרוך בליבי עם השלישייה הראשונה. הוא נולד כמעט יחד איתם, כאן על אדמת עין-שמר התחיל ללכת, לדבר ונפל בתור מפקד פלמ"ח במלחמת השחרור[ בקרבות על העיר צפת.
הקיבוץ היה קטן והחברים מעטים. המחנה מוקף חומה, בית-האבן התנוסס מעליה וארבעת הצריפים היו כגמדים לעומתו.
בית-ילדים לא היה. תארו לכם, ילדים, קיבוץ בלי בית-תינוקות, בלי פעוטונים, בלי גנים ובלי אף ילד אחד.
ואנחנו, החברים המעטים, התגעגענו לילדים, לצחוקם, לשמחת החיים שלהם, לשובבותם ולמעשי קונדס ילדותיים.
והנה יש לנו שלושה תינוקות. אחד אחרי השני באו לעולם לשמחת כל החברים. הם היו התינוקות לא רק של הוריהם, הם היו התינוקות של כל החברים. כולם אהבו אותם, צייצו להם, שיחקו איתם, שמחו עם כל צחוק שהשמיעו, עם כל מלמול של תינוק.
את התינוקות שיכנו בחדר אחד של הצריף הכי טוב שהיה לנו (האחרון להריסה). סיידנו את קירות החדר, לסיד הוספנו מעט אבקה כחולה והוא היה יפה בעינינו, כארמון ממש. נקי, מצוחצח, ראוי לקבלת הדיירים היקרים.
דאגנו לתינוקות ש"יהיו לנו בריאים" ויגדלו לחברים חסונים כאלונים. שמעתם ודאי על מחלת הקדחת, חלו בה חברים רבים, מחלה קשה ולא קל להבריא ממנה. יש יתושים שעוקצים וקצת מכאיבים, אך הכאב חולף ושוכחים על העקיצה. אך יש אחד ושמו אנופלס והוא מעביר את הקדחת בעקיצה שלו מאיש חולה לאנשים ולילדים בריאים. האנופלס חודר דרך חורים ונקבים, מסתתר מאחורי וילון, או מקום חשוך אחר ובערב יוצא ממחבואו ועוקץ ומוצץ מעט דם ומדביק את הגוף בקדחת. חרדנו לתינוקות שלא יחלו לנו במחלה זו. לפני שקיעת החמה ערכנו חיפוש בחדר, בדקנו כל פינה בחיפושים אחרי המזיק. לאחר שהיינו בטוחים שאף אנופלס לא נמלט מעינינו, השכבנו את התינוקות במיטות. כילה כעין חופה תלויה מעל המיטה, קצותיה ארוכים ומקפלים אותם היטב היטב מתחת למזרון. אף יתוש לא יגע בגופות הפעוטים. ובאמת אף תינוק לא חלה בקדחת, אך גם לא ראה את שקיעת השמש, את השמיים הפרושים מעל, את הירח והכוכבים, וכשהגיעו ילדינו לגיל ארבע, היינו מובילים אותם לגן ילדים שבכרכור ובצהרים מחזירים אותם הביתה.
יום אחד הייתה מסיבת פורים בגן והיא נגמרה בערב. כשחזרנו עם הילדים לא יכלו לשבוע ממראה השמיים. עלית סובבה את ראשה הלוך וחזור ושאלה: "מה זה שם בשמיים"? לאחר שהסבירו לה, קראה בהתפעלות: "הביטו כמה הכוכבים מתנוצצים והירח הולך אחריהם ומביט, יש לו עיניים!". שיכורים משמחה מהמראה המופלא שראו לראשונה בחייהם.
ועוד אספר לכם ילדים, על מכה נוספת שבגללה העברנו את הפעוטים לחדר בבית-האבן. הייתה זו מכת עכברים וחולדות. משלא מצאו אוכל בשדות ורעבו כמעט כמו החברים – באו לחצר, לצריפים, לחפש במה להשביע את הרעב. בחדר התינוקות אוכל לא מצאו, אך ערכו שם סיורים ובבוקר היינו מוצאים סימנים מהביקור שלהם.
פעם אחת האמהות שכחה את השעון שלה על אחד הקרשים שבצריף. בבוקר השעון לא נמצא. הייתה זו תעלומה איך נעלם השעון. כל הקיבוץ חיפש אחריו ולשווא. גנבים לא היו בינינו. הייתכן שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותו?
אחרי שנים נפתרה התעלומה. התקינו אז חשמל בקיבוץ והחשמלאי שלנו, קלמן, אבא של יגאל והסבא של דלית, יאיר וענת, עלה על עליית הגג של הצריף, המשכן הראשון של השלישייה. ופתאום מביט ורואה שעון מונח לו בפינה. הרצועה שעשויה הייתה עור נאכלה עד תום, אך השעון שלם ואחרי מתיחה התחיל לתקתק וללכת כאילו לא קרה לו כלום....
מעט סיפרתי לכם, ילדים יקרים, על הימים ההם, ימי בראשית של קיבוצנו. ודאי כל מה שסיפרתי ועוד יסופר ייראה לכם מוזר, משונה ואולי עצבו מעט. אך לא כך היה. הרבה שמחה, שירה, הדי ריקודים בליווי הרמושקה ספגה החומה הסו, ושרידיה שומרים בלב האבן שלהם את סוד הימים ההם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה