משחקי ילדים

מתוך חוברת דקלים ושער-אבן

שהוצאה ליובל 50 של קיבוץ עין-שמר
תשל"ח 1977


שלום ילדים!


לפני שנים רבות חיה לה קבוצה של ילדים ולהם: מטפלות וגננות והורים.
זה מזכיר לכם משהו? ודאי!
הרי כך גם נראים לכם חיי היום-יום שיהיו בקרוב האגדות של מחר. אך באותם הימים העולם עוד היה תמים ורגשני (רומנטי כמו שאומרים האבאים והאימות).
ובזה גם היה עולם הילדים. בלי לגו ואופניים, בלי צ'יפופו וקלפים, וגם בלי ... סוכריות וגלידות.
על אותם ימים ולילות ברצוני לספר לכם.

על מכשפות ועל לילה

לילדים שלפני מלחמת-השחרור ואחריה בטרם היו "מסתננים", "פידאינים" או "פתחים", היה פחד גדול ואיום, שכל ערב והשכבה הועידו לנו אותו: ה מ כ ש פ ו ת.
בתוך ערפילי השינה והחלום הן היו ניבטות אלינו רכובות על מטאטא, ארוכות חוטם ולשונן אדומה, עיניהן המדובללות וקולן הצרוד, היו סיבה מכרעת ללחות מיטותינו וגרמו צרות צרורות לפסיכולוגים ולגננות.
היו לנו אחים גדולים ב"תומר" והם החליטו לרפא אותנו בשיטת ההלם. לילה אחד לבשו מכשפותינו עור וגידים, הן הופיעו לחדרי-השינה, כשהן עטויות סדינים ופנסים תקועים בפיהם.
גרונותיהם השמיעו נהמות מקפיאות דם.
דבקנו למיטותינו מאובנים ומבועתים, שניות שדמו לנצח. ופתאום נדלק האור ולעינינו הקרועות נתגלו אחינו ה"טובים": עמית, אדם, אבישי ואורי.
שפטו אותם בעצמכם ונסו לברר האם עדיין נשתייר בהם עד היום, משהו מן המכשפיות. אך העיקר, בלילה זה נפרדנו סופית מן המכשפות בנות-לוויתינו ימים ושנים.


"זנב... כבר" – משחקי לילה

הלילות לא זימנו לנו רק פחדים. היו גם לילות של שמחה. תעלול אהוב ומוכר היה ה"זנב...כבר" או במלאו: זנב עכבר. שלשל הילד שתי רגליים למכנס פיג'מה אחד והשני שימש לו כזנב.
היינו מקפצים כחבורת קנגורו – זנבו של הראשון בידי השני ומגיעים בקפיצותינו לפינות המשק השונות. כמובן המקום האהוב עלינו: בית-התרבות. חבורת ותיקים כבדי סבר – לבושי "יינקרים" וסוודרים יושבת סביב שולחן גדול וקוראת את "הפועל הצעיר" או "ידיעות תנובה" שניים-שלושה חוברים למשחק האשקוקי ואילו אנו מפירים את דממת הקודש במצהלותינו וקריאות ה"זנב-כבר" שלנו. מיד הייתה מבליחה מהחשיכה דמותה המחמירה של המטפלת המשיבה את הסדר על כנו.


משחקי יום

כבר ציינתי שלא היו לנו משחקים קנויים וכל שעשינו בכוח דמיוננו נעשה:



המתבן

היה אולם קסום של אגדות וארמונות. היינו בונים מחילות ובונקרים לעת סגריר כש"מלחמה" הייתה פורצת או היכלות-פאר שאוכלסו בנסיכים ונסיכות. מדי פעם עלה מתבן זה או אחר באש כתוצאה "מדרמה יוצרת" זו.



החורשה

אתר משחקי גנבות הדגל. קו תרועה, בעיבורו צץ מובחר בגובהו, ובצמרתו חבוי לו הדגל.
עד היום אני נוטר לי טינה על כי הטמנתי את הדגל דווקא בתוך קן צרעות שהפליאו בי עקיצותיהן והוא בנפילתו מנפץ ענף אחר ענף עד לנחיתתו הקשה והבוכיה.


הקפות

לא תחנות כמקובל היום, אלא עם כדור טניס הנחבט במקל של טוריה. תפיסה ביד אחת, הקבוצה כולה שרופה. החדרת הכדור למעגל ללא מכת הגנה בכף רחבה ומיוחדת – שרוף החובט בלבד.
מכת ההגנה הגיעה לשכלול כזה, עד כי דוד בן-אשר היה מקפיץ חוזר והקפץ את הכדור תוך כדי ריצה עד לרפת א', דבר שהקנה לקבוצתו נקודות רבות רבות.


"דודס"

המוכר לכם משכבר. חבורות ושריטות ועיניים כמעט שפוכות לא מנעונו מלשחק במשחק אהוב זה שהצריך מיומנות וכושר חבטה.


"הקדרים באים"

ומשחקי "תופסת" למיניהם מילאו אף הם את המגרש והדשאים בשעות המקלחת כשהתלבושת התקנית: תחתונים וגופיה.


מקלעים (רוגטקות)

אבשלום גינת – המלך הבלתי מעורער. ציפורים רבות טעמו טעמם של כדורי האזדרכת שנשלחו ביד אמונה ממקלעו.
יכולתי למלא עוד דפים רבים בסוגי המשחקים, אך נניח להם ונעבור לאירוע המרכזי בשנות ילדותנו (אם נ]פסח על השלג).



מלחמת אשל – ערבה

קדמה לכך החרפה – קראנו לעצמנו "עומר", הפרה גסה של מסורת העצים. כמעשה תגמול נודינו מהחברה ונקראנו: "יבלית". במצב זה של התגוננות ונחיתות חיפשנו קורבן חלש מאיתנו – קבוצת "ערבה " – או גן חנה דאז.
ילדה עגלגלה הייתה אצלנו, סימונה שמה. שער ראשה גולח בל חשש לכינים. חבושה הייתה כובע טמבל ומיאנה להסירו ולגלות חרפתה. והנה יום אחד, כשהאווירה רווית מתח בלאו-הכי, ניגש אברהם הקטן (אל תלך לשם...) ובהיעלם אחד גילה לעולם כולו את הסהר המבריק השוכן על כתפיה, ובכך נתן את הבעיטה למלחמה עקובה מדמעות וזיעה.
מיד התבצרו שתי הקבוצות על עוזריהן: ערבה + כל חברת הילדים – (זית ושקד) ועומר-אשל עם המהפכן הנודע אבשלום. משך ימים ולילות נבנו "סליקים" עתירי פצצות סרחון, מים, סיד ובוץ. השטח מוקש במוקשי מים ו... שתן. חפרנו בורות מילאנו אותם בתוכן הנ"ל והסווינו בענפים ומכסים.
קבוצת "אשל" גילתה עדיפות זמנית בגייסה לעזרתה נשק מסייע בצורת "טנק" – הלא הם אופניו החומים של גברי. הצלחה זו לא האריכה ימים. הגיע טנק כבד יותר, אופני הבלון של נדי. לשניהם דודים עשירים באמריקה.
גם תורת הלחימה של הורינו שיצאו בלילות ל"אמבושים" לא פסחה עלינו. נדי היה מקים מארבים, בהורדת זקיף מהירה משכיב את קורבנו (אני!, תמיד אני!) ותוחב בחריצות לתוך אוזניו מזון פרות מסריח הקרוי: תרסן, פסולת מ"גלעם".
ללא התערבות המורים, מי יודע? אולי הייתה נמשכת מלחמה זו עד היום.


גניבות

הרבה סוגים של גניבות ידענו: ג'לי ממחסן מטבח הילדים, "באלונים" מהחצר, צמר פלדה מהנ"ל לצורך זיקוקים, גלוקוזה בגלעם, אבטיחים ובוטנים מה"קפיטליסט", ומנדרינות מפרדס ד'.
אך אתר הסחיבות בהא הידיעה היה: "גן הער האסור". מקומו – שוליו הדרומיים של מטע א' – אזור הלולים והתעשייה. מה לא היה בו? פיג'ויות, גואיבות, שסק, אפרסמונים, אבוקדו, רימונים, כולם דרים בכפיפה אחת כבוסתן ערבי.
אך היו בו עוד מספר דברים, הלא הם: פינו, שאול מ', והמוסדניק הצעיר עידו ז'. מהם פחדנו ובהם לחמנו את מלחמת דוד בגוליית.
מכנסינו הארוכים (כשגומי סוגרם למטה) שימשו כמאגר יעיל לאחסון הפירות, משמיעים ומתריעים בכל פינות המטע ומקום מסתור שהוכן מבעוד מועד בביתנו, שימשו כתורת הלחימה שלנו.
הנה ילדים! קצת מן הקצת של זיכרונות ילדות. אך עליכם לדעת – פני הוריכם כיום, כפני ילדותם. ואם אני בהיסח הדעת עוד מרהיב עוז לצאת לדשא בתחתונים וגופיה, משחק בדודס ונהנה מפיפי – הרי כעת הדבר מובן הרבה יותר, נכון?
שלכם באהבה, רפי כפכפי



נ.ב. הקללה העזה ביותר שהעזנו להשמיע באותם ימים:
"טיפש מנוול בתחת של גמל".







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה