... מה ילמד ילד על חזוננו והיאמין לאודם הדגל – כשיראה את הוריו מסתלקים מחובת הפגנה פועלית באחד במאי? מה יגיד ובעיני אב אחד ושני מצמוץ של ספק (אולי לעג?) באם יאה לנו לשאת את דגל הקיבוץ בחג הביכורים של משקי העובדים? איך יבין התרופפות של אחריות קולקטיבית וכללית בחיי הקיבוץ? והוא ידע זאת, חברים. הוא יתחנך לא רק על ברכי סיפורי המחנכת ולא רק בשעות טיול עם ההורים. בכל חושיו יקלוט לתוכו התרשמויות, תמונות וקולות, ואם גם יירדמו משך שנים בנשמתו – יתפרצו תוך התעוררות מזעזעת בבוא היום. הן עתה, כל יום וכל רגע אנו מעצבים את עמקי הכרתם עם השכבה מתחת סף ההכרה של ילדנו – ומהו המזון אשר מגישים לו?
מי, אם לא ילד רך ישאל, בהסתכלו לישיבות הועד הפועל, את השאלה: "למה יושבים כאן רק בחורים?" ומי אם לא ילדים רכים אחזו ברעדה בידי אמהות ולאור חורשת "השומר הצעיר" הבוערת – שאלו: "למה את נשארת בחדר?".
... האם נוריש לילדים את התהום שבין שלוותנו המשונה, המתנכרת ובין נהרות דם, אשר נשפך בספרד למען חופש ונגד שעבוד; האם גם הם לא יחושו בכל עצביהם את עיר ההריגה שבבריסק ופשיטיק, את מציאותנו הטראגית בארץ-ישראל, ואת תוכן מלחמתנו?
היוכלו להבין מפרצוף מציאותנו, כי בחיינו האפורים אין רק חשבון מהיום למחר, אלא חזון של מולדת וחופש?
שיש לנו התאבקות קשה עם מבשרי חושך ופיטני טירוף המהלכים בחוצות ושרים כי "הסוציאליזם טמא, הסוציאליזם שבש את הדעת ... ורק ההולך אחרי התותח בשדה זוכה כן ללכת אחרי מחרשתו ... ורק "ברובים בידיים נקום לתקומה" (א.צ. גרינברג).
כתב לנו קורצ'אק לפני ימים מספר כי כל ימי חייו שאף לבסס את ארגון הילדים על אהדה וצדק הדדי, להרחיקם במידת האפשרות מרוע ענייני המבוגרים – לתת שנים שקטות, עצמיות, נוחות של גידולו. לא להמריץ, לא להעמיס יתר על המידה, לא לבוז, לא להשחית... גם אנו שאפנו לכך. אבל אי בודד, מרוחק מהחיים ואשר אינו מכשיר למלחמה על עתיד יותר טוב – לא!. קורצאק יצר במוסדו נאות מדבר: במלחמה על שינוי המציאות המסובכת לא שיתף את ליבו הער, כשרונו העצום ואת רתיעותיו הרבות. וכיום הוא מתגונן בשארית כוחותיו נגד חול המדבר האכזרי, המכסה את האי המבורך, שיצר בידיו. הטרגדיה הזאת היא מנת רבים – היא אזהרה גם לנו, לאנשי כפר המקיימים בית מקסים לילדיהם.
כשם שהתגייסו עשרות חברים להביא חציר אל תחת גג, עת עננים כיסו את השמיים, יצאו בשעות הלילה לשמור על רכוש הקיבוץ בשדות ובמטעים, כשם ששעות רבות של מנוחה ידעו להקדיש לתפקידים שונים ורבים, כן נדע ביום פקודה, לעמוד במערכה על נכסים גדולים יותר מכל מה שיש לנו, במלחמה על חופש ושלטון פועלים ...
אם יש אידיאה גואלת בחיינו – נשלבה לכל מעשה ידיים, נפרה בעזרתה את מאווינו ונרחיב את האופק. ואז – נדע בבטחה כי לא יבגוד הבן באביו וילד לא יבוז למחנכיו - "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה