מתוך הספר עוזי מור - קרן אור
נכתב ונערך ע"י אורי אפק
לאה ליבוביץ, אימי היקרה, עלתה בעלייה הבלתי-לגאלית בתחילת 1935 מצ'כוסלובקיה. בעיירת מולדתה השתייכה לגרעין השומר-הצעיר שבעלייתו לארץ היה אמור להתארגן לקראת הקמת קיבוץ חדש. כחודשיים לאחר עלייתה התברר לה שהיא בהריון ובאסיפת חברי הגרעין, נוכח הקשיים הכרוכים בהקמת יישוב חדש בספר באותה תקופה, הוחלט שעליה לבצע הפלה. ופה חוויתי את הניסיון "הקרבי" הראשון שלי כאשר אימי סירבה להחלטת הגרעין, הראתה להם אצבע משולשת והודיעה שהיא עוזבת את ההכשרה. חברי הגרעין התרככו והעדיפו את אימי למרות המצוקות הכלכליות והקשיים הצפויים בגידול תינוק בתנאי המחסור והחלוציות שאפיינו את אותה תקופה. בדיעבד אני יודע, וכך גם הרגשתי במשך שנים, שאף אחד מחברי הקיבוץ לא הצטער על ההחלטה.
נולדתי ביוני 1935 כאשר קבוצת החברים שמנתה כעשרים נשים וגברים, הייתה בהתארגנות לעלייה על הקרקע והקמת קיבוץ מענית בהרי מנשה, בקרבת קיבוץ עין שמר. בשנים הראשונות, עוד טרם עלייתו של הקיבוץ על הקרקע, הייתי בן יחיד בקיבוץ לאם חד-הורית. הייתי בן חמש כאשר נולדו ילדים נוספים לחברי הקיבוץ הצעיר. במבט לאחור, עלי להדגיש שלסטאטוס שלי כבן יחיד בקיבוץ מענית, היו יתרונות וחסרונות. החיסרון העיקרי היה שלא היו לי חברים בני גילי. אבל היתרונות היו רבים לאין שיעור. כל החברים ראו בי את בנם והמשמעות הייתה מתנות, פינוקים וזכויות רבות. רק לאחרונה הגיע אלינו מסמך שנמצא בארכיון של קיבוץ מענית, ואשר העלה חיוך רחב אצל דינה ואצלי, ובו מסופר על אסיפת חברים הדנה בהתלבטות כיצד לחגוג לילד יום הולדת שנתיים. המיוחד במסמך זה הוא בכך שהם אינם מציינים את שמי היות ואני בן יחיד בקיבוץ וכשאומרים "הילד" ברור לכולם למי מתכוונים.
בקיבוץ מענית לא הייתה מסגרת חינוכית שמתאימה לי ולכן בחיפושים אחר מקום מתאים, גלגלו אותי בהתחלה לגן שמואל ואחר כך למקום שנקרא "במפנה" שהיה מרכז הכשרה של הקיבוץ הארצי ולבסוף הגעתי לעין שמר. בעין שמר צירפו אותי לקבוצת "אורן", קבוצה קטנה שמנתה שבעה בנים ובנות והצטרפותי הייתה תוספת משמעותית. הימים היו ימי המאורעות והניידות בין עין שמר למענית, הייתה מסוכנת. לכן עברתי לגור בעין שמר, אבל אימי שרצתה לבקר אותי, הייתה צריכה להגיע בשעות אחר הצהריים ולחזור בחשיכה למענית. לא פעם נשארתי לבד בשעות אחר הצהריים שבהם הילדים בקיבוץ הולכים להוריהם ולעיתים מזמינים אותי להצטרף אליהם. כיום הקיבוצים ביטלו את הלינה המשותפת ועברו ללינה משפחתית. כאשר אני מהרהר באותם הימים אני אסיר תודה על כך שהייתה נהוגה הלינה המשותפת.
על מנת להקל על אימי, היו תקופות בהן היא עברה לגור בעין שמר על תקן החזרת ימי עבודה. אז היה לי בית כמו לכל הילדים, אבל הבית היה אוהל קטן שהתקשה לעמוד ברוחות ובגשם וגם בחמסינים הוא היה רחוק מלהיות מחסה מתאים. למרות כל זה התקופות בהן גרה אימי בעין שמר, זכורות לי כיפות וחמות. אלה היו השנים שבהן נוצק הקשר המיוחד והקרוב כל כך ביני לאימי שנמשך שנים רבות. בחופשות הייתי מבלה במענית ואלה היו חופשות של כייף אמיתי. בין היתר עמד לרשותי סוס שלאחר שסיים את יום עבודתו בקיבוץ, היה ברור לכל החברים שעליו רוכב רק "הילד". שני אירועים שזכורים לי ביחסים ביני לבין סוסי. הראשון, לאחר רכיבת ערב האכלתי את הסוס באורווה ומסיבה כלשהי לא מצאתי חן בעיניו באותו רגע. הוא נעץ את שיניו בכתפי, טלטל אותי טלטלה הגונה וגרם לפציעתי הראשונה. לא חשבתי לספר על התקרית לאימי, אך לפני השינה היא ראתה את סימני הנשיכה והזעיקה אותי למרפאה. בהזדמנות אחרת, יצאתי לרכוב בשדות הקיבוץ ולפתע הסוס נבהל ופתח בדהרת אמוק בחזרה לקיבוץ. מכיוון שרכבתי ללא אוכף וללא ראשיה עם מתג ראוי, לא הצלחתי השתלט עליו והמרחק לאורווה הלך והתקצר במהרה. כשהיינו קרובים לאורווה נזכרתי שהמשקוף בכניסה הוא נמוך ואם אני אשאר על גב הסוס אקבל חבטה רצינית. בשבריר שניה קיבלתי החלטה להפיל את עצמי מהסוס הדוהר ולמזלי נחיתתי הייתה על אדמה רכה ולא על אחד מהסלעים שהיו פזורים בקיבוץ.
לא כל ימי החופשה הוקדשו לתענוגות ונדרשתי על ידי אימי ללמוד ולהתכונן לקראת חזרתי לבית הספר. לא אהבתי ללמוד ושיעורי העזר שקבלתי מדוב ליפי, חבר הקיבוץ, היו כמעט עינוי עבורי. למזלי אהבתי לצייר ודוב היה צייר וכך הקדשנו חלק מהשיעורים לציור. היה לי קשר חם עם הרבה חברים בקיבוץ, בעיקר עם הרווקים. הסיבה לכך הייתה שדרכי הם ניסו לחזר אחר לאה אימי שהייתה יפיפייה מושכת. אינני זוכר דמות מסוימת שלאימי היה קשר רומנטי ממושך אתו, אבל ידעתי היטב מי מנסה את כוחו ביצירת קשר כזה וזאת דרך המתנות שהיה מעניק לי.
בחלק גדול מהחופשות אהבתי לנסוע עם אימי לבקר את האחים שלה בעקרון ובמושב ביצרון. הנסיעות האלה היו כרוכות בהחלפת שלושה אוטובוסים ונמשכו חצי יום, אבל התמורה הייתה מלאה. לכל אחת מהמשפחות של בני דודי היו שתי בנות יפות ונחמדות. גם הן אהבו את ביקוריי למרות שהייתי לא פעם מציק ומתעלל בה, מלמד אותן לשחות ותוך כדי כך מטביע אותן, סוגר אותן במשך שעות במחסן, ומדי פעם מקצר את צמותיה של ירדנה. ולמרות הכול, אהבנו את היחד המשפחתי ונשארנו כל השנים בקשר הדוק ומיוחד.
כשהייתי בן חמש עלו ארצה אבי הביולוגי, בומי הלמן, עם אשתו והתיישבו בקרבת קיבוץ מענית. אז הכרנו לראשונה בביקוריו בקיבוץ וזאת בדרך כלל מבלי שאשתו תדע על כך. לאחר תקופה קצרה, כאשר נמאס לאשתו מהקשר בינינו, היא הציבה אולטימטום: "או אני או עוזי!!". אבי שהיה אדם מוכשר מאוד, אבל כנראה חסר חוט שידרה, ארז את מיטלטליו והדרים לרחובות, ושנים לאחר מכן עבר לגור בבאר שבע. וכך ניתק הקשר בינינו למשך יותר משלושים שנים.
באחד מערבי החורף של שנת 1945, כאשר אימי ואני מסתתרים באוהל מגשם הזלעפות ואת האוהל מאירה באור קלוש עששית נפט, מספרת לי אימי על כך שהכירה בעין שמר אדם נחמד והיא שוקלת ליצור איתו חברות. שאלתי אותה במי מדובר ותשובתה הייתה: "משה מרקמן". אמרתי לה שזה נראה לי מאוד בעיקר בגלל שמשה היה מפקד בנוטרים עם רכב צמוד וגם הייתה לו גישה לסוסים בקיבוץ כשומר שדות בעבר. הייתי אמנם רק בן עשר, אבל "הפייטריות" של משה מצאה חן בעיני. הסכמתי הובילה לזוגיות מופלאה בין לאה למשה, וסוף כל סוף היה לי אבא נהדר. אחרי חודשים אחדים של שדרוג בתנאי המגורים של אימי בעין שמר והיא עברה לגור בצריף של משה.
למרות שהלימודים והשהייה בכיתה היו עבורי "עונש", התאקלמתי ומצאתי את מקומי בקבוצת "אורן". בתקופה ההיא נוצרה חברות, מיוחדת במינה, בין עוזי סגולי, אחד מילדי הקבוצה, וביני. היות והוא היה בלונדיני ואילו אני בעל שער שחור כפחם, הדביקו לנו את הכינוי: "עוזי לבן ועוזי שחור". היינו שונים מאוד באופיינו, הוא היה מחושב מאוד, איטי בקבלת החלטות ורחוק מספורט כמו מזרח ממערב. אני הייתי ספורטאי, זריז ומהיר החלטות. החברות בינינו באה לידי ביטוי בפעילויות רבות שחווינו ביחד ומעל לכל נאמנות ופרגון הדדי. כהרגלי, יום אחד הפרעתי לכיתה להתרכז בלימודים וסולקתי החוצה. המשכתי להפריע מבחוץ והמורה שרה שלחה את הבנים לתפוס אותי. התחבאתי על גג בית הילדים ובעוד הילדים מחפשים אותי מסביב הצצתי מדי פעם מהגג עד שנתקלו עיני בעיני עוזי הלבן. הורדתי את הראש ושמעתי אותו אומר לילדים: "אני יודע היכן עוזי מתחבא, הוא במתבן ליד הרפת". הילדים התרחקו ממקום מחבואי ואצלי נוספה עוד נקודת אור ליחסי החברות עם עוזי הלבן. חברות זו נמשכה שנים רבות.
שנות ילדותי בקיבוץ עין-שמר זכורות לי כשנים היפות ומאושרות, מלאות בפעילויות והרפתקאות, במסגרת קבוצת "אורן" וחוויות משותפות בחברת הילדים ולאחר מכן במוסד החינוכי. בקיצור חיי בקיבוץ התאימו לאופיי כהגדרת המורה: "עוזי ילד הרפתקן היפראקטיבי".
הזוגיות בין הורי מוסדה בחתונה צנועה כאשר בנם הבכור, גיורא,כבר היה בן חודשיים. המשימה שלי, בעת שהרב הגיע לקדש את הורי, הייתה להרחיק את הפעוט מאזור החתונה.
כאשר פרצה מלחמת העצמאות, הייתי בן שתים עשרה וחוויתי אירועים רבים באזור בכך שנצמדתי למשה שמונה כמא"ז הקיבוץ. מענית היה בקו האש וילדי הקיבוץ פונו לפרדס-חנה, ואימי ואני ביקרתי אותם מדי פעם במהלך המלחמה. כילדים שימשנו רצים בתעלות הקשר בין העמדות הפזורות מסביב לקיבוץ. באחת האזעקות ירדנו למקלט הסמוך לבית הילדים ונאמר לנו שמטוסי האויב טסים מעל לקיבוץ. רחל, ילדה מקבוצת "אורן" נכנסה להיסטריה בתוך המקלט עד כדי כך שעוזי הלבן ואנוכי העדפנו לצאת ולשבת בחוץ. שמענו מטוס באוויר ועוזי זיהה נצנוץ בשמיים וחזרנו מייד למקלט. שניות לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר, הקירות הזדעזעו, רחל צרחה והאירוע הסתיים. יצאנו החוצה וראינו שכל המקלט מכוסה ברסיסי הפצצה שנפלה במרחק של כחמישים מטרים, ויצרה מכתש גדול. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה היו חיי בסכנה מוחשית.
במהלך מלחמת העצמאות עברנו ללמוד במוסד החינוכי שזה עתה הוקם בעין-שמר. קבוצת "אורן" הייתה הראשונה שהחלה ללמוד בו. תקופת הלימודים בתיכון הייתה עבורי מעניינת יותר מהלימודים ביסודי, בעיקר בנושאים הריאליים שאהבתי. הקבוצה גדלה לכדי שלושים תלמידים, שנוספו בעיקר מילדי גולה שניצלו מהשואה וילדי חוץ ממקומות שונים בארץ.
חלק ניכר מזמני הוקדש לספורט, בעיקר לכדור-עף ולשח-מט. הרבינו לטייל ברחבי הארץ, בעיקר במסגרת תנועת "השומר הצעיר" ולהשתתף בתחרויות ספורט, ואף זכינו בהישגים בולטים.
באחת מתחרויות השח-מט, שאמורה הייתה להתקיים בקיבוץ עין-החורש, התקיימה בקיבוצנו עצרת לזכרו של סטלין. כקפטן נבחרת השח-מט, קבלתי החלטה להעדיף את התחרות על פני ההשתתפות בעצרת. זמן קצר לאחר מכן, היו בקבוצתנו דיונים על קבלת סמל בוגרים של התנועה. ברוב קולות החליטו חברי לקבוצה שאינני זכאי לקבל את הסמל בגלל ההיעדרות מעצרת הזיכרון ל"שמש העמים". עוזי הלבן, כהרגלו, הצביע בעדי. לא זכור שהיה לי מפח נפש בעקבות אי קבלת הסמל.
את מקומי בקבוצת הכדור-עף של עין-שמר רכשתי במאמצים רבים. נתוני הגופניים לא התאימו לשחקן כדור-עף. הייתי נמוך יחסית לבני גילי וזריזותי התאימה יותר למשחק המחניים מאשר לכדור-עף. למיטב זיכרוני, החלה צמיחתי לגובה רק בגיל שבע-עשה ואת גובהי הנוכחי, מאה ששבעים ושמונה סנטימטרים צנועים השלמתי במהלך שירותי הצבאי. משחק הכדור-עף תפס יותר ויותר מקום משמעותי בחיי וההישגים הראשונים הזכורים לי היא השתתפות וזכייה ב"גביע השלום", טורניר ארצי בענפי ספורט שונים, ביניהם כדור-עף. מהמוסד החינוכי צמחה קבוצת הכדור-עף עתירת ההישגים של הפועל עין-שמר, בה שיחקתי עשרים שנים והייתי הקפטן הנצחי שלה. עד היום מכנים אותי חברי לאותה קבוצה בעינוי
"קפטן מור".
במוסד החינוכי חוויתי גם חוויות אחרות ולא רק בתחום הספורט. מלאי ההיפראקטיביות שהיה בי, דחף אותי לפעילויות נוספות, ביניהן טיולים בני יומיים שלושה. זכור לי טיול לואדי עמוד, מצפת לכינרת עם גדעון ואורי מקבוצת "תומר". הגענו מאוחר בערב לשפת הכינרת ונאלצנו לבלות את הלילה על החוף. לא היה לנו מזון וגדעון במומחיותו הרבה, הרבה לאלתר ארוחת ערב משרצים וכל מיני צמחים שמצא בסביבה. אני נשארתי רעב. אני מעריך שאותה "הארוחה" גמלה אותי עד היום מלאכול שרימפסים, צדפות ושאר מרעין בישין.
בקבוצת "אורן" התיידדתי במיוחד, כמובן בנוסף לחברות בנפש עם עוזי הלבן, עם זאב שהיה "ילד חוץ" ולוי שהיה "ילד גולה". שני אלה עוד לפני שפתחו את עיניהם בבוקר, כבר תכננו את מעשה הקונדס שיבצעו באותו יום. מכל בני הקבוצה, הם בחרו בי כשותף למעלליהם וכאלה היו רבים. באחד הימים החלטנו לבדוק את עמידותו כנגד אש של עץ דקל, שהיה סמוך לאחד ממבני המוסד החינוכי. הדלקנו אותו וגרמנו לבהלה גדולה שגררה בירורי משמעת ועונשים. ללוי וזאב היה מחסן נשק קטן שהכיל אקדח ישן, כדורים ממגוון קליברים ועוד. היינו יוצאים למטווחים במקומות נסתרים בקרבת הקיבוץ. ברוב המקרים האקדח לא פעל.
בגיל שבע-עשרה, גיל שבו נהוג היום לעשות פעילויות הכנה לצה"ל במסגרת בתי הספר, היינו חברי ואני מוכנים פיזית ונפשית לשירות משמעותי. אני זוכר שבני קבוצת "אלון" הבוגרים שנתיים מאתנו, הגיעו לחופשה שעל כתפיהם דרגות קצונה וגרמו לי להתגבשות החלטה שגם אני אהיה קצין קרבי.
משפחתנו גדלה כאשר אחי אמנון בא לאוויר העולם. ואני שאהבתי תינוקות מצאתי עניין רב בשעות אחר הצהריים, ללכת לחדרם של הורי ולשעשע את גיורא ואמנון. לאה ומשה היו זוג חם מאוד ואוהבי הזולת.
ובנוסף לילדיהם הביולוגיים, הם תמיד היו מוכנים לאמץ ילדים וכך הם אימצו את יושקו שהגיע לקיבוץ עם אחותו מיוגוסלביה לאחר המלחמה. עד היום הוא קורא לי "אחי" וכך גם אני. במהלך השנים אימצו הורי כעשרה ילדים, נערים וגם בוגרים בודדים.
נכתב ונערך ע"י אורי אפק
לאה ליבוביץ, אימי היקרה, עלתה בעלייה הבלתי-לגאלית בתחילת 1935 מצ'כוסלובקיה. בעיירת מולדתה השתייכה לגרעין השומר-הצעיר שבעלייתו לארץ היה אמור להתארגן לקראת הקמת קיבוץ חדש. כחודשיים לאחר עלייתה התברר לה שהיא בהריון ובאסיפת חברי הגרעין, נוכח הקשיים הכרוכים בהקמת יישוב חדש בספר באותה תקופה, הוחלט שעליה לבצע הפלה. ופה חוויתי את הניסיון "הקרבי" הראשון שלי כאשר אימי סירבה להחלטת הגרעין, הראתה להם אצבע משולשת והודיעה שהיא עוזבת את ההכשרה. חברי הגרעין התרככו והעדיפו את אימי למרות המצוקות הכלכליות והקשיים הצפויים בגידול תינוק בתנאי המחסור והחלוציות שאפיינו את אותה תקופה. בדיעבד אני יודע, וכך גם הרגשתי במשך שנים, שאף אחד מחברי הקיבוץ לא הצטער על ההחלטה.
נולדתי ביוני 1935 כאשר קבוצת החברים שמנתה כעשרים נשים וגברים, הייתה בהתארגנות לעלייה על הקרקע והקמת קיבוץ מענית בהרי מנשה, בקרבת קיבוץ עין שמר. בשנים הראשונות, עוד טרם עלייתו של הקיבוץ על הקרקע, הייתי בן יחיד בקיבוץ לאם חד-הורית. הייתי בן חמש כאשר נולדו ילדים נוספים לחברי הקיבוץ הצעיר. במבט לאחור, עלי להדגיש שלסטאטוס שלי כבן יחיד בקיבוץ מענית, היו יתרונות וחסרונות. החיסרון העיקרי היה שלא היו לי חברים בני גילי. אבל היתרונות היו רבים לאין שיעור. כל החברים ראו בי את בנם והמשמעות הייתה מתנות, פינוקים וזכויות רבות. רק לאחרונה הגיע אלינו מסמך שנמצא בארכיון של קיבוץ מענית, ואשר העלה חיוך רחב אצל דינה ואצלי, ובו מסופר על אסיפת חברים הדנה בהתלבטות כיצד לחגוג לילד יום הולדת שנתיים. המיוחד במסמך זה הוא בכך שהם אינם מציינים את שמי היות ואני בן יחיד בקיבוץ וכשאומרים "הילד" ברור לכולם למי מתכוונים.
בקיבוץ מענית לא הייתה מסגרת חינוכית שמתאימה לי ולכן בחיפושים אחר מקום מתאים, גלגלו אותי בהתחלה לגן שמואל ואחר כך למקום שנקרא "במפנה" שהיה מרכז הכשרה של הקיבוץ הארצי ולבסוף הגעתי לעין שמר. בעין שמר צירפו אותי לקבוצת "אורן", קבוצה קטנה שמנתה שבעה בנים ובנות והצטרפותי הייתה תוספת משמעותית. הימים היו ימי המאורעות והניידות בין עין שמר למענית, הייתה מסוכנת. לכן עברתי לגור בעין שמר, אבל אימי שרצתה לבקר אותי, הייתה צריכה להגיע בשעות אחר הצהריים ולחזור בחשיכה למענית. לא פעם נשארתי לבד בשעות אחר הצהריים שבהם הילדים בקיבוץ הולכים להוריהם ולעיתים מזמינים אותי להצטרף אליהם. כיום הקיבוצים ביטלו את הלינה המשותפת ועברו ללינה משפחתית. כאשר אני מהרהר באותם הימים אני אסיר תודה על כך שהייתה נהוגה הלינה המשותפת.
על מנת להקל על אימי, היו תקופות בהן היא עברה לגור בעין שמר על תקן החזרת ימי עבודה. אז היה לי בית כמו לכל הילדים, אבל הבית היה אוהל קטן שהתקשה לעמוד ברוחות ובגשם וגם בחמסינים הוא היה רחוק מלהיות מחסה מתאים. למרות כל זה התקופות בהן גרה אימי בעין שמר, זכורות לי כיפות וחמות. אלה היו השנים שבהן נוצק הקשר המיוחד והקרוב כל כך ביני לאימי שנמשך שנים רבות. בחופשות הייתי מבלה במענית ואלה היו חופשות של כייף אמיתי. בין היתר עמד לרשותי סוס שלאחר שסיים את יום עבודתו בקיבוץ, היה ברור לכל החברים שעליו רוכב רק "הילד". שני אירועים שזכורים לי ביחסים ביני לבין סוסי. הראשון, לאחר רכיבת ערב האכלתי את הסוס באורווה ומסיבה כלשהי לא מצאתי חן בעיניו באותו רגע. הוא נעץ את שיניו בכתפי, טלטל אותי טלטלה הגונה וגרם לפציעתי הראשונה. לא חשבתי לספר על התקרית לאימי, אך לפני השינה היא ראתה את סימני הנשיכה והזעיקה אותי למרפאה. בהזדמנות אחרת, יצאתי לרכוב בשדות הקיבוץ ולפתע הסוס נבהל ופתח בדהרת אמוק בחזרה לקיבוץ. מכיוון שרכבתי ללא אוכף וללא ראשיה עם מתג ראוי, לא הצלחתי השתלט עליו והמרחק לאורווה הלך והתקצר במהרה. כשהיינו קרובים לאורווה נזכרתי שהמשקוף בכניסה הוא נמוך ואם אני אשאר על גב הסוס אקבל חבטה רצינית. בשבריר שניה קיבלתי החלטה להפיל את עצמי מהסוס הדוהר ולמזלי נחיתתי הייתה על אדמה רכה ולא על אחד מהסלעים שהיו פזורים בקיבוץ.
לא כל ימי החופשה הוקדשו לתענוגות ונדרשתי על ידי אימי ללמוד ולהתכונן לקראת חזרתי לבית הספר. לא אהבתי ללמוד ושיעורי העזר שקבלתי מדוב ליפי, חבר הקיבוץ, היו כמעט עינוי עבורי. למזלי אהבתי לצייר ודוב היה צייר וכך הקדשנו חלק מהשיעורים לציור. היה לי קשר חם עם הרבה חברים בקיבוץ, בעיקר עם הרווקים. הסיבה לכך הייתה שדרכי הם ניסו לחזר אחר לאה אימי שהייתה יפיפייה מושכת. אינני זוכר דמות מסוימת שלאימי היה קשר רומנטי ממושך אתו, אבל ידעתי היטב מי מנסה את כוחו ביצירת קשר כזה וזאת דרך המתנות שהיה מעניק לי.
בחלק גדול מהחופשות אהבתי לנסוע עם אימי לבקר את האחים שלה בעקרון ובמושב ביצרון. הנסיעות האלה היו כרוכות בהחלפת שלושה אוטובוסים ונמשכו חצי יום, אבל התמורה הייתה מלאה. לכל אחת מהמשפחות של בני דודי היו שתי בנות יפות ונחמדות. גם הן אהבו את ביקוריי למרות שהייתי לא פעם מציק ומתעלל בה, מלמד אותן לשחות ותוך כדי כך מטביע אותן, סוגר אותן במשך שעות במחסן, ומדי פעם מקצר את צמותיה של ירדנה. ולמרות הכול, אהבנו את היחד המשפחתי ונשארנו כל השנים בקשר הדוק ומיוחד.
כשהייתי בן חמש עלו ארצה אבי הביולוגי, בומי הלמן, עם אשתו והתיישבו בקרבת קיבוץ מענית. אז הכרנו לראשונה בביקוריו בקיבוץ וזאת בדרך כלל מבלי שאשתו תדע על כך. לאחר תקופה קצרה, כאשר נמאס לאשתו מהקשר בינינו, היא הציבה אולטימטום: "או אני או עוזי!!". אבי שהיה אדם מוכשר מאוד, אבל כנראה חסר חוט שידרה, ארז את מיטלטליו והדרים לרחובות, ושנים לאחר מכן עבר לגור בבאר שבע. וכך ניתק הקשר בינינו למשך יותר משלושים שנים.
באחד מערבי החורף של שנת 1945, כאשר אימי ואני מסתתרים באוהל מגשם הזלעפות ואת האוהל מאירה באור קלוש עששית נפט, מספרת לי אימי על כך שהכירה בעין שמר אדם נחמד והיא שוקלת ליצור איתו חברות. שאלתי אותה במי מדובר ותשובתה הייתה: "משה מרקמן". אמרתי לה שזה נראה לי מאוד בעיקר בגלל שמשה היה מפקד בנוטרים עם רכב צמוד וגם הייתה לו גישה לסוסים בקיבוץ כשומר שדות בעבר. הייתי אמנם רק בן עשר, אבל "הפייטריות" של משה מצאה חן בעיני. הסכמתי הובילה לזוגיות מופלאה בין לאה למשה, וסוף כל סוף היה לי אבא נהדר. אחרי חודשים אחדים של שדרוג בתנאי המגורים של אימי בעין שמר והיא עברה לגור בצריף של משה.
למרות שהלימודים והשהייה בכיתה היו עבורי "עונש", התאקלמתי ומצאתי את מקומי בקבוצת "אורן". בתקופה ההיא נוצרה חברות, מיוחדת במינה, בין עוזי סגולי, אחד מילדי הקבוצה, וביני. היות והוא היה בלונדיני ואילו אני בעל שער שחור כפחם, הדביקו לנו את הכינוי: "עוזי לבן ועוזי שחור". היינו שונים מאוד באופיינו, הוא היה מחושב מאוד, איטי בקבלת החלטות ורחוק מספורט כמו מזרח ממערב. אני הייתי ספורטאי, זריז ומהיר החלטות. החברות בינינו באה לידי ביטוי בפעילויות רבות שחווינו ביחד ומעל לכל נאמנות ופרגון הדדי. כהרגלי, יום אחד הפרעתי לכיתה להתרכז בלימודים וסולקתי החוצה. המשכתי להפריע מבחוץ והמורה שרה שלחה את הבנים לתפוס אותי. התחבאתי על גג בית הילדים ובעוד הילדים מחפשים אותי מסביב הצצתי מדי פעם מהגג עד שנתקלו עיני בעיני עוזי הלבן. הורדתי את הראש ושמעתי אותו אומר לילדים: "אני יודע היכן עוזי מתחבא, הוא במתבן ליד הרפת". הילדים התרחקו ממקום מחבואי ואצלי נוספה עוד נקודת אור ליחסי החברות עם עוזי הלבן. חברות זו נמשכה שנים רבות.
שנות ילדותי בקיבוץ עין-שמר זכורות לי כשנים היפות ומאושרות, מלאות בפעילויות והרפתקאות, במסגרת קבוצת "אורן" וחוויות משותפות בחברת הילדים ולאחר מכן במוסד החינוכי. בקיצור חיי בקיבוץ התאימו לאופיי כהגדרת המורה: "עוזי ילד הרפתקן היפראקטיבי".
הזוגיות בין הורי מוסדה בחתונה צנועה כאשר בנם הבכור, גיורא,כבר היה בן חודשיים. המשימה שלי, בעת שהרב הגיע לקדש את הורי, הייתה להרחיק את הפעוט מאזור החתונה.
כאשר פרצה מלחמת העצמאות, הייתי בן שתים עשרה וחוויתי אירועים רבים באזור בכך שנצמדתי למשה שמונה כמא"ז הקיבוץ. מענית היה בקו האש וילדי הקיבוץ פונו לפרדס-חנה, ואימי ואני ביקרתי אותם מדי פעם במהלך המלחמה. כילדים שימשנו רצים בתעלות הקשר בין העמדות הפזורות מסביב לקיבוץ. באחת האזעקות ירדנו למקלט הסמוך לבית הילדים ונאמר לנו שמטוסי האויב טסים מעל לקיבוץ. רחל, ילדה מקבוצת "אורן" נכנסה להיסטריה בתוך המקלט עד כדי כך שעוזי הלבן ואנוכי העדפנו לצאת ולשבת בחוץ. שמענו מטוס באוויר ועוזי זיהה נצנוץ בשמיים וחזרנו מייד למקלט. שניות לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר, הקירות הזדעזעו, רחל צרחה והאירוע הסתיים. יצאנו החוצה וראינו שכל המקלט מכוסה ברסיסי הפצצה שנפלה במרחק של כחמישים מטרים, ויצרה מכתש גדול. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה היו חיי בסכנה מוחשית.
במהלך מלחמת העצמאות עברנו ללמוד במוסד החינוכי שזה עתה הוקם בעין-שמר. קבוצת "אורן" הייתה הראשונה שהחלה ללמוד בו. תקופת הלימודים בתיכון הייתה עבורי מעניינת יותר מהלימודים ביסודי, בעיקר בנושאים הריאליים שאהבתי. הקבוצה גדלה לכדי שלושים תלמידים, שנוספו בעיקר מילדי גולה שניצלו מהשואה וילדי חוץ ממקומות שונים בארץ.
חלק ניכר מזמני הוקדש לספורט, בעיקר לכדור-עף ולשח-מט. הרבינו לטייל ברחבי הארץ, בעיקר במסגרת תנועת "השומר הצעיר" ולהשתתף בתחרויות ספורט, ואף זכינו בהישגים בולטים.
באחת מתחרויות השח-מט, שאמורה הייתה להתקיים בקיבוץ עין-החורש, התקיימה בקיבוצנו עצרת לזכרו של סטלין. כקפטן נבחרת השח-מט, קבלתי החלטה להעדיף את התחרות על פני ההשתתפות בעצרת. זמן קצר לאחר מכן, היו בקבוצתנו דיונים על קבלת סמל בוגרים של התנועה. ברוב קולות החליטו חברי לקבוצה שאינני זכאי לקבל את הסמל בגלל ההיעדרות מעצרת הזיכרון ל"שמש העמים". עוזי הלבן, כהרגלו, הצביע בעדי. לא זכור שהיה לי מפח נפש בעקבות אי קבלת הסמל.
את מקומי בקבוצת הכדור-עף של עין-שמר רכשתי במאמצים רבים. נתוני הגופניים לא התאימו לשחקן כדור-עף. הייתי נמוך יחסית לבני גילי וזריזותי התאימה יותר למשחק המחניים מאשר לכדור-עף. למיטב זיכרוני, החלה צמיחתי לגובה רק בגיל שבע-עשה ואת גובהי הנוכחי, מאה ששבעים ושמונה סנטימטרים צנועים השלמתי במהלך שירותי הצבאי. משחק הכדור-עף תפס יותר ויותר מקום משמעותי בחיי וההישגים הראשונים הזכורים לי היא השתתפות וזכייה ב"גביע השלום", טורניר ארצי בענפי ספורט שונים, ביניהם כדור-עף. מהמוסד החינוכי צמחה קבוצת הכדור-עף עתירת ההישגים של הפועל עין-שמר, בה שיחקתי עשרים שנים והייתי הקפטן הנצחי שלה. עד היום מכנים אותי חברי לאותה קבוצה בעינוי
"קפטן מור".
במוסד החינוכי חוויתי גם חוויות אחרות ולא רק בתחום הספורט. מלאי ההיפראקטיביות שהיה בי, דחף אותי לפעילויות נוספות, ביניהן טיולים בני יומיים שלושה. זכור לי טיול לואדי עמוד, מצפת לכינרת עם גדעון ואורי מקבוצת "תומר". הגענו מאוחר בערב לשפת הכינרת ונאלצנו לבלות את הלילה על החוף. לא היה לנו מזון וגדעון במומחיותו הרבה, הרבה לאלתר ארוחת ערב משרצים וכל מיני צמחים שמצא בסביבה. אני נשארתי רעב. אני מעריך שאותה "הארוחה" גמלה אותי עד היום מלאכול שרימפסים, צדפות ושאר מרעין בישין.
בקבוצת "אורן" התיידדתי במיוחד, כמובן בנוסף לחברות בנפש עם עוזי הלבן, עם זאב שהיה "ילד חוץ" ולוי שהיה "ילד גולה". שני אלה עוד לפני שפתחו את עיניהם בבוקר, כבר תכננו את מעשה הקונדס שיבצעו באותו יום. מכל בני הקבוצה, הם בחרו בי כשותף למעלליהם וכאלה היו רבים. באחד הימים החלטנו לבדוק את עמידותו כנגד אש של עץ דקל, שהיה סמוך לאחד ממבני המוסד החינוכי. הדלקנו אותו וגרמנו לבהלה גדולה שגררה בירורי משמעת ועונשים. ללוי וזאב היה מחסן נשק קטן שהכיל אקדח ישן, כדורים ממגוון קליברים ועוד. היינו יוצאים למטווחים במקומות נסתרים בקרבת הקיבוץ. ברוב המקרים האקדח לא פעל.
בגיל שבע-עשרה, גיל שבו נהוג היום לעשות פעילויות הכנה לצה"ל במסגרת בתי הספר, היינו חברי ואני מוכנים פיזית ונפשית לשירות משמעותי. אני זוכר שבני קבוצת "אלון" הבוגרים שנתיים מאתנו, הגיעו לחופשה שעל כתפיהם דרגות קצונה וגרמו לי להתגבשות החלטה שגם אני אהיה קצין קרבי.
משפחתנו גדלה כאשר אחי אמנון בא לאוויר העולם. ואני שאהבתי תינוקות מצאתי עניין רב בשעות אחר הצהריים, ללכת לחדרם של הורי ולשעשע את גיורא ואמנון. לאה ומשה היו זוג חם מאוד ואוהבי הזולת.
ובנוסף לילדיהם הביולוגיים, הם תמיד היו מוכנים לאמץ ילדים וכך הם אימצו את יושקו שהגיע לקיבוץ עם אחותו מיוגוסלביה לאחר המלחמה. עד היום הוא קורא לי "אחי" וכך גם אני. במהלך השנים אימצו הורי כעשרה ילדים, נערים וגם בוגרים בודדים.
למדתי כל כך הרבה על עוזי מור הייתי הנהגת שלו לבית הלוחם משך שנתיים. עד שעזבתי את ישראל לפניי 40 שנה. בקורי בבית הלוחם בגיל צעיר מאוד 10 עם אימי שהיתה מטפחת בנכיי צה״ל. עוזי דיבר בכאב על נפילת בנו הטייס ללא הפסק. משפחה אחת ששילמה הרבה למדינת ישראל, כמו הרבה אחרות.
השבמחק