מתוך הספר: הם היו אנשים פשוטים
ניומקה מספר: "לאחר שגרנו באוהל שקרס, ועברנו לחדרון בצריף-'מנורה', החילונו לחלום על בית מלבנים, ממש בית, ומי אם לא נחמיה אלפרוביץ מ'בדרך', בעל ידי-הזהב, יביא אותנו אל הרווחה.
וזה סיפור המעשה:
1940. עבודה רבה אין. בעין-שמר מתגבשת קבוצת-בניין בהנהגתו של בנק שפירא, המומחה לבנייה.
'ציפור מלחשת' על תגלית של אדמת-חמרה ליד קיבוץ מענית, והרי ידוע לכול, שאין כמו החמרה לבידוד מפני החום הארץ-ישראלי הכבד.
אנחנו, כלומר חברי 'בדרך', עם נחמיה בראש ועם שמואל, שבתאי, זלמן, זאב, אני עצמי ונשותינו, יוצאים עם סוס ועגלה לכרות את אדמת-הפלא ולהביא אותה אל המחנה.
בנק ונחמיה מכינים תבנית מתפרקת מעץ, מוסיפים לחמרה קצת מים וקצת תבן, מכינים עיסה, ומלבנים לבנים. אך על מה יניחו את הלבנים, ויסוד אין לבית? כאן אנחנו מקבלים שיעור אצל שכנינו הערבים – מוצאים פלטות-אבן בהרים, מניחים אותן בתוך תעלה חפורה, מוסיפים מעט מלט, מערבבים עם חוטי-תיל במקום מוטות-ברזל והרי לכם יסוד.
את החלונות אנחנו מפרקים מצריף 'מנורה' שלנו.
ובכן – יסוד יש, לבנים יש, חלונות יש, וחסר רק הגג! אל-דאגה, לכל יש פתרון. מקרים במחצלות של קנה. מטייחים בטיח מאותה חמרה אדמדמה, והנה גג. בנינו בית, בנינו כמעט ארמון. בנינו את שכונת שפירא. זו, אשר שמה ניתן לה דרך-כבוד על שמו של בנק שפירא.
ומי חשב אז, שאין מים, ובודאי לא שירותים או מטבחון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה