בסיום "שירי מכות מצריים" הכניס אלתרמן "מכה מתחת לחגורה" לכל החוקרים והפרשנים של "גם נער יפתרנה – ולשווא עדיין
ראשם של הכסילים אליה מתנפץ".
הכסילים הם החוקרים ...
כי השירה גדולה מכל פרשניה וחוקריה – ועל כן ראוי היה לקרוא פה ביחד כמה שירי אהבה משמחת עניים – מן היפים שנכתבו אי פעם – "ולשתוק ביחד".
ועוד מילת הקדמה:
כידוע שמע כל אחד בהר סיני את קולו של אותו האלוהים – אבל כל אחד שמע קול אחר. דהיינו: כל אחד מהשומעים פירש את הקול בפירוש אישי משלו. וזה נהדר: זה אומר שאין סמכות של מישהו לקבוע מהי האמת של הקול האלוהי. כל אחד והאמת שלו, וכולן שוות בחשיבותן. וזה אמור לגבי הפרשנות של כל טקסט ומחייב לענווה, שהרי ידוע שהחוק הראשון של הפרשנות הוא שהפירוש מעיד על המפרֵש יותר מאשר על המפוּרש ...
התלבטתי בין שני נושאים: האהבה ב"שמחת עניים", או "נבואת החורבן". בסוף החלטתי שזה נושא אחד. כלומר: האהבה האלתרמנית היא תמיד נבואת חורבן. איך הוא אומר: "והבא אל סיפךְ – ייספֶה באחת". אם תגיד שהאהבה הזאת היא אהבת אשה, בת, אם, רעייה, או אם תפרש אותה כאהבת המקום, העיר, הארץ, הציונות – אחת דתה: מוות, חורבן והרס. ולא רק ב"שמחת עניים". גם ב"כוכבים בחוץ".
אפשר על כן לקרוא לפואמה הזאת "אהבה בימי כולרה", או ב"ימי ֵדֵבר". אהבה גדולה בתוך החורבן הגדול.
אפשר להגיד, כמו על המלך מידאס, שכל מה שנגע בו הפך לזהב – שכל מה שאלתרמן נוגע בו, שכל מה שאלתרמן אוהב הפך לזהב - וזה כמובן אמור בשירה האמיתית שלו, הנובעת מהבטן ולא בשירה הדידקטית של "מה שצריך לספר לעם", הסותרת אותה לחלוטין.
כי על מה שר לנו פה אלתרמן? זוהי נבואת חורבן – ולא לחינם היא קרובה מבחינת אמצעיה הסיגנוניים לנבואות החורבן של ירמיהו ו"מתכתבת" איתן בציטטות רבות.
גם שם מופיעות האומה והעיר בתור בת – "בת ציון", "זכרתי לך חסד נעורייך".
שמחת עניים היא מצדה על הכרמל, ספרותית" – מגדיר אותה שלֶו. מצדה.
ובמה עוסקת השירה הזאת? בערכים, בדברים שכדאי למות בעדם. כולה מתמודדת עם ההנחה של קוהלת: "הבל הבלים הכל הבל", ואלתרמן, לכאורה, משיב לו: "לא הכל הבלים והבל". אמנם אנחנו הולכים למות, אמנם כל מה שעשינו, שיצרנו, שאהבנו, ייחרב. אבל היה כדאי. "אולי פעם באלף שנה יש למותנו שחר".
אמרתי לכאורה – כי הפואמה מספרת לנו סיפור עומק שהוא ההיפך הגמור מזה!
אלתרמן נשאל למה התכוון בשמחת עניים והשיב:
"התחוללה סופה נוראה. שאלתי את עצמי מה יישאר מערכים, מאמינות, מידידות, מאהבות, מאב ובנו, מאיש ואשה – מה יישאר? וזהו הניסיון להשיב: "יישארו החיים בעיצומו של המוות, שבועת אימונים, הזיכרון, התקווה, ההמשך". אלא שלדעתי, אלתרמן טומן פה דווקא פח אירוני למבקריו כמו שועל המטעה את הציידים. כי סיפור העומק, סיפור הבטן של הפואמה הזו, הוא אחר לגמרי.
שלֶו פותח את המסכת בהערה זו:
"משמחת עניים צריך לפחד. כבר בבית השלישי של השיר הראשון השמחה הופכת מאוהבת לאוייבת, ממילוי משאלה הגורם סיפוק עילאי – לאימת חידלון המסתיימת במוות. התפנית הפתאומית מישועה לשואה מצדיקה לחלוטין את הפחד ממנה. אבל יש לזכור שהיצירה אינה מסתיימת רק בחורבן, אלא גם בהישרדות, ומי שרואה כוודאות את הבשורה הראשונה של היצירה חייב להתייחס באותה רצינות גם לבשורה הישועתית. אלתרמן מנבא בשמחת עניים שני אירועים עתידיים: את השואה ואת הקמת המדינה".
אינני יודע אם אלתרמן מנבא את שואת יהודי אירופה ואת הקמת מדינת ישראל, אני חושב שלא. מה שהוא כן מנבא, בוודאות מוחלטת זה את ההיפך: את חורבן הציונות. שהרי, כששאלו את אלתרמן האם שמחת עניים מתייחסת לשואה הוא השיב בשלילה מוחלטת: "שמחת עניים זה כאן".
בחרתי לדבר על הנושא הזה כי הוא חיוני ואקטואלי מאין כמוהו. ממה נפשךָ: אם "שמחת עניים זה כאן", אם שמחת עניים היא הפחד הגדול, פחד מצדה, פחד העקידה הגדולה, פחד יצחק של דור יצחק – "ואם כל אהבה הופכת לשואה וכל בניין לחורבן, כמו איזה "חוק טבע" שקובע אלתרמן – הרי נבואת החורבן שלה מקיפה את חורבנות הֶעָבָר וחורבנות העתיד, ובכך הוא עושה את עורךָ חידודין חידודין ...
אבל אם בסופה מובטחת לנו "ישועה גדולה" – כדברי שלֵו, ממה עלינו לפחד? דברי שלֵו סותרים את עצמך ...
מאין נובע מגע – מידאס ההפוך הזה של אלתרמן שהכל הופך לחורבן? הרי על אותו מצב ששרר
ב- 1940 הגיבו צעירים בני-גילו, אנשי ההגנה בצורה הפוכה, במעשים של התגוננות, כשהם מאמינים בכוחם לעצור את הצבא הנאצי בהרי הכרמל עד שיבוא המהפך במלחמה?
שמחת עניים היא פרי האישיות המיוחדת של אלתרמן ותגובתה על המצב המיוחד. התחברו כאן אישיות דיכאונית עם מצב מדכא – והולידו נבואת חורבן מצמררת.
האושר האלתרמני מ"כוכבים בחוץ" "הופך ברוצו למת" ב"מכות מצריים" ול"מת חי" ב"שמחת עניים".
איך קורה שהאהבה הגדולה הזו של "כוכבים בחוץ" – הכל בהופך בה למוות? מדוע הכל נגמר במוות", או במקרה הטוב בקיום של מת-חי או חי-מת?
במאמרו "על סיפו של החור השחור", מנתח אריאל הירשפלד את אישויותו הדיכאונית של אלתרמן. "דור שלם – אומר הירשפלד – לא ראה את הלא-מובן הגדול שבשירת אלתרמן. אלתרמן מתגלה כמי שנגע בבקיעים המסוכנים ביותר של הבינה, כמי שהכיל ביצירתו את מימדיו הגדולים ביותר של הכאוס האנושי וכמי שסימן למעשה את הרֶס ה"בינה". כמות הכאוס שיש בשיר אחד של אלתרמן, ואפילו המתנגן ביותר, יכולה לפרנס דור שלם של אי-הבנה. הבנת אלתרמן היא תמיד מעשה של ניסוי והדחקה. אלתרמן עצמו אשם באי-ההבנה, משום שהעמיד שני מסלולי שירה נבדלים שבהם האחד "מפוצץ" את השני.
לאלתרמן יש מוקד-כוח יצירתי נסתר, "אני" שהוא בבחינת חור שחור המחולל את התנועות הגדולות שסביבו.
"הדיכאון הוא אחד המצבים האנושיים החשובים והפחות מובנים" – כותב הירשפלד... "אלתרמן היה לא רק אישיות דיכאונית אלא גם משורר, שהביא את עולמו הדיכאוני לחזית השירה והתודעה התרבותית והפיק מן "הפואטיקה הדיכאונית" עוצמה אמנותית שמועטות כמותן.
לדיכאון עצמה רדיקלית. הוא עולמה השלם של האישיות, ממרכזה אל הפריפריה והחיוניות, הייצר ועוצמותיו כולן נמצאים בו, ועוברים תמורה עמוקה. זהו עולם הפוך ששִמְשוֹ (האֵם) זורעת חושך ולא אור, שיצריותו ספוגה במוות וכל לשונו שגי נהור".
עד כאן הירשפלד. יש אנשים שנולדים בליקוי מאורות. האֵם ובת דמותה האהובה היא כמו שמש שצל מכסה עליה, והיא הורגת במקום להחיות. אינני יכול להיכנס כאן לכל העולם המרתק הזה. כמו רבים אחרים – קפקא למשל – גם אמו של אלתרמן היא "אם נעדרת", נוכחת–נפקדת שזורעת חושך, "שהקרינה אליו חושך וקור" – כדברי הירשפלד, והשאירה בתוכו חלל דיכאוני גדול "חור שחור המחולל את התנועות הגדולות של כל היקום סביבו" ובוודאי את השירה, ומכאן עולם המוות הזה המכיל את כל האהבות שבו כל מגע אהבה מסתיים במוות, כשם שכל גיבורי קפקא גזר-דין מוות שוֹרֶה מעליהם "כמו שמש שחורה". אגב: שם הספר החשוב ביותר על הדיכאון הוא "שמש שחורה". "כי איימה לי שמשך הקבועה לבי שקוע".
"תופעות פואטיות רבות, ואחר-כך גם מוסריות ורעיוניות נובעות מן התשתית הדיכאונית של אלתרמן בצביונה המיוחד, החיוני כל-כך" – אומר הירשפלד.
"קיים שסע עמוק בין מה שקשור ל"חיים", לגוף, לבין מה שהוא רוח, היוצר חורבן כולל במיזוגם" (כשם שמגע העם היהודי בגוף הארץ יוצר חורבן – נכון שמהחורבן הזה צומחים התנ"ך, המשנה ו"שמחת עניים" שאינם, ביסודם אלא סיפור של חורבן).
כשאתה עובר שיר שיר ב"שמחת עניים" – וגם "בכוכבים בחוץ" – אתה חש באותה שמש שחורה, באותו ליקוי מאורות השוֹרֶה על הכל – שהוא הרקע לשירי האור, כמו אותה שמש מאירה הנמצאת מאחורי התאונה של החושך, בבחינת "כמה יפה העולם יכול היה להיות אלמלא הליקוי – כמו ששירי הקינה מקוננים על היפה שנהרס. והרי שמחת עניים הוא ספר קינות, מגילה איכה...
וכך, כבר משיר הפתיחה שהוא שיר פרוגרמטי כמו כל שיר פתיחה ומבשר את המוטיב המרכזי ביצירה כולה – מופיע קול השטן, קול "העולם ההפוך" כשהשמחה הופכת למשחיתך, בביתך, בגיתך – חה – חה - חה – חה.
כל הטוב והיפה שבעולם, כל הכן נהפך עליך לרע: "לא-לא לא-לא". ארבע השמחה הופכות – תמיד! - לארבע דפיקות האסון – כניתוחו המזהיר של שלֵו. "הלא", החורבן, האסון הוא חוק העולם האלתרמני, כי אם תיפתח את הדלת יישברו הכלים, ואם לא תיפתח החמצת את ההזדמנות. אסון מכאן – ואסון מכאן... ולכן הכל הבלים והבל "ומקרה הכסיל והחכם אחד הם" – למרות שאתה נורא רוצה שיהיה אחרת ...
כמה אירוניה, כמה היפוך, כמה מוות יש בסוף השיר השני, שלכאורה הוא "לא הכל הבלים והבל" אבל למעשה הוא הפוך לגמרי:
עוד יבוא יום שמחה, בתי,
עוד גם לנו בו יד וחֶבֶל.
וצנחתְ על אדמת בריתי
ואלי יוֹרידוך בחֶבֶל.
לא הכל הבלים, בתי,
לא הכל הבלים והֶבֶל.
הרי זה צחוק השטן! איזה מין יום שמחה זה. ה"יד וחבל מתחרז עם הבל... וכך מתגלגל צחוק השטן ההפוך הזה דרך כל היצירה, ומי שלא חרֵש מוכרח לשמוע אותו, בקולו של האוהב המת הזה שלבו חלל, שבמקום לגעת, לעשות, להציל הוא תמיד "מבעד לזכוכית" ואם הוא עובר את המחיצה הוא יודע רק להביא מוות, שכל חוכמתו היא שבעתיים למות בפתח".
המת הזה, שכל היצירה היא מונולוג שלו, כלומר של אלתרמן עצמו, של אישיותו המתה, וכל העולם נראה דרך משקפיו השחורים:
"כל עוד אור בחלון והדרך שקופה היא
מתייךְ יבואו אותך להכיר
ויישבו דוממים ושחורי משקפיים
בלי צחוק ובלי רעד לאור הקיר..."
המת הזה, "איש החושך", "המחשיך כל איש שמביט בו" – כדברי שלֵו. (ערב בפונדק).
השמש השחורה הזאת, היודע רק "להלך עלייך את יופייךְ המת", וכשהיא רוצה לברוח ממנו הוא רודף אותה כמו עייט שחור, כדי להרוג אותה (בפסוקים מירמיהו):
"ושמתיך לשמה, וישבת נשמה
לא חינֵך יירצה, לא קולך יישמע,
והקפצתי עלייך זיקנה בלי יומה"...
הגוף והרוח יוצרים חורבן כולל במיזוגם"...
ואחר כך בא פרק הקינה הגדולה, מגילת איכה על דברים שאהבנו ונחרבו. קינה על העיר:
"אי אתה רחובי, טנבורי הגדול?
אייכם, אייכם ימות החול?
אנא חורף הגיע? אי קיץ הלך?
עלי קיץ וחורף לי הַךְ, טנבור, הַךְ!
על שווקים ונערות שפרחו פרוח,
על כל אלה, טנבור, הך לי, הך בכוח!
הן מאום לא היה לנו, כל מאום.
רק שמחה ששמחנו לעד לא תנום.
ומי היא השמחה הנ"ל, "שלעד לא תנום?" הרי היא שמחת–עניים הדופקת על הדלת, הישועה, כלומר השואה, שלא נמה לעד ...
קינה על הרֵעוּת:
"מי זה נח תחת גל כורע?
איש רעים להתרועע.
למה נח וַיְנוּצֶה ממתים?
כי חָלָה את חֳלי המתים".
הכל חָרַב, כולם מתים...
"ודיברנו לאמור: גם היה, גם קרה,
גם עבר וחלף ואיננו".
"איש את אחיו עוד ישאל
"ושירה עוד תוגד נושנה - (למרות הכל חוזרים לאמת של קהלת).
וחיינו יהיו למשל
ומותנו יהיה לשנינה
ואם יחיה החי ויתנחם
יזכור איך תמו כסיל וגם חכם" ..
הכל, כמובן, בזמן עבר!
וכך אנו הולכים ומתקרבים לסוף – תרתי משמע: סוף הגיבורים וסוף היצירה, ומגיעים לשיר של מנוחות – מעין מנוחה נכונה שהיא כמובן ההיפוך ממנוחה נכונה. שונה, שבו אין רגע של מנוחה.
שיר שבו האירוניה, האבסורדיות והפרדוקסאליות האלתרמנית המגיעים לשיאם, שבמסווה של שיר ערש, במקצב מרגיע וסימטרי ומתנגן, מתבצעים הדברים הכי איומים מפסוקי "ונתנה תוקף, שבו נגיעת האושר הופכת אותך למת, שבו הגאולה הורגת אותך:
(לקרוא שיר של מנוחות – לפחות הבית האחרון)
ייתכן יבוא סוף-סוף אותו ה"דוד (המשיחי) העולה בבלואים – אבל הוא יביא בכנפיו מוות ולא חיים; זה המשיח עליו נאמר ש"ייתה ולא אכמיניה" – יבוא המשיח אבל מוטב שלא אראנו.
אוי ואבוי לבשורת נחמה שכזאת ואוי למי שנתפש לה. הרי פה טמון הפח האירוני שטומן לנו אלתרמן: אם לא תגיע הישועה – כולנו מתים, ואם כן תגיע – כולנו מתים.
וכך שיר אחר שיר, אנו הולכים במצעד המוות, מצעד הייאוש, או המנוחה שלאחר הייאוש:
"כאשר הרואות תחשכנה
ובאנו כאשר יגונו
ושלוונו ונחנו ואורנו" ...
ומי מרחף מעל כל התמונות האלה? אלוהים חיים? אלוהי החיים? לא. "אלוהי המתים", אותה שמש שחורה:
"אל תשכח, אל תשכח את אשר עשו לו,
אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו,
תֵרָצֶה לפניך, חמת מעטים.
ברוך אלוהי המתים".
והנה מגיע הסוף. על ארץ האבנים אוכלת יושביה הזאת על "אדמת המעל", נותר לפליטה רק הגור, הגדי המסכן הזה של החד-גדיא הניצחית "בשיר שיושר עד נצח", כמו שכותב אלתרמן, כלומר מצב ללא שינוי.
יש טוענים שהוא הגואל, המשיח – שהרי "ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל". ביום ש"נופלת העיר" מתחיל גם בניינה מחדש.
האם זה כך?
"תאבד התקווה ויכבה הנר
וגדול אתה, אור פיכחון.
והעיר בחלון בוערת כנר
ועפר לברואיו נכון.
כי הכוס מלאה, כי מנוס כּלָה".
"אין בוגד ביניהם ואין חת
ומחר הם נספים באחת".
והעיר נופלת:
"באם נורא ונוצר ולמוות קוצר,
לשמחה ולששון יולדנו (חה-חה-חה!)
מן העיר המדוברת חצר, חצר, (חה-חה-חה!)
תעלה רינתנו – אבדנו.
האחים! אולי פעם באלף שנה
יש למותנו שחר. (חה-חה-חה!)
והשיר מסתיים "בישועה גדולה". "בקלימקס, בקתרזיס:
"רק הבן עוד חבקת (לפני מותך)
לישועה גדולה".
איזו ישועה יביא הבן, המשיח, הגואל? הרי כבר חזינו ישועות גדולות שנפילת העיר, שהיא הישועה הציונית, הנופלת עכשיו, היא אחת מהן?
הרי אנו יודעים כבר טוב מאוד מה אלתרמן חושב על הישועה=הגאולה, ואפילו מה העם היהודי החכם חושב עליה, ומה שמרדכי שלֵו מכנה: "הפרדוקס הגאולתי"; שלפיו, כדברי הנביא עמוס "הוי המתאווים את יום ה', למה זה לכם יום ה' והוא חושך ולא אור". אוי אם הגאולה באה – ואוי אם אינה באה. אוי למי שלא פותח לגאולה ואוי למי שפותח לה...
הגאולה היא שואה.
כמו הנביא מתנבא גם אלתרמן:
"הוי המחכים לשמחת עניים! למה זה לכם שמחת עניים והיא משחית ולא שמחה! משחית ולא משיח! חושך ולא אור". (ציטוט משלֵו).
הנה החורבן במלוא עוצמתו (איזה מספר – ראשון? שני? שלישי? רביעי?) הנה הקללות על אדמת
הארץ שבגדה בנו בפעם ה...
לכאורה שיר גבורה – אבל למעשה משהו אחר לגמרי. לכאורה "הנה יש למותנו שחר", "לא בכדי" אנו מתים.
אבל איזה שחר?
שוב אני מתפלא על מי שאינם מרגישים באירוניה הכואבת ונוקבת של אלתרמן.
כי השחר חוזר ועולה שוב ... על התולע, תולעת יעקב, שוב הפליט היהודי מהחורבן הראשון... הנשי... השלישי ... הרביעי ... החמישי... היוצא – לפי החוק האלתרמני והפרדוקס הגאולתי, לנדודיו כמקדמת-דנא... מת-חי... יותר מת מאשר חי...
"ואשרֵי התולע הנִלעג והרש,
המרוּמה ומוקף וממוגר ונחרש,
וחותר מחדש וזוכר ועויין,
ומרגיע לו אין וכלייה עליו אין,
כי הגִזָר הֶחָרוּת
אֵרְרוֹ למות
ואלוהי החיות
אֵרְרוֹ לחיות!
זו הגזרה האמיתית של "האב הנורא והנוצר...", איך כתוב שם: "נוצר חסד לאלפים" "שלמוות קוצר" חה-חה-חה – כפי שאלתרמן יודע, ושום פיטפוטי סרק על "שחר חדש", "אדם חדש", "שמש עולה", "עולם חדש" לא ישנו דבר: שמש שחורה מרחפת מעל הגורל היהודי, ניסיונה של הרוח להתגשם בגוף, נכשל שוב, והישועה הגדולה (בפעם ה... מי יודע כמה) היא בדיחה מקברית של "האב הנוצר" המתגלה כשטן!
והנבואה הזאת ממלאת את חיים גורי תקווה ואופטימיות עמוקה ואמונה גדולה שיש משמעות לכאב הנורא הזה. בספר הזה – אומר גורי – יש פסיק מופלא שהוא בגדר נבואה, כאשר אלתרמן אומר:
"תעלה רננה, הוי כי ליל פנה
ולגלות אבדין עלה שחר
הוי כי ליל פנה, הוי גולה נושנה,
האחים! אולי הפעם לאף שנה
יש למותנו שחר".
לא נשאר לך אלא להתפלא על העיוורון האידיאולוגי, העיוות האידיאולוגי, של דור שמסרב לקרוא את הכתוב באש שחורה ...
"אחרי מפלת העיר [אחרי החורבן]- מוסיף שלֵו – מה הלאה? היהודי חוזר אל מתחת לאדמה ו"אשרי" החוזרים לגלויות והופכים מגיבורים לתולעים. אחרי החורבן לפנינו שתי דרכים לקיום: אנו יודעים שקיים איזה בן באופק, אבל אם לא ישרוד הבן הזה מומלצת חזרה לקיום הגלותי והנימוק העיקרי הוא שלחיות כתולע זה אמנם איום ונורא, אבל "מרגיע לו אין וּכְליָה עליו אין". אחרי מות הנצורים חוזרים בלית ברירה לאלטרנטיבה הגלותית אבל השיר מסתיים ב"רק הבן עוד חבקת לישועה גדולה". אלתרמן בוחר – מוסיף שלֵו - לחתום את השיר באמונת ההישרדות הציונית של 'לא אבדה תקוותנו' ".
והתולע השורד הזה מגיע עכשיו לקו הסיום לשיר הסיום, שבו מתממשות "שתי הדרכים לקיום" לפי שלֵו, והן: או גאולה ניסית – או התולע.
"כי עולה ישועה, בתי,
כי גדולה! כי שלֵמה! כי נראנה!
גם ברמוס את חַיי בועטי
לא אמרתי אבדה ואיננה!
שלֵו וגורי שומעים עכשיו את פעמונֵי, יותר נכון את דפיקות הגאולה, נאחזים בקרנות המזבח של איזו ישועה ניסית, אלוהית אקס-מכינה שמבטיח לנו לכאורה אלתרמן, ואילו אני שומע כאן שוב את צחוק השטן על הבדיחה הגדולה – חה-חה-חה-חה – שהרי אלתרמן הוכיח לנו במשך כל הפואמה, שורה אחרי שורה, שיר אחרי שיר, כי הישועה היא השואה!.
שלֵו עצמו נופל בעצמו לתוך מלכודת השטן של הפרדוקס שהוא עצמו ניסח!.
שוב מתגלה פה הפער בין צחוק השטן האלוהי לבין הרצון האנושי בישועה, בתקווה, בהפי-אנד, מה שקאמי מכנה "קפיצת האמונה מתוך האבסורד של העולם".
מול המציאות של:
"אל פנייך אפול, בתי,"
"את שוכבת תמונת ביעותי
ופנייך אומרות צלמוות" –
האדם מקווה מתאווה ש:
"לא יוכל לך מוות" ...
"אמרי כי שקר מוות" ...
הוא יודע שלא – אבל התקווה, תקוות-השווא חזקה מהמציאות – כפי שאמר אליוט: "הגזע האנושי לא יכול לעמוד ביותר מדי מציאות".
ואז שלֵו ממש חוגג את הנס:
"החל מהבית השני – כותב שלֵו – מסתמנת תפנית כבירה מתבוסה לניצחון. מופיעה מעין תחיית המתים [לא פחות ולא יותר]: 'וחייתה הוכחתך לעינינו", התנערות מבור צלמוות לקראת בוא הגאולה. הרעייה=האם שבה לתחייה מחורבנה כתוצאה מהמפגש בין החי–בן-המת (הצבר) לבין אביו המת החי. הבן שנותר אחרי מות הוריו הוא מעין בבואה של המשיח". לא פחות ולא יותר!
הידד! הידד!, הפי-אנד! ובא לציון גואל!!! נשאר רק לחבוש כיפה ולהצטרף ל"גוש אמונים"...
האם אלתרמן אומר לנו את הדברים האלה? הרי הוא וכל הפואמה אומרים דבר הפוך:
שוב בשיר הסיום אנו חוזרים לנקודת ההתחלה, הישועה בדלת, ושוב, כבהתחלה – "שמחה במעוננו", "יום גיל וישועה", "עוצֶםֶ חגנו שלנו" – עדיין אתה מאמין ש"לא הכל הבלים והבל", - ואפשר להתחיל לכתוב ולקרוא את הפואמה מחדש, הגלגל חוזר, שוב הישועה תיהפך לשואה, חורבן ראשון, שני, שלישי, עד אין-סוף...
"עוד תחיי בין אחים, בתי",
"איפה האחים כולם" [כמו בשיר של ג'ון באיז] כולם מתים, וגם אַתּ.
"עוד תראי כי יגעתְ לא להבל" – והרי יגעת להבל!
אינני חושב שאלתרמן היה שותף לחגיגת ההפי-אנד הניסית של פרשניו. אני, בכל אופן, כך שומע את אלתרמן מדבר אלי מתוך הפואמה הגדולה הזאת. אני, בכל אופן, כמי שכבר נכווה בגאולה כוזבת אחת או שתיים, לא מוכן יותר לקנות ארצות מובטחות ומשיחים וניסים למיניהם כחתולים בשק, יהיו כחולים, לבנים או אדומים ...
לשם השוואה אני מציע לקרוא סוף אחר של פואמה שנכתבה באותו הזמן, "שירי מכות מצריים". גם שם הכל נגמר כמו בטרגדיה שקספירית, כולם מוטלים מתים – ואז מופיע, באותה "קפיצת אמונה", כוכב הגאולה, כוכב התקווה הטובה, התקווה הכוזבת, תקוות-השווא לנס שישנה את חוקי הבריאה, שזאב יגור עם כבש במקום לטרוף אותו (חה-חה-חה) הזאב ייהפך לצמחוני, כמובן...
על שדה המוות, שדה הקטל של ההיסטוריה זורחת איילת השחר כ"מלח התקווה והגעגועים על פצעי בני-האדם" – (משפט שיריב בוודאי זוכר...).
וכך אלרתמן מסיים את "שירי מכות מצריים" – כמעט באותן מילים כמו שהוא מסיים את "שמחת עניים":
"איילת ליל אמון, עד מה לעוף הגבהת!
ואת כוכב גוזל, אך מה זוהר ורם!
את חסד אחרון [מכת החסד] למוטלים בלי רעד
וחסד שחוק ראשון לנותרים ריקם.
אלייך שוחקים, עם רמש ותולעת
[זה מה שנשאר מאיתנו, כמו בשמחת עניים]
האב והעלמה במחלפות הדם".
והיות ואלתרמן הוא המשורר הגדול ביותר שקם לנו מאז ביאליק, אני מנסה להאזין לו היטב. והיות וכך אני שומע אותו – אני נחרד כל פעם מחדש למקרא "שמחת עניים".
ראשם של הכסילים אליה מתנפץ".
הכסילים הם החוקרים ...
כי השירה גדולה מכל פרשניה וחוקריה – ועל כן ראוי היה לקרוא פה ביחד כמה שירי אהבה משמחת עניים – מן היפים שנכתבו אי פעם – "ולשתוק ביחד".
ועוד מילת הקדמה:
כידוע שמע כל אחד בהר סיני את קולו של אותו האלוהים – אבל כל אחד שמע קול אחר. דהיינו: כל אחד מהשומעים פירש את הקול בפירוש אישי משלו. וזה נהדר: זה אומר שאין סמכות של מישהו לקבוע מהי האמת של הקול האלוהי. כל אחד והאמת שלו, וכולן שוות בחשיבותן. וזה אמור לגבי הפרשנות של כל טקסט ומחייב לענווה, שהרי ידוע שהחוק הראשון של הפרשנות הוא שהפירוש מעיד על המפרֵש יותר מאשר על המפוּרש ...
התלבטתי בין שני נושאים: האהבה ב"שמחת עניים", או "נבואת החורבן". בסוף החלטתי שזה נושא אחד. כלומר: האהבה האלתרמנית היא תמיד נבואת חורבן. איך הוא אומר: "והבא אל סיפךְ – ייספֶה באחת". אם תגיד שהאהבה הזאת היא אהבת אשה, בת, אם, רעייה, או אם תפרש אותה כאהבת המקום, העיר, הארץ, הציונות – אחת דתה: מוות, חורבן והרס. ולא רק ב"שמחת עניים". גם ב"כוכבים בחוץ".
אפשר על כן לקרוא לפואמה הזאת "אהבה בימי כולרה", או ב"ימי ֵדֵבר". אהבה גדולה בתוך החורבן הגדול.
אפשר להגיד, כמו על המלך מידאס, שכל מה שנגע בו הפך לזהב – שכל מה שאלתרמן נוגע בו, שכל מה שאלתרמן אוהב הפך לזהב - וזה כמובן אמור בשירה האמיתית שלו, הנובעת מהבטן ולא בשירה הדידקטית של "מה שצריך לספר לעם", הסותרת אותה לחלוטין.
כי על מה שר לנו פה אלתרמן? זוהי נבואת חורבן – ולא לחינם היא קרובה מבחינת אמצעיה הסיגנוניים לנבואות החורבן של ירמיהו ו"מתכתבת" איתן בציטטות רבות.
גם שם מופיעות האומה והעיר בתור בת – "בת ציון", "זכרתי לך חסד נעורייך".
שמחת עניים היא מצדה על הכרמל, ספרותית" – מגדיר אותה שלֶו. מצדה.
ובמה עוסקת השירה הזאת? בערכים, בדברים שכדאי למות בעדם. כולה מתמודדת עם ההנחה של קוהלת: "הבל הבלים הכל הבל", ואלתרמן, לכאורה, משיב לו: "לא הכל הבלים והבל". אמנם אנחנו הולכים למות, אמנם כל מה שעשינו, שיצרנו, שאהבנו, ייחרב. אבל היה כדאי. "אולי פעם באלף שנה יש למותנו שחר".
אמרתי לכאורה – כי הפואמה מספרת לנו סיפור עומק שהוא ההיפך הגמור מזה!
אלתרמן נשאל למה התכוון בשמחת עניים והשיב:
"התחוללה סופה נוראה. שאלתי את עצמי מה יישאר מערכים, מאמינות, מידידות, מאהבות, מאב ובנו, מאיש ואשה – מה יישאר? וזהו הניסיון להשיב: "יישארו החיים בעיצומו של המוות, שבועת אימונים, הזיכרון, התקווה, ההמשך". אלא שלדעתי, אלתרמן טומן פה דווקא פח אירוני למבקריו כמו שועל המטעה את הציידים. כי סיפור העומק, סיפור הבטן של הפואמה הזו, הוא אחר לגמרי.
שלֶו פותח את המסכת בהערה זו:
"משמחת עניים צריך לפחד. כבר בבית השלישי של השיר הראשון השמחה הופכת מאוהבת לאוייבת, ממילוי משאלה הגורם סיפוק עילאי – לאימת חידלון המסתיימת במוות. התפנית הפתאומית מישועה לשואה מצדיקה לחלוטין את הפחד ממנה. אבל יש לזכור שהיצירה אינה מסתיימת רק בחורבן, אלא גם בהישרדות, ומי שרואה כוודאות את הבשורה הראשונה של היצירה חייב להתייחס באותה רצינות גם לבשורה הישועתית. אלתרמן מנבא בשמחת עניים שני אירועים עתידיים: את השואה ואת הקמת המדינה".
אינני יודע אם אלתרמן מנבא את שואת יהודי אירופה ואת הקמת מדינת ישראל, אני חושב שלא. מה שהוא כן מנבא, בוודאות מוחלטת זה את ההיפך: את חורבן הציונות. שהרי, כששאלו את אלתרמן האם שמחת עניים מתייחסת לשואה הוא השיב בשלילה מוחלטת: "שמחת עניים זה כאן".
בחרתי לדבר על הנושא הזה כי הוא חיוני ואקטואלי מאין כמוהו. ממה נפשךָ: אם "שמחת עניים זה כאן", אם שמחת עניים היא הפחד הגדול, פחד מצדה, פחד העקידה הגדולה, פחד יצחק של דור יצחק – "ואם כל אהבה הופכת לשואה וכל בניין לחורבן, כמו איזה "חוק טבע" שקובע אלתרמן – הרי נבואת החורבן שלה מקיפה את חורבנות הֶעָבָר וחורבנות העתיד, ובכך הוא עושה את עורךָ חידודין חידודין ...
אבל אם בסופה מובטחת לנו "ישועה גדולה" – כדברי שלֵו, ממה עלינו לפחד? דברי שלֵו סותרים את עצמך ...
מאין נובע מגע – מידאס ההפוך הזה של אלתרמן שהכל הופך לחורבן? הרי על אותו מצב ששרר
ב- 1940 הגיבו צעירים בני-גילו, אנשי ההגנה בצורה הפוכה, במעשים של התגוננות, כשהם מאמינים בכוחם לעצור את הצבא הנאצי בהרי הכרמל עד שיבוא המהפך במלחמה?
שמחת עניים היא פרי האישיות המיוחדת של אלתרמן ותגובתה על המצב המיוחד. התחברו כאן אישיות דיכאונית עם מצב מדכא – והולידו נבואת חורבן מצמררת.
האושר האלתרמני מ"כוכבים בחוץ" "הופך ברוצו למת" ב"מכות מצריים" ול"מת חי" ב"שמחת עניים".
איך קורה שהאהבה הגדולה הזו של "כוכבים בחוץ" – הכל בהופך בה למוות? מדוע הכל נגמר במוות", או במקרה הטוב בקיום של מת-חי או חי-מת?
במאמרו "על סיפו של החור השחור", מנתח אריאל הירשפלד את אישויותו הדיכאונית של אלתרמן. "דור שלם – אומר הירשפלד – לא ראה את הלא-מובן הגדול שבשירת אלתרמן. אלתרמן מתגלה כמי שנגע בבקיעים המסוכנים ביותר של הבינה, כמי שהכיל ביצירתו את מימדיו הגדולים ביותר של הכאוס האנושי וכמי שסימן למעשה את הרֶס ה"בינה". כמות הכאוס שיש בשיר אחד של אלתרמן, ואפילו המתנגן ביותר, יכולה לפרנס דור שלם של אי-הבנה. הבנת אלתרמן היא תמיד מעשה של ניסוי והדחקה. אלתרמן עצמו אשם באי-ההבנה, משום שהעמיד שני מסלולי שירה נבדלים שבהם האחד "מפוצץ" את השני.
לאלתרמן יש מוקד-כוח יצירתי נסתר, "אני" שהוא בבחינת חור שחור המחולל את התנועות הגדולות שסביבו.
"הדיכאון הוא אחד המצבים האנושיים החשובים והפחות מובנים" – כותב הירשפלד... "אלתרמן היה לא רק אישיות דיכאונית אלא גם משורר, שהביא את עולמו הדיכאוני לחזית השירה והתודעה התרבותית והפיק מן "הפואטיקה הדיכאונית" עוצמה אמנותית שמועטות כמותן.
לדיכאון עצמה רדיקלית. הוא עולמה השלם של האישיות, ממרכזה אל הפריפריה והחיוניות, הייצר ועוצמותיו כולן נמצאים בו, ועוברים תמורה עמוקה. זהו עולם הפוך ששִמְשוֹ (האֵם) זורעת חושך ולא אור, שיצריותו ספוגה במוות וכל לשונו שגי נהור".
עד כאן הירשפלד. יש אנשים שנולדים בליקוי מאורות. האֵם ובת דמותה האהובה היא כמו שמש שצל מכסה עליה, והיא הורגת במקום להחיות. אינני יכול להיכנס כאן לכל העולם המרתק הזה. כמו רבים אחרים – קפקא למשל – גם אמו של אלתרמן היא "אם נעדרת", נוכחת–נפקדת שזורעת חושך, "שהקרינה אליו חושך וקור" – כדברי הירשפלד, והשאירה בתוכו חלל דיכאוני גדול "חור שחור המחולל את התנועות הגדולות של כל היקום סביבו" ובוודאי את השירה, ומכאן עולם המוות הזה המכיל את כל האהבות שבו כל מגע אהבה מסתיים במוות, כשם שכל גיבורי קפקא גזר-דין מוות שוֹרֶה מעליהם "כמו שמש שחורה". אגב: שם הספר החשוב ביותר על הדיכאון הוא "שמש שחורה". "כי איימה לי שמשך הקבועה לבי שקוע".
"תופעות פואטיות רבות, ואחר-כך גם מוסריות ורעיוניות נובעות מן התשתית הדיכאונית של אלתרמן בצביונה המיוחד, החיוני כל-כך" – אומר הירשפלד.
"קיים שסע עמוק בין מה שקשור ל"חיים", לגוף, לבין מה שהוא רוח, היוצר חורבן כולל במיזוגם" (כשם שמגע העם היהודי בגוף הארץ יוצר חורבן – נכון שמהחורבן הזה צומחים התנ"ך, המשנה ו"שמחת עניים" שאינם, ביסודם אלא סיפור של חורבן).
כשאתה עובר שיר שיר ב"שמחת עניים" – וגם "בכוכבים בחוץ" – אתה חש באותה שמש שחורה, באותו ליקוי מאורות השוֹרֶה על הכל – שהוא הרקע לשירי האור, כמו אותה שמש מאירה הנמצאת מאחורי התאונה של החושך, בבחינת "כמה יפה העולם יכול היה להיות אלמלא הליקוי – כמו ששירי הקינה מקוננים על היפה שנהרס. והרי שמחת עניים הוא ספר קינות, מגילה איכה...
וכך, כבר משיר הפתיחה שהוא שיר פרוגרמטי כמו כל שיר פתיחה ומבשר את המוטיב המרכזי ביצירה כולה – מופיע קול השטן, קול "העולם ההפוך" כשהשמחה הופכת למשחיתך, בביתך, בגיתך – חה – חה - חה – חה.
כל הטוב והיפה שבעולם, כל הכן נהפך עליך לרע: "לא-לא לא-לא". ארבע השמחה הופכות – תמיד! - לארבע דפיקות האסון – כניתוחו המזהיר של שלֵו. "הלא", החורבן, האסון הוא חוק העולם האלתרמני, כי אם תיפתח את הדלת יישברו הכלים, ואם לא תיפתח החמצת את ההזדמנות. אסון מכאן – ואסון מכאן... ולכן הכל הבלים והבל "ומקרה הכסיל והחכם אחד הם" – למרות שאתה נורא רוצה שיהיה אחרת ...
כמה אירוניה, כמה היפוך, כמה מוות יש בסוף השיר השני, שלכאורה הוא "לא הכל הבלים והבל" אבל למעשה הוא הפוך לגמרי:
עוד יבוא יום שמחה, בתי,
עוד גם לנו בו יד וחֶבֶל.
וצנחתְ על אדמת בריתי
ואלי יוֹרידוך בחֶבֶל.
לא הכל הבלים, בתי,
לא הכל הבלים והֶבֶל.
הרי זה צחוק השטן! איזה מין יום שמחה זה. ה"יד וחבל מתחרז עם הבל... וכך מתגלגל צחוק השטן ההפוך הזה דרך כל היצירה, ומי שלא חרֵש מוכרח לשמוע אותו, בקולו של האוהב המת הזה שלבו חלל, שבמקום לגעת, לעשות, להציל הוא תמיד "מבעד לזכוכית" ואם הוא עובר את המחיצה הוא יודע רק להביא מוות, שכל חוכמתו היא שבעתיים למות בפתח".
המת הזה, שכל היצירה היא מונולוג שלו, כלומר של אלתרמן עצמו, של אישיותו המתה, וכל העולם נראה דרך משקפיו השחורים:
"כל עוד אור בחלון והדרך שקופה היא
מתייךְ יבואו אותך להכיר
ויישבו דוממים ושחורי משקפיים
בלי צחוק ובלי רעד לאור הקיר..."
המת הזה, "איש החושך", "המחשיך כל איש שמביט בו" – כדברי שלֵו. (ערב בפונדק).
השמש השחורה הזאת, היודע רק "להלך עלייך את יופייךְ המת", וכשהיא רוצה לברוח ממנו הוא רודף אותה כמו עייט שחור, כדי להרוג אותה (בפסוקים מירמיהו):
"ושמתיך לשמה, וישבת נשמה
לא חינֵך יירצה, לא קולך יישמע,
והקפצתי עלייך זיקנה בלי יומה"...
הגוף והרוח יוצרים חורבן כולל במיזוגם"...
ואחר כך בא פרק הקינה הגדולה, מגילת איכה על דברים שאהבנו ונחרבו. קינה על העיר:
"אי אתה רחובי, טנבורי הגדול?
אייכם, אייכם ימות החול?
אנא חורף הגיע? אי קיץ הלך?
עלי קיץ וחורף לי הַךְ, טנבור, הַךְ!
על שווקים ונערות שפרחו פרוח,
על כל אלה, טנבור, הך לי, הך בכוח!
הן מאום לא היה לנו, כל מאום.
רק שמחה ששמחנו לעד לא תנום.
ומי היא השמחה הנ"ל, "שלעד לא תנום?" הרי היא שמחת–עניים הדופקת על הדלת, הישועה, כלומר השואה, שלא נמה לעד ...
קינה על הרֵעוּת:
"מי זה נח תחת גל כורע?
איש רעים להתרועע.
למה נח וַיְנוּצֶה ממתים?
כי חָלָה את חֳלי המתים".
הכל חָרַב, כולם מתים...
"ודיברנו לאמור: גם היה, גם קרה,
גם עבר וחלף ואיננו".
"איש את אחיו עוד ישאל
"ושירה עוד תוגד נושנה - (למרות הכל חוזרים לאמת של קהלת).
וחיינו יהיו למשל
ומותנו יהיה לשנינה
ואם יחיה החי ויתנחם
יזכור איך תמו כסיל וגם חכם" ..
הכל, כמובן, בזמן עבר!
וכך אנו הולכים ומתקרבים לסוף – תרתי משמע: סוף הגיבורים וסוף היצירה, ומגיעים לשיר של מנוחות – מעין מנוחה נכונה שהיא כמובן ההיפוך ממנוחה נכונה. שונה, שבו אין רגע של מנוחה.
שיר שבו האירוניה, האבסורדיות והפרדוקסאליות האלתרמנית המגיעים לשיאם, שבמסווה של שיר ערש, במקצב מרגיע וסימטרי ומתנגן, מתבצעים הדברים הכי איומים מפסוקי "ונתנה תוקף, שבו נגיעת האושר הופכת אותך למת, שבו הגאולה הורגת אותך:
(לקרוא שיר של מנוחות – לפחות הבית האחרון)
ייתכן יבוא סוף-סוף אותו ה"דוד (המשיחי) העולה בבלואים – אבל הוא יביא בכנפיו מוות ולא חיים; זה המשיח עליו נאמר ש"ייתה ולא אכמיניה" – יבוא המשיח אבל מוטב שלא אראנו.
אוי ואבוי לבשורת נחמה שכזאת ואוי למי שנתפש לה. הרי פה טמון הפח האירוני שטומן לנו אלתרמן: אם לא תגיע הישועה – כולנו מתים, ואם כן תגיע – כולנו מתים.
וכך שיר אחר שיר, אנו הולכים במצעד המוות, מצעד הייאוש, או המנוחה שלאחר הייאוש:
"כאשר הרואות תחשכנה
ובאנו כאשר יגונו
ושלוונו ונחנו ואורנו" ...
ומי מרחף מעל כל התמונות האלה? אלוהים חיים? אלוהי החיים? לא. "אלוהי המתים", אותה שמש שחורה:
"אל תשכח, אל תשכח את אשר עשו לו,
אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו,
תֵרָצֶה לפניך, חמת מעטים.
ברוך אלוהי המתים".
והנה מגיע הסוף. על ארץ האבנים אוכלת יושביה הזאת על "אדמת המעל", נותר לפליטה רק הגור, הגדי המסכן הזה של החד-גדיא הניצחית "בשיר שיושר עד נצח", כמו שכותב אלתרמן, כלומר מצב ללא שינוי.
יש טוענים שהוא הגואל, המשיח – שהרי "ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל". ביום ש"נופלת העיר" מתחיל גם בניינה מחדש.
האם זה כך?
"תאבד התקווה ויכבה הנר
וגדול אתה, אור פיכחון.
והעיר בחלון בוערת כנר
ועפר לברואיו נכון.
כי הכוס מלאה, כי מנוס כּלָה".
"אין בוגד ביניהם ואין חת
ומחר הם נספים באחת".
והעיר נופלת:
"באם נורא ונוצר ולמוות קוצר,
לשמחה ולששון יולדנו (חה-חה-חה!)
מן העיר המדוברת חצר, חצר, (חה-חה-חה!)
תעלה רינתנו – אבדנו.
האחים! אולי פעם באלף שנה
יש למותנו שחר. (חה-חה-חה!)
והשיר מסתיים "בישועה גדולה". "בקלימקס, בקתרזיס:
"רק הבן עוד חבקת (לפני מותך)
לישועה גדולה".
איזו ישועה יביא הבן, המשיח, הגואל? הרי כבר חזינו ישועות גדולות שנפילת העיר, שהיא הישועה הציונית, הנופלת עכשיו, היא אחת מהן?
הרי אנו יודעים כבר טוב מאוד מה אלתרמן חושב על הישועה=הגאולה, ואפילו מה העם היהודי החכם חושב עליה, ומה שמרדכי שלֵו מכנה: "הפרדוקס הגאולתי"; שלפיו, כדברי הנביא עמוס "הוי המתאווים את יום ה', למה זה לכם יום ה' והוא חושך ולא אור". אוי אם הגאולה באה – ואוי אם אינה באה. אוי למי שלא פותח לגאולה ואוי למי שפותח לה...
הגאולה היא שואה.
כמו הנביא מתנבא גם אלתרמן:
"הוי המחכים לשמחת עניים! למה זה לכם שמחת עניים והיא משחית ולא שמחה! משחית ולא משיח! חושך ולא אור". (ציטוט משלֵו).
הנה החורבן במלוא עוצמתו (איזה מספר – ראשון? שני? שלישי? רביעי?) הנה הקללות על אדמת
הארץ שבגדה בנו בפעם ה...
לכאורה שיר גבורה – אבל למעשה משהו אחר לגמרי. לכאורה "הנה יש למותנו שחר", "לא בכדי" אנו מתים.
אבל איזה שחר?
שוב אני מתפלא על מי שאינם מרגישים באירוניה הכואבת ונוקבת של אלתרמן.
כי השחר חוזר ועולה שוב ... על התולע, תולעת יעקב, שוב הפליט היהודי מהחורבן הראשון... הנשי... השלישי ... הרביעי ... החמישי... היוצא – לפי החוק האלתרמני והפרדוקס הגאולתי, לנדודיו כמקדמת-דנא... מת-חי... יותר מת מאשר חי...
"ואשרֵי התולע הנִלעג והרש,
המרוּמה ומוקף וממוגר ונחרש,
וחותר מחדש וזוכר ועויין,
ומרגיע לו אין וכלייה עליו אין,
כי הגִזָר הֶחָרוּת
אֵרְרוֹ למות
ואלוהי החיות
אֵרְרוֹ לחיות!
זו הגזרה האמיתית של "האב הנורא והנוצר...", איך כתוב שם: "נוצר חסד לאלפים" "שלמוות קוצר" חה-חה-חה – כפי שאלתרמן יודע, ושום פיטפוטי סרק על "שחר חדש", "אדם חדש", "שמש עולה", "עולם חדש" לא ישנו דבר: שמש שחורה מרחפת מעל הגורל היהודי, ניסיונה של הרוח להתגשם בגוף, נכשל שוב, והישועה הגדולה (בפעם ה... מי יודע כמה) היא בדיחה מקברית של "האב הנוצר" המתגלה כשטן!
והנבואה הזאת ממלאת את חיים גורי תקווה ואופטימיות עמוקה ואמונה גדולה שיש משמעות לכאב הנורא הזה. בספר הזה – אומר גורי – יש פסיק מופלא שהוא בגדר נבואה, כאשר אלתרמן אומר:
"תעלה רננה, הוי כי ליל פנה
ולגלות אבדין עלה שחר
הוי כי ליל פנה, הוי גולה נושנה,
האחים! אולי הפעם לאף שנה
יש למותנו שחר".
לא נשאר לך אלא להתפלא על העיוורון האידיאולוגי, העיוות האידיאולוגי, של דור שמסרב לקרוא את הכתוב באש שחורה ...
"אחרי מפלת העיר [אחרי החורבן]- מוסיף שלֵו – מה הלאה? היהודי חוזר אל מתחת לאדמה ו"אשרי" החוזרים לגלויות והופכים מגיבורים לתולעים. אחרי החורבן לפנינו שתי דרכים לקיום: אנו יודעים שקיים איזה בן באופק, אבל אם לא ישרוד הבן הזה מומלצת חזרה לקיום הגלותי והנימוק העיקרי הוא שלחיות כתולע זה אמנם איום ונורא, אבל "מרגיע לו אין וּכְליָה עליו אין". אחרי מות הנצורים חוזרים בלית ברירה לאלטרנטיבה הגלותית אבל השיר מסתיים ב"רק הבן עוד חבקת לישועה גדולה". אלתרמן בוחר – מוסיף שלֵו - לחתום את השיר באמונת ההישרדות הציונית של 'לא אבדה תקוותנו' ".
והתולע השורד הזה מגיע עכשיו לקו הסיום לשיר הסיום, שבו מתממשות "שתי הדרכים לקיום" לפי שלֵו, והן: או גאולה ניסית – או התולע.
"כי עולה ישועה, בתי,
כי גדולה! כי שלֵמה! כי נראנה!
גם ברמוס את חַיי בועטי
לא אמרתי אבדה ואיננה!
שלֵו וגורי שומעים עכשיו את פעמונֵי, יותר נכון את דפיקות הגאולה, נאחזים בקרנות המזבח של איזו ישועה ניסית, אלוהית אקס-מכינה שמבטיח לנו לכאורה אלתרמן, ואילו אני שומע כאן שוב את צחוק השטן על הבדיחה הגדולה – חה-חה-חה-חה – שהרי אלתרמן הוכיח לנו במשך כל הפואמה, שורה אחרי שורה, שיר אחרי שיר, כי הישועה היא השואה!.
שלֵו עצמו נופל בעצמו לתוך מלכודת השטן של הפרדוקס שהוא עצמו ניסח!.
שוב מתגלה פה הפער בין צחוק השטן האלוהי לבין הרצון האנושי בישועה, בתקווה, בהפי-אנד, מה שקאמי מכנה "קפיצת האמונה מתוך האבסורד של העולם".
מול המציאות של:
"אל פנייך אפול, בתי,"
"את שוכבת תמונת ביעותי
ופנייך אומרות צלמוות" –
האדם מקווה מתאווה ש:
"לא יוכל לך מוות" ...
"אמרי כי שקר מוות" ...
הוא יודע שלא – אבל התקווה, תקוות-השווא חזקה מהמציאות – כפי שאמר אליוט: "הגזע האנושי לא יכול לעמוד ביותר מדי מציאות".
ואז שלֵו ממש חוגג את הנס:
"החל מהבית השני – כותב שלֵו – מסתמנת תפנית כבירה מתבוסה לניצחון. מופיעה מעין תחיית המתים [לא פחות ולא יותר]: 'וחייתה הוכחתך לעינינו", התנערות מבור צלמוות לקראת בוא הגאולה. הרעייה=האם שבה לתחייה מחורבנה כתוצאה מהמפגש בין החי–בן-המת (הצבר) לבין אביו המת החי. הבן שנותר אחרי מות הוריו הוא מעין בבואה של המשיח". לא פחות ולא יותר!
הידד! הידד!, הפי-אנד! ובא לציון גואל!!! נשאר רק לחבוש כיפה ולהצטרף ל"גוש אמונים"...
האם אלתרמן אומר לנו את הדברים האלה? הרי הוא וכל הפואמה אומרים דבר הפוך:
שוב בשיר הסיום אנו חוזרים לנקודת ההתחלה, הישועה בדלת, ושוב, כבהתחלה – "שמחה במעוננו", "יום גיל וישועה", "עוצֶםֶ חגנו שלנו" – עדיין אתה מאמין ש"לא הכל הבלים והבל", - ואפשר להתחיל לכתוב ולקרוא את הפואמה מחדש, הגלגל חוזר, שוב הישועה תיהפך לשואה, חורבן ראשון, שני, שלישי, עד אין-סוף...
"עוד תחיי בין אחים, בתי",
"איפה האחים כולם" [כמו בשיר של ג'ון באיז] כולם מתים, וגם אַתּ.
"עוד תראי כי יגעתְ לא להבל" – והרי יגעת להבל!
אינני חושב שאלתרמן היה שותף לחגיגת ההפי-אנד הניסית של פרשניו. אני, בכל אופן, כך שומע את אלתרמן מדבר אלי מתוך הפואמה הגדולה הזאת. אני, בכל אופן, כמי שכבר נכווה בגאולה כוזבת אחת או שתיים, לא מוכן יותר לקנות ארצות מובטחות ומשיחים וניסים למיניהם כחתולים בשק, יהיו כחולים, לבנים או אדומים ...
לשם השוואה אני מציע לקרוא סוף אחר של פואמה שנכתבה באותו הזמן, "שירי מכות מצריים". גם שם הכל נגמר כמו בטרגדיה שקספירית, כולם מוטלים מתים – ואז מופיע, באותה "קפיצת אמונה", כוכב הגאולה, כוכב התקווה הטובה, התקווה הכוזבת, תקוות-השווא לנס שישנה את חוקי הבריאה, שזאב יגור עם כבש במקום לטרוף אותו (חה-חה-חה) הזאב ייהפך לצמחוני, כמובן...
על שדה המוות, שדה הקטל של ההיסטוריה זורחת איילת השחר כ"מלח התקווה והגעגועים על פצעי בני-האדם" – (משפט שיריב בוודאי זוכר...).
וכך אלרתמן מסיים את "שירי מכות מצריים" – כמעט באותן מילים כמו שהוא מסיים את "שמחת עניים":
"איילת ליל אמון, עד מה לעוף הגבהת!
ואת כוכב גוזל, אך מה זוהר ורם!
את חסד אחרון [מכת החסד] למוטלים בלי רעד
וחסד שחוק ראשון לנותרים ריקם.
אלייך שוחקים, עם רמש ותולעת
[זה מה שנשאר מאיתנו, כמו בשמחת עניים]
האב והעלמה במחלפות הדם".
והיות ואלתרמן הוא המשורר הגדול ביותר שקם לנו מאז ביאליק, אני מנסה להאזין לו היטב. והיות וכך אני שומע אותו – אני נחרד כל פעם מחדש למקרא "שמחת עניים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה