אהלים - אריה שמרי – קטעים

מתוך ל"ו שירים על לייזר ציפרס - 1939

אכן, מורשת –

ולא קרע.

זה היום כה מאביב, -

ואיך יתיק עצמו מחורף?

עוד סבו עומד שח-עורף,

עוד הדמע לאביו, -

וזרועי שניהם אותו עוד יחבקו,

פני שניהם אותו עוד יחבקו,

פני שניהם קמוטות מנגד עוד יבכו, 

ושפתיהם עדנה תתייפחנה:

הה, אל תשכח נא, אל תשכח נא.

איך לשכוח?

איך לקרוע? – 

עוד יזוכו דמי השלג

מן הרגל הכושלת.

למד-הא הולכים אחריו

מול השחר המוזהב.

כל זקן עקוב מדם,

חלחלה עיוותה ידם.

הם עמדו אל מול פניו:

נשם-מות ינוגב.

צל ארוך-ארוך רואה הוא.

תבעיתו ותסערהו

זעקה אחת לאמור:

שמש! שמש!

נא המסי את הכפור.

והוא הולך.

כה לבן, לבן בכיו הוא.

ורגליו בשרב התוהו,

ודורי-דורות בלב: 

לייזר,

 שומה עליך!

לך לך. –

והוא הולך ...

אדמת חמרה משורכת,

ושיחי קימשון וחוח.

כסופים כאש שלהבת

ילהבו בגוף אין-כח.

והוא, לייזר ציפרס שמו,

רק אחד מבני העזר,

רק גבעול הוא בשדמה,

העומס עולם-אימה, -

עת נחשלת מזרז הוא.

וכמוהו עוד מאה הם –

ברית אחים ואחיות

בתלאות ובפלאות.

כי הלום, במבוא כרמלה,

זה היום קריאה קורא לו:

כן! –

קול אחים הוא עז ורם,

שלושים אוהל, אור במועל –

מפרשים בזוהר צחור.

מני כפור,

משלג צחר.

בואו הנה, בוא ושוט, 

אל האור, אל אור השחר הפשוט.

משטח ראי קברה, בחשכת ענן מוסקיטין,

הם החליפו, הם הסכיתו:

אוהלם –

במקום עולם.

אדמת חמר ילוש ולחמה ישא תפילות. –

כל עצמותיו תאמרנה:

לעשות!

בצללי ברושים הוא צעדיו רושם:

מושך בעול גורל, איש אלמוני אין-שם.

כתמי הדם על עורף צח כצמר.

השאור בעיסתו פה יבצק עד גמר,

השמש בחומה עד כרכמו תאפנו.

כבר מצילות בשער תצלינה, -

זה הנחתום מריע את הצו:

בוא, בן החורף קראתיך.

ידי החמסינים בליש ילושוך

עד גמלך בשל וגם מוכן, -

ומאת אחים ביזע ורעות

פה יערכו את השולחן.

היום על יצועו יקשיב בהתעיפו

מצוות הגורלות, זועמת וחולשת:

עולם – 

עולם חדש ללוש מני גופו

ועם אחים מאה את למד-וו לרשת.