יצחק שמי, סיפורים מתקופת הקרבות על הקמת המדינה, זמן בו היה מפקד גדוד 131, שהגן על האיזור שנמצא בין הכרמל למגידו ועד נחל אלכסנדר.
שכתוב הרצאה של יצחק שמי בנושא "מלחמת העצמאות בגיזרת חדרה" אשר נערכה בבית יד לבנים בחדרה מטעם מוזיאון החאן בעיר, ב-3 ביוני 1985
מטרתה של הרצאה זו לספר ממקור ראשון על המלחמה בגיזרת חדרה ומנקודת מבט שלי כמפקד גדוד 131 בחטיבת אלכסנדרוני אשר התייצבה משך שנה שלמה, קיץ וחורף, מול חטיבה עירקית מלאה ומצויידת. הערב אספר כמה פרשיות ואחשוף פרטים בלתי ידועים עד כה.
בימי מלחמת העולם השניה עשיתי ככל יכולתי להצטרף אל כוחות הבריגדה. מסיבות אישיות רציתי להלחם בגרמנים בין שורות הצבא האנגלית, כדי לנקום את נקמת בני משפחתי שנרצחו באירופה. בפקודת אליהו גולומב, מפקד ההגנה דאז, הוחזרתי וגוייסתי למחתרת ההגנה. אליהו אמר לי: "מקומך איתנו, אנחנו מתכוננים לקרב נגד 7 צבאות ערב ויש להכין את הלוחמים". הכנו את הלוחמים...
התקופה הראשונה היתה תקופת המחתרת בה סיימתי קורס מפקדים. התקופה השניה היא תקופת הגדנע בה עבדתי עם יצחק שדה, מפקד הפלמח, ויחד עם משה כרמל. התקופה השלישית היא תקופת נפת חדרה במדים, תחת פיקודו של מפקד הגליל יהושע. נאומי הערב הוא הצדעה לחברי הלוחמים.
רב אלוף צור, אשר החליף אותי בתפקידי עם סיום הקרבות והעביר את הגדוד לגבעתי אמר לי שאת הכל הוא מבין חוץ מן המתח העצום: "גדוד אחד נגד חטיבה?! איך עשיתם את זה בתנאים של מתח בלתי פוסק, יום אחרי יום ולילה אחרי לילה?!" ידעתי שלא נקבל שום עזרה. יגאל ידין אמר לי זאת. לא השליתי את עצמי אך החזקתי וחיזקתי את רוח לוחמי. הנשק היה מועט ונלקח ברובו לירושלים הנצורה. היה לנו מוצב במסלולים שמדרום לקיבוץ עין שמר, מוצב שני היה במגידו ומוצב שלישי בפרדסים שבכניסה לוואדי ערה. ארגנו גדוד שלם ועוד גדוד מילואים שהוצא מן הישובים. הנפה כללה את חדרה והשתרעה מנחל אלכסנדר ועד מרגלות הכרמל, בת שלמה.
הגדוד הוקם למטרות הגנה והלוחמים באו מבין אנשי חדרה, זכרון יעקב, בנימינה וההתיישבות החקלאית. הקמנו 9 מוצבים נוספים כך שהיו לנו 12 מוצבים – מעוזים כשהדרומי שבהם נמצא במעפיל-קקון והצפוני מעל גל-עד, מצפון לתחנת המשטרה מגידו. 27 ק"מ בקו אוירי. הפיקוד היה בחדרה ולאחר מכן (ב-48') עזבנו ונכנסנו למחנה צבאי בריטי בפרדס-חנה. היה לנו עורף טוב.
הנוכחות במוצבים התחלקה בין 3 הפלוגות מהן הורכב הגדוד: 3 פלוגות לוחמים+פלוגה רביעית שלי, חבלנים ופלוגה מסייעת שכללה יחידת מטבח ויחידת אחיות (בית חולים עם 13 מיטות). המוצבים היו מתוכננים לפי סוגי הנשק שהיה ברשות יחידות הלוחמים (כיתות,מחלקות,פלוגות). לפני שקיבלנו את הנשק הצ'כי, ידעתי שעלי "להצליב" אש כלומר, למנוע מן האויב אפשרות פריצה בין מוצב למוצב. לשם כך השתמשנו בתושיה מקורית: היו לנו מקלעי BEZA פשוטים ואנשי חדרה ביצעו העמדה של מקלעים אלו על חצובות+קשת הזזה כמו שהיה קיים במקלעים משובחים.
בתחילת הערב הזכרתי את תקופת הגדנע בשירות ההגנה. בתקופה זו גייסתי צעירים רבים בעצמי. המשכתי בגיוס בעזרת גייסים שבחרתי מביניהם. עם פרוץ הקרבות, עברו הלוחמים הצעירים לירושלים ואנו נשארנו עם המבוגרים יותר, ילידי העשור השני של המאה.
בוקר אחד הודיעוני על בואו של גנרל רוסי ממוצא יהודי. ומעשה שהיה כך היה: כאשר נכנס הצבא האדום לברלין, ערקו רבים מן הקצינים היהודים שנלחמו בין שורותיו והגיעו אלינו. אותו גנרל נשלח אלי כיוון שידעתי רוסית. הראיתי לו את הגזרה שלי והוא שאל: "יש לך בטליון?" כלומר, גדוד. עניתי שאמנם כך. יש לי גדוד. "גדוד אחד לחזית של 27 ק"מ?" שוב עניתי בחיוב. "בזה אני כבר לא מבין" אמר הגנרל "אצלנו מקובל לכל גדוד לכל קילומטר!! איך תחזיק מעמד? עם עזרה של אלוהים" והוא סיפר לי שידוע לו שהעיראקים שממול מאורגנים למופת ומסודרים כחטיבה מלאה עם שלושה גדודים, עם אויריה ותותחים וכו'... "איך תעמוד מולם" שאל, "אולי השותף שלך למעלה יודע...". אחרי המלחמה כבר לא נפגשנו. אם היינו נפגשים, יכול הייתי לספר לו איך בכל זאת החזקנו מעמד מול העיראקים, התמודדנו וגם ניצחנו.
הנשק שהיה ברשותנו פעל הודות לנשקים שטיפלו בו בידיים אמונות ושקדו על כל פרט. עם קבלת הנשק הצ'כי, נשמנו לרווחה: בפעם הראשונה עמד לרשותנו נשק אמיתי ויעיל ולא גרוטאות שנאספו במדבר ושופצו בידינו (הכוונה לרובים האיטלקיים מתקופת מלחמת העולם השניה).
בתקופה של המדינה בדרך היה לנו צבא מאורגן. הקמנו תעשיית נשק משוכללת, מודיעין לתפארת וכל מה שנחוץ ליחידות צבאיות מאורגנות ומסוגלות למלחמה. במחלקה מיוחדת של התע"ש יצרו מרגמה 2 אינץ' עליה היה חרוט: OZAK (עוד צעד אחד קדימה) לאחר מכן הצליחו לייצר מרגמה 3 אינץ' ועליה כתוב: HZMN (הרבה צרות, מעט נחת) משום שמרגמה בסדר גודל זה נזקקה לחישובי מרחק מיוחדים וטווח חדירה קשה במיוחד לייצור.
ועתה אעבור, ברשותכם, לסיפורי פרשיות נעלמות מאותה תקופה:
1.שדה התעופה, מדרום לעין שמר, היה בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. לוד דעדיין לא נכבשה ושדה התעופה הזה, ששימש להנחתת אוירונים קלים, הביא לנו תועלת רבה. מאחר והמקום היה תחת פיקודי, קבלתי הודעה שמצרכי רפואה נדירים עומדים להגיע עם אוירון גדול וכבד. רוב המסלולים היו תחת טיווח איש עיראקי אך מכיוון שהיה זה שדה התעופה היחיד שעמד לרשות המדינה שבדרך, הוצאנו פלוגה שלמה שהתחפרה סביב המסלולים לשם חיפוי. האוירון נחת וממנו הוצאו ארגזים קטנים וכבדים מאד. מאוחר יותר נודע לי: זה היה הזהב שלנו, הזהב של המדינה שהגיע בסודי-סודות באותו יום.
2.קבלתי הוראה להכין את המוצבים בעוד מועד וכסף לא היה לנו. חדרתי בשם ישטכר קבע לנו את התקציב. הראיתי לו את תכנית המוצבים וכדי לא להיכנס לויכוחים מיותרים הצהרתי שאינני מבין בכספים. קיבלתי את אישורו והעברתי את הביצוע לטוביהו שהיה מנהל סולל בונה בהסתדרות. מרבית המוצבים נבנו מדופנים באדמת החמרה של אזורנו, בנויים בין 2 שורות של יתדות ברזל ופחים מוציידים ברשת תעלות קשר. מוואדי ערה והלאה, לכיוון צפון, נחצבו המוצבים בקומפרסורים בתוך הסלעים. "פאגוס" (Fagus) היה שם המוצב הצפוני ביותר אשר נמצא בהרי אפריים בסמוך לקבוץ גל-עד, שם היה קשה ביותר לחצוב ולהקים מוצב. המדינה קמה בזמן שכבר ישבנו במוצבים. זכור לי שעברתי ממוצב למוצב והשבעתי את כל החיילים שבועת אמונים למדינה.
3.ידענו שלעיראקים יש טנקים. ידענו שמהבחינה הטופוגרפית קיימות 2 אפשרויות חדירה: דרך וואדי ערה או דרך המסלולים. שדה התעופה היה שמור מכל משמר ובוואדי ערה עדיין לא היה כביש סלול אך דרך העפר שהיתה שם הספיקה למעבר טנקים. כדי להגן על המקום, באה במיוחד חטיבת הנדסה וחפרה שם תעלה אנטי-טנקית. באותם הימים הוקמה חטיבה 7 של השריון (פיסטוק ושמיר וסגנו ידידי חיים לסקוב). הייתי מתפאר שאני מפקד גדוד שיש לו גם חטיבה כיוון שהם חפרו תעלות מגן רבות בשטח שהיה תחת פיקודי. אך התעלה שנחפרה בוואדי ערה לא הניחה לי. לא הייתי שקט. באתי אל לסקוב ואמרתו לו :" צריך לנסות כיוון שיש חשש שהטנק ידרוש את המגינים שבתעלה. יש לבדוק אם הדפנות יחזיקו מעמד...". לסקוב היה בטוח שהטכניקה המקובלת, בה מתרומם הטנק ואחר כך מנמיך (ואז אפשר היה לתקוף את תחתיתו)- מספיקה. אף על פי כן עשינו את הבדיקה אותה דרשתי. בדקנו בלילה וראינו שהטנק עבר כלומר: התעלה האנטיטנקית לא הספיקה. אז נחפרה תעלה נוספת, חפירה (טרנצ'ר) ברוחב 2 מ' בתוכה ניתן היה לרוץ כדי לתקוף ביד, בבקבוקים, את הטנקים. התאמנו בעזרת טרקטור קטרפילר כאשר המתנדבים למשימה היו כולם חדרתים. ומה לעשות עם שדה התעופה?
נאמר לי – תקבל נשק והנשק שהגיע נקרא בשם M2. מרגמה מסוג פיאט על 2 חצובות ארוכות שנועדו למנוע זעזועים. מתוך חפירה אפשר היה לפגוע בעזרתן בטנק. בכניסה לנווה חיים השאירו הבריטים טנק ישן עליו ביצענו נסיונות פגישה וראינו שהצלחנו. גם הפעם היו כל המתנדבים למשימה חדרתיים. צל"ש מיוחד מגיע למוצב מס' 11 שהיה הקרוב ביותר לכוחות העיראקים. הקשר עם מוצב זה היה קשר טלפוני והחוט ניתן. 50 מ' הוא רוחב המסלולים בשדה התעופה ולא היתה לנו ברירה אלא לעבור בריצה את המסלול כדי לחדש את הקשר. למתנדב החדרתי שעשה זאת הגיע צל"ש אך צל"ש נתנו אז למבצעים חמורים בהרבה כמו לצעיר שחגר על עצמו 2 חגורות רימונים ונשכב מתחת לטנק מצרי כדי למנוע ממנו לעבור בחוליקאת בדרום כך שקרבות כמו שלנו לא נחשבו בזמנו, ובכל זאת... העיראקים הפציצו אותנו באוירונים ומידי פעם "חטפנו" גם יריות מקליעים חודרי שריון. חשבנו שברשותם תותחים של 16 מ"מ – תותחים בעלי קנה ארוך וצר, קשורים לכלי רכב. אמרתי "חשבנו" כיוון שיום אחד נקלענו ברכב המפקד, נהגי ואני, לטווח הירי שלהם. הרכב נפגע ורק במאמצים רבים נחלצנו משטח האש.
עד אז עוד יכולנו לעשות מבצעי הטעיה: בנינו 2 טנקים מקרטון ויוטה ובלילות הסענו אותם לאט לאט על המסלולים כשהם גוררים שרשראות ברזל כבדות כדי שיצלצלו ברעש של הסעת שריון. רצינו לעשות רושם שהנה גם לנו יש טנקים. אינני יודע אם הצלחנו לרמות את העיראקים בכל אופן הוחלט לצייד אותנו בתותחים ובחומר נפץ מעולה. לילה אחד, בשלוש לפנות בוקר, הגיעו אלי קצין תותחנים ממלחמת העולם הראשונה ותותחן אחד שדיבר רוסית וצרפתית. שניהם התמסרו ליחידה שלנו ואימנו אותנו לפי הטווחים הנחוצים. הלוחמים היו ראויים לשבח: 3 יחידות של 55 איש היו מתחלפות ביניהן כל שבועיים ועוברות ממקום למקום. 2 תותחים הועמדו בכניסה לעין שמר ולא האמנתי שיום אחד נפתח באז בעזרתם. הם היו נפלאים , חומר הנפץ שלנו היה יוצא מן הכלל והלוחמים עמדו במשימה.
הפצצה יחידה של העיראקים על ישוב אזרחי היתה על זכרון יעקב, כנראה בטעות במקום להפציץ את המסלולים. בית נהרס והיו קורבנות. נכנסו למצב קשר ביותר. הקושי העיקרי היה המתח הבלתי פוסק, כל הזמן, יום ולילה.
ועוד שלושה דברים ברצוני לספר:
אלטלנה –
בוקר בהיר אחד קבלתי פקודה ישירה מסגנו של אלוף הפיקוד, לחסום את הכביש הפנימי, הישן, היחיד שהיה בזמנו) מחדרה לכיוון דרום ולא לת לאף רכב לעבור. לא ידעתי מה הסיבה. מאוחר יותר נודע שאניית הנשק אלטלנה עגנה בכפר ויתקין. אמרתי לרס"ר : "צא וסגור את הכביש. במקרה של סרוב – יש לירות בצמיגים". הרסר היה דייקן וממושמע ואיש לא עבר. לפתע הופיע לפני שליח ובידו פספורט של פיטר ברגסון. היה עלי לעצרו וזאת עשיתי. כעבור שבוע שיחררתי אותו. 7 שנים מאוחר יותר נעשתה ביננו פגישה עתונאית ואז סיפר לי את סיפורו: "הייתי בדרך לכפר ויתקין. באותו זמן הייתי סגנו של מנחם בגין ואני הוא האיש שקנה וחימש את אלטלנה. תפקידי באותו יום היה למסור את הנשק להגנה..." הוא היה המפקד!! והעתונאי שהפגיש ביננו, מילא 10 דפים המצויים כיום בארכיון האצ"ל שם מספור בפרטי פרטים כל מה שפעלתי כדי להחזיק את אותו פיטר ברגסון במעצר.
יריב מבורך –
במשטרת כרכור ישבו באותו זמן 40 אנשי אצ"ל במאסר עד שהגיעה הפקודה לשחררם, ביניהם קצין המבצעים של אצ"ל, יריב מבורך, עמו התיידדתי. הוא היה נציג האסירים וכתוצאה משיחותינו החליטו הוא וחבריו להצטרף אלינו להגנה והשתתפו בקרבות של מלחמת השחרור.
מבצע סלע ב' –
היו אלה ימי סוף המלחמה. חטיבת גבעתי חזרה מן הדרום. התקבצנו יחד שלוש חטיבות: אלכסנדרוני, גבעתי וכרמלי והתכוננו לכיבוש הגדה המערבית שם היו כוחות ירדנים, עיראקים ועוד. על הגדוד שלי הוטל לעסוק בהטעייה. הכנו רכבת משוריינת כדי להתקדם על הפסים הישנים של הרכבת מחדרה לטול כרם. ידעתי שנמצא בחיפה קטר משוריין אליו רתמנו 3 קרונות משוריינים ועליהם מערך תותחים. הכל הוכן בסדר ובסודי סודות. פסי הרכבת היו מפורקים בחלקם, גייסנו את המהנדסים למצוא פתרון לבעיה, עשינו חישובים ולקחנו בחשבון את הסיכונים האפשריים. כלי זה נשמר בסוד ביני ובין צ'רה (רא"ל צור). התכנית התקדמה, ההכנות היו רבות: תחמושת, מים וכו'. באחד הלילות ללא שינה, הגעתני מעטפה גדולה חתומה ב – 7 חותמות וסלע ב' (זה היה שם המבצע) התבטל בפקודת דוד בן גוריון אשר כעבר 10 ימים הזמין אותנו, המפקדים, והסביר לנו מדוע בוטל המבצע ברגע האחרון לפני סיום הקרבות: "אנחנו בארץ חצי מליון תושבים יהודים, קלטנו חצי מיליון עולים ואם נכבוש את הגדה יהיה לנו עסק עם אוכלוסיה של מליון ערבים וזה דבר בלתי אפשרי עבורנו...". גם כיום איננו מוכנים (יכולים) להתמודד עם בעיות אלה...
לסיום אספר שעם קום המדינה והקמת צה"ל ומערך המילואים, נהפך הגדוד מגדוד 131 לגדוד 926 גבעתי ורא"ל צור החליפני. על הקרבות בשטח התענכים, בעמק יזרעאל, מול ג'נין, אספר בפעם הבאה.. אלו היו הקרבות האחרונים שלנו במלחמת העמאות. לאחר שהבטחנו את המעברים בואדי ערה ובשפלת החוף הצפונית, השתתפנו באבטחת המעברים בין עמק יזרעאל לעמק בית שאן ואת הנסיעה בדרכים.
שכתוב באפריל 2008
שכתוב הרצאה של יצחק שמי בנושא "מלחמת העצמאות בגיזרת חדרה" אשר נערכה בבית יד לבנים בחדרה מטעם מוזיאון החאן בעיר, ב-3 ביוני 1985
מטרתה של הרצאה זו לספר ממקור ראשון על המלחמה בגיזרת חדרה ומנקודת מבט שלי כמפקד גדוד 131 בחטיבת אלכסנדרוני אשר התייצבה משך שנה שלמה, קיץ וחורף, מול חטיבה עירקית מלאה ומצויידת. הערב אספר כמה פרשיות ואחשוף פרטים בלתי ידועים עד כה.
בימי מלחמת העולם השניה עשיתי ככל יכולתי להצטרף אל כוחות הבריגדה. מסיבות אישיות רציתי להלחם בגרמנים בין שורות הצבא האנגלית, כדי לנקום את נקמת בני משפחתי שנרצחו באירופה. בפקודת אליהו גולומב, מפקד ההגנה דאז, הוחזרתי וגוייסתי למחתרת ההגנה. אליהו אמר לי: "מקומך איתנו, אנחנו מתכוננים לקרב נגד 7 צבאות ערב ויש להכין את הלוחמים". הכנו את הלוחמים...
התקופה הראשונה היתה תקופת המחתרת בה סיימתי קורס מפקדים. התקופה השניה היא תקופת הגדנע בה עבדתי עם יצחק שדה, מפקד הפלמח, ויחד עם משה כרמל. התקופה השלישית היא תקופת נפת חדרה במדים, תחת פיקודו של מפקד הגליל יהושע. נאומי הערב הוא הצדעה לחברי הלוחמים.
רב אלוף צור, אשר החליף אותי בתפקידי עם סיום הקרבות והעביר את הגדוד לגבעתי אמר לי שאת הכל הוא מבין חוץ מן המתח העצום: "גדוד אחד נגד חטיבה?! איך עשיתם את זה בתנאים של מתח בלתי פוסק, יום אחרי יום ולילה אחרי לילה?!" ידעתי שלא נקבל שום עזרה. יגאל ידין אמר לי זאת. לא השליתי את עצמי אך החזקתי וחיזקתי את רוח לוחמי. הנשק היה מועט ונלקח ברובו לירושלים הנצורה. היה לנו מוצב במסלולים שמדרום לקיבוץ עין שמר, מוצב שני היה במגידו ומוצב שלישי בפרדסים שבכניסה לוואדי ערה. ארגנו גדוד שלם ועוד גדוד מילואים שהוצא מן הישובים. הנפה כללה את חדרה והשתרעה מנחל אלכסנדר ועד מרגלות הכרמל, בת שלמה.
הגדוד הוקם למטרות הגנה והלוחמים באו מבין אנשי חדרה, זכרון יעקב, בנימינה וההתיישבות החקלאית. הקמנו 9 מוצבים נוספים כך שהיו לנו 12 מוצבים – מעוזים כשהדרומי שבהם נמצא במעפיל-קקון והצפוני מעל גל-עד, מצפון לתחנת המשטרה מגידו. 27 ק"מ בקו אוירי. הפיקוד היה בחדרה ולאחר מכן (ב-48') עזבנו ונכנסנו למחנה צבאי בריטי בפרדס-חנה. היה לנו עורף טוב.
הנוכחות במוצבים התחלקה בין 3 הפלוגות מהן הורכב הגדוד: 3 פלוגות לוחמים+פלוגה רביעית שלי, חבלנים ופלוגה מסייעת שכללה יחידת מטבח ויחידת אחיות (בית חולים עם 13 מיטות). המוצבים היו מתוכננים לפי סוגי הנשק שהיה ברשות יחידות הלוחמים (כיתות,מחלקות,פלוגות). לפני שקיבלנו את הנשק הצ'כי, ידעתי שעלי "להצליב" אש כלומר, למנוע מן האויב אפשרות פריצה בין מוצב למוצב. לשם כך השתמשנו בתושיה מקורית: היו לנו מקלעי BEZA פשוטים ואנשי חדרה ביצעו העמדה של מקלעים אלו על חצובות+קשת הזזה כמו שהיה קיים במקלעים משובחים.
בתחילת הערב הזכרתי את תקופת הגדנע בשירות ההגנה. בתקופה זו גייסתי צעירים רבים בעצמי. המשכתי בגיוס בעזרת גייסים שבחרתי מביניהם. עם פרוץ הקרבות, עברו הלוחמים הצעירים לירושלים ואנו נשארנו עם המבוגרים יותר, ילידי העשור השני של המאה.
בוקר אחד הודיעוני על בואו של גנרל רוסי ממוצא יהודי. ומעשה שהיה כך היה: כאשר נכנס הצבא האדום לברלין, ערקו רבים מן הקצינים היהודים שנלחמו בין שורותיו והגיעו אלינו. אותו גנרל נשלח אלי כיוון שידעתי רוסית. הראיתי לו את הגזרה שלי והוא שאל: "יש לך בטליון?" כלומר, גדוד. עניתי שאמנם כך. יש לי גדוד. "גדוד אחד לחזית של 27 ק"מ?" שוב עניתי בחיוב. "בזה אני כבר לא מבין" אמר הגנרל "אצלנו מקובל לכל גדוד לכל קילומטר!! איך תחזיק מעמד? עם עזרה של אלוהים" והוא סיפר לי שידוע לו שהעיראקים שממול מאורגנים למופת ומסודרים כחטיבה מלאה עם שלושה גדודים, עם אויריה ותותחים וכו'... "איך תעמוד מולם" שאל, "אולי השותף שלך למעלה יודע...". אחרי המלחמה כבר לא נפגשנו. אם היינו נפגשים, יכול הייתי לספר לו איך בכל זאת החזקנו מעמד מול העיראקים, התמודדנו וגם ניצחנו.
הנשק שהיה ברשותנו פעל הודות לנשקים שטיפלו בו בידיים אמונות ושקדו על כל פרט. עם קבלת הנשק הצ'כי, נשמנו לרווחה: בפעם הראשונה עמד לרשותנו נשק אמיתי ויעיל ולא גרוטאות שנאספו במדבר ושופצו בידינו (הכוונה לרובים האיטלקיים מתקופת מלחמת העולם השניה).
בתקופה של המדינה בדרך היה לנו צבא מאורגן. הקמנו תעשיית נשק משוכללת, מודיעין לתפארת וכל מה שנחוץ ליחידות צבאיות מאורגנות ומסוגלות למלחמה. במחלקה מיוחדת של התע"ש יצרו מרגמה 2 אינץ' עליה היה חרוט: OZAK (עוד צעד אחד קדימה) לאחר מכן הצליחו לייצר מרגמה 3 אינץ' ועליה כתוב: HZMN (הרבה צרות, מעט נחת) משום שמרגמה בסדר גודל זה נזקקה לחישובי מרחק מיוחדים וטווח חדירה קשה במיוחד לייצור.
ועתה אעבור, ברשותכם, לסיפורי פרשיות נעלמות מאותה תקופה:
1.שדה התעופה, מדרום לעין שמר, היה בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. לוד דעדיין לא נכבשה ושדה התעופה הזה, ששימש להנחתת אוירונים קלים, הביא לנו תועלת רבה. מאחר והמקום היה תחת פיקודי, קבלתי הודעה שמצרכי רפואה נדירים עומדים להגיע עם אוירון גדול וכבד. רוב המסלולים היו תחת טיווח איש עיראקי אך מכיוון שהיה זה שדה התעופה היחיד שעמד לרשות המדינה שבדרך, הוצאנו פלוגה שלמה שהתחפרה סביב המסלולים לשם חיפוי. האוירון נחת וממנו הוצאו ארגזים קטנים וכבדים מאד. מאוחר יותר נודע לי: זה היה הזהב שלנו, הזהב של המדינה שהגיע בסודי-סודות באותו יום.
2.קבלתי הוראה להכין את המוצבים בעוד מועד וכסף לא היה לנו. חדרתי בשם ישטכר קבע לנו את התקציב. הראיתי לו את תכנית המוצבים וכדי לא להיכנס לויכוחים מיותרים הצהרתי שאינני מבין בכספים. קיבלתי את אישורו והעברתי את הביצוע לטוביהו שהיה מנהל סולל בונה בהסתדרות. מרבית המוצבים נבנו מדופנים באדמת החמרה של אזורנו, בנויים בין 2 שורות של יתדות ברזל ופחים מוציידים ברשת תעלות קשר. מוואדי ערה והלאה, לכיוון צפון, נחצבו המוצבים בקומפרסורים בתוך הסלעים. "פאגוס" (Fagus) היה שם המוצב הצפוני ביותר אשר נמצא בהרי אפריים בסמוך לקבוץ גל-עד, שם היה קשה ביותר לחצוב ולהקים מוצב. המדינה קמה בזמן שכבר ישבנו במוצבים. זכור לי שעברתי ממוצב למוצב והשבעתי את כל החיילים שבועת אמונים למדינה.
3.ידענו שלעיראקים יש טנקים. ידענו שמהבחינה הטופוגרפית קיימות 2 אפשרויות חדירה: דרך וואדי ערה או דרך המסלולים. שדה התעופה היה שמור מכל משמר ובוואדי ערה עדיין לא היה כביש סלול אך דרך העפר שהיתה שם הספיקה למעבר טנקים. כדי להגן על המקום, באה במיוחד חטיבת הנדסה וחפרה שם תעלה אנטי-טנקית. באותם הימים הוקמה חטיבה 7 של השריון (פיסטוק ושמיר וסגנו ידידי חיים לסקוב). הייתי מתפאר שאני מפקד גדוד שיש לו גם חטיבה כיוון שהם חפרו תעלות מגן רבות בשטח שהיה תחת פיקודי. אך התעלה שנחפרה בוואדי ערה לא הניחה לי. לא הייתי שקט. באתי אל לסקוב ואמרתו לו :" צריך לנסות כיוון שיש חשש שהטנק ידרוש את המגינים שבתעלה. יש לבדוק אם הדפנות יחזיקו מעמד...". לסקוב היה בטוח שהטכניקה המקובלת, בה מתרומם הטנק ואחר כך מנמיך (ואז אפשר היה לתקוף את תחתיתו)- מספיקה. אף על פי כן עשינו את הבדיקה אותה דרשתי. בדקנו בלילה וראינו שהטנק עבר כלומר: התעלה האנטיטנקית לא הספיקה. אז נחפרה תעלה נוספת, חפירה (טרנצ'ר) ברוחב 2 מ' בתוכה ניתן היה לרוץ כדי לתקוף ביד, בבקבוקים, את הטנקים. התאמנו בעזרת טרקטור קטרפילר כאשר המתנדבים למשימה היו כולם חדרתים. ומה לעשות עם שדה התעופה?
נאמר לי – תקבל נשק והנשק שהגיע נקרא בשם M2. מרגמה מסוג פיאט על 2 חצובות ארוכות שנועדו למנוע זעזועים. מתוך חפירה אפשר היה לפגוע בעזרתן בטנק. בכניסה לנווה חיים השאירו הבריטים טנק ישן עליו ביצענו נסיונות פגישה וראינו שהצלחנו. גם הפעם היו כל המתנדבים למשימה חדרתיים. צל"ש מיוחד מגיע למוצב מס' 11 שהיה הקרוב ביותר לכוחות העיראקים. הקשר עם מוצב זה היה קשר טלפוני והחוט ניתן. 50 מ' הוא רוחב המסלולים בשדה התעופה ולא היתה לנו ברירה אלא לעבור בריצה את המסלול כדי לחדש את הקשר. למתנדב החדרתי שעשה זאת הגיע צל"ש אך צל"ש נתנו אז למבצעים חמורים בהרבה כמו לצעיר שחגר על עצמו 2 חגורות רימונים ונשכב מתחת לטנק מצרי כדי למנוע ממנו לעבור בחוליקאת בדרום כך שקרבות כמו שלנו לא נחשבו בזמנו, ובכל זאת... העיראקים הפציצו אותנו באוירונים ומידי פעם "חטפנו" גם יריות מקליעים חודרי שריון. חשבנו שברשותם תותחים של 16 מ"מ – תותחים בעלי קנה ארוך וצר, קשורים לכלי רכב. אמרתי "חשבנו" כיוון שיום אחד נקלענו ברכב המפקד, נהגי ואני, לטווח הירי שלהם. הרכב נפגע ורק במאמצים רבים נחלצנו משטח האש.
עד אז עוד יכולנו לעשות מבצעי הטעיה: בנינו 2 טנקים מקרטון ויוטה ובלילות הסענו אותם לאט לאט על המסלולים כשהם גוררים שרשראות ברזל כבדות כדי שיצלצלו ברעש של הסעת שריון. רצינו לעשות רושם שהנה גם לנו יש טנקים. אינני יודע אם הצלחנו לרמות את העיראקים בכל אופן הוחלט לצייד אותנו בתותחים ובחומר נפץ מעולה. לילה אחד, בשלוש לפנות בוקר, הגיעו אלי קצין תותחנים ממלחמת העולם הראשונה ותותחן אחד שדיבר רוסית וצרפתית. שניהם התמסרו ליחידה שלנו ואימנו אותנו לפי הטווחים הנחוצים. הלוחמים היו ראויים לשבח: 3 יחידות של 55 איש היו מתחלפות ביניהן כל שבועיים ועוברות ממקום למקום. 2 תותחים הועמדו בכניסה לעין שמר ולא האמנתי שיום אחד נפתח באז בעזרתם. הם היו נפלאים , חומר הנפץ שלנו היה יוצא מן הכלל והלוחמים עמדו במשימה.
הפצצה יחידה של העיראקים על ישוב אזרחי היתה על זכרון יעקב, כנראה בטעות במקום להפציץ את המסלולים. בית נהרס והיו קורבנות. נכנסו למצב קשר ביותר. הקושי העיקרי היה המתח הבלתי פוסק, כל הזמן, יום ולילה.
ועוד שלושה דברים ברצוני לספר:
אלטלנה –
בוקר בהיר אחד קבלתי פקודה ישירה מסגנו של אלוף הפיקוד, לחסום את הכביש הפנימי, הישן, היחיד שהיה בזמנו) מחדרה לכיוון דרום ולא לת לאף רכב לעבור. לא ידעתי מה הסיבה. מאוחר יותר נודע שאניית הנשק אלטלנה עגנה בכפר ויתקין. אמרתי לרס"ר : "צא וסגור את הכביש. במקרה של סרוב – יש לירות בצמיגים". הרסר היה דייקן וממושמע ואיש לא עבר. לפתע הופיע לפני שליח ובידו פספורט של פיטר ברגסון. היה עלי לעצרו וזאת עשיתי. כעבור שבוע שיחררתי אותו. 7 שנים מאוחר יותר נעשתה ביננו פגישה עתונאית ואז סיפר לי את סיפורו: "הייתי בדרך לכפר ויתקין. באותו זמן הייתי סגנו של מנחם בגין ואני הוא האיש שקנה וחימש את אלטלנה. תפקידי באותו יום היה למסור את הנשק להגנה..." הוא היה המפקד!! והעתונאי שהפגיש ביננו, מילא 10 דפים המצויים כיום בארכיון האצ"ל שם מספור בפרטי פרטים כל מה שפעלתי כדי להחזיק את אותו פיטר ברגסון במעצר.
יריב מבורך –
במשטרת כרכור ישבו באותו זמן 40 אנשי אצ"ל במאסר עד שהגיעה הפקודה לשחררם, ביניהם קצין המבצעים של אצ"ל, יריב מבורך, עמו התיידדתי. הוא היה נציג האסירים וכתוצאה משיחותינו החליטו הוא וחבריו להצטרף אלינו להגנה והשתתפו בקרבות של מלחמת השחרור.
מבצע סלע ב' –
היו אלה ימי סוף המלחמה. חטיבת גבעתי חזרה מן הדרום. התקבצנו יחד שלוש חטיבות: אלכסנדרוני, גבעתי וכרמלי והתכוננו לכיבוש הגדה המערבית שם היו כוחות ירדנים, עיראקים ועוד. על הגדוד שלי הוטל לעסוק בהטעייה. הכנו רכבת משוריינת כדי להתקדם על הפסים הישנים של הרכבת מחדרה לטול כרם. ידעתי שנמצא בחיפה קטר משוריין אליו רתמנו 3 קרונות משוריינים ועליהם מערך תותחים. הכל הוכן בסדר ובסודי סודות. פסי הרכבת היו מפורקים בחלקם, גייסנו את המהנדסים למצוא פתרון לבעיה, עשינו חישובים ולקחנו בחשבון את הסיכונים האפשריים. כלי זה נשמר בסוד ביני ובין צ'רה (רא"ל צור). התכנית התקדמה, ההכנות היו רבות: תחמושת, מים וכו'. באחד הלילות ללא שינה, הגעתני מעטפה גדולה חתומה ב – 7 חותמות וסלע ב' (זה היה שם המבצע) התבטל בפקודת דוד בן גוריון אשר כעבר 10 ימים הזמין אותנו, המפקדים, והסביר לנו מדוע בוטל המבצע ברגע האחרון לפני סיום הקרבות: "אנחנו בארץ חצי מליון תושבים יהודים, קלטנו חצי מיליון עולים ואם נכבוש את הגדה יהיה לנו עסק עם אוכלוסיה של מליון ערבים וזה דבר בלתי אפשרי עבורנו...". גם כיום איננו מוכנים (יכולים) להתמודד עם בעיות אלה...
לסיום אספר שעם קום המדינה והקמת צה"ל ומערך המילואים, נהפך הגדוד מגדוד 131 לגדוד 926 גבעתי ורא"ל צור החליפני. על הקרבות בשטח התענכים, בעמק יזרעאל, מול ג'נין, אספר בפעם הבאה.. אלו היו הקרבות האחרונים שלנו במלחמת העמאות. לאחר שהבטחנו את המעברים בואדי ערה ובשפלת החוף הצפונית, השתתפנו באבטחת המעברים בין עמק יזרעאל לעמק בית שאן ואת הנסיעה בדרכים.
שכתוב באפריל 2008
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה