סופר לחייקה בן אברהם ב- 1982
נמסר ע"י אביה שמי
ראשית עבודתי בארץ הייתה במושבה חדרה במסגרת השתייכותי לקיבוץ "שומריה" אשר כמו כל קיבוץ בארץ המתארגן במושבה, התפרנס מ"ימים" של קטיף הדרים ועבודות מעבודות שונות.
התכוננו כבר לעלייה על הקרקע, באותם זמנים – 1932, חלמנו להתיישב בגליל, באזור כפר חיטין, הארבל דומני, אך הועד הפועל של תנועת השומר-הצעיר ובעיקר מנהיגיה מאיר יערי ויעקב חזן, לחצו עלינו להשלים את קיבוץ עין שמר שנמצא במצוקה. צריך היה להשלים את מספר החברים בקיבוץ שעמד במבחנים קשים מאוד של שמירה על הקיים, ושמירת המקום למרות מחלת הקדחת הקשה שהייתה שם וחוסר עבודה בסביבה.
במושבה חדרה העבודה הייתה בעיקרה הכשרת קרקע, קטיף הדרים, השקיה וכו'. לשם כך רכשנו שני זוגות סוסים אשר הועסקו והכניסו הכנסה כספית נאה. כמו כן הקמנו רפת ובה פרה אחת, היא הייתה ראשית הרפת אשר נקיים עם עלייתנו על הקרקע בבוא יום ההתיישבות בקיבוץ.
כאן קוריוז: בזמן בו נרכשה הפרה הראשונה ברוב שמחה ותרועות, ילדה חברתנו סוניה סוכנובסקה-וילנד את תינוקה הראשון, תינוק ראשון לקיבוצנו אשר גודל במושבה.
הייתה זו בת, הקיבוץ התאסף לשיחה מיוחדת כשעל הפרק – בחירת שם לילדה. ברוב קולות נבחר השם אורה, אך סוניה בשובה מהלידה, הודיעה שניתן כבר שם לילדה והוא – חנה, על שם אימה. מרוב ייאוש ותקווה ניתן השם אורה לפרה ודומני שצאצאיה נמצאים עד היום הזה.
כשעברנו לעין שמר ידענו שאנו הולכים לקראת מבצע קשה ביותר, ואכן הייתה לנו קבלת פנים של מחלת הקדחת. כולנו חלינו במגיפה זו שגרמה לנו תשישות פיזית רבה מאוד, אך לא נכנענו. ניכשנו עשבים בוואדי המפורסם ה"מפג'ר" השכן שלנו, אשר נופל לנחל-חדרה (מפג'ר בערבית המפגר).
עומדים היינו שקועים במים עד טבור ומנכשים את העשבים כדי למגר את יתושי הקדחת האנופלס אשר עשו בנו שמות. רווח והצלה הביאו לנו הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר פיזרו DDT בוואדי, הקדחת מוגרה ואנו יכולנו לנשום קצת לרווחה.
עמדתי בפני ניסיון של עבודה קשה למרות אי-הכשרתי. התפנה מקום עבודה במאפייה שלנו אשר האכילה חמישה קיבוצים שהמתינו במושבה לזמן עלייתם על הקרקע והתרכזו בינתיים בחדרה. היו אלה: מעברות, עין השופט, יקום, גבעת חיים ואנחנו – שומריה. אפינו שני תנורים ביום בתנאים לא תנאים, חימום בפרימוס, לישת בצק בידיים, עבודה קשה ביותר.
כשעברנו לעין שמר הקיבוץ היה מוקף במסגרת החומה המפורסמת והצריפים המעטים היו פרוצים. במיוחד זכור לי צריף "מנורה", שבעה חדרים בזה אחר זה בשורה אחת כאשר דיירי החדר הראשון יכלו לגבר עם החדר האחרון, מבלי לצאת החוצה.
כניסתי לעבודה בעין שמר הייתה משונה במקצת מפני שבמשך חודשיים לא ראיתי את הקיבוץ. נועדה לי עבודת ריסוס בפרדסים אשר חייבת הייתה להתבצע אך ורק לאחר שקיעת השמש, משום שחומר הריסוס היה פגיע לאור השמש ובלתי יעיל ביום. כך יצאתי לעבודה בלילות ונחתי בימים. עבודה זו התבצעה בפרדסי הריס ליד קיבוץ משמרות, תמהתי כיצד נראה הקיבוץ שלי באור-יום.
לאחר חודשיים עברתי לעבוד ביציקת רעפים, אזי נוכחתי לראות את הקיבוץ כפי שהיה בתקופת "עין גנים", הותיקים אשר הקדימו ובאו לפני "שומריה". חמש שנים בלבד הבדילו בינינו לבינם והרי הם נראו לנו זקנים ממש וחסרי מרץ נעורים, למרות שבאו גם הם מאותם מקומות מהם יצאנו אנחנו – הם נראו לנו מיושנים וחסרי תושייה.
קבוצת "שומריה" מנתה שבעים שומרים ושומרות. מחדרה הגענו לעין שמר עם ילדה אחת, רפת, שני זוגות סוסים (לזוג אחד ניתנו השמות: "טוסקה וניני", על שמו של טוסקניני המנצח המפורסם שביקר אז בארץ).
ל"שומריה" היו אז שני ענפי תעשייה: מרצפיה ורעפיה, אותם הביאו עם בואם לעין-שמר, וכמובן קבוצת הבניין שבנתה בקיבוץ ובכל האזור, בין היתר את בית הקולנוע "אוריון" בכרכור השכנה.
מכיוון שעבדתי ברעפיה בזמן שהותנו במושבה, המשכתי לעבוד ברעפים. פיתחתי תבניות יציקה ומכיוון שהייתי העובד היחיד, היו כל הרעפים בגגות הבתים והמבנים שהקימה קבוצת הבניין שלנו – מעשי ידיי.
יום שלם של עבודה קשה, על גג הבית, תחת קרני שמש לוהטות, במצב של ישיבה לא נוחה, לכסות ברעפים...
התפתחות המשק הייתה רבה ופריצת דרך חשובה באה למעשה עם גילוי המים. מיותר לספר פה על בעיית המים בקיבוץ עין שמר. כבר פורסם על כך רבות.
זאת הייתה תקופה קשה, כל ענפי השירותים: מטבח, מכבסה ובתי הילדים, היו מחכים עם דליים בידיים לאותה עגלה רתומה לסוסים ועמוסה חביות מים שתחזור מכרכור ותביא הצלה לקיבוץ הבודד. כאשר גילינו מים-עליונים ליד שער האבן בכניסה לחצר, הכנסנו מיד משאבה קטנה וסידרנו אינסטלציית ברזים לתוך מקלחת הפח שלנו, אבל תוך זמן קצר נעלמו המים ונותרו רק הברזים. כשהיו שואלים את הילדים הבוגרים בני החמש שש מה תפקיד הברזים, לא ידעו להשיב מכיוון שלא ידעו שברז נוצר כדי להזרים מתוכו מים.
השינוי בא עם הקידוח הראשון של הבאר שלנו באדמתנו. דומני שהיינו הראשונים לחיפוש ומציאת מים באופן מתקדם ומדעי, את המים גילינו בעזרת מגלה חשמלי. גילוי המים חולל מפנה בהתפתחות המשק בו חיינו. בהמשך התפתח הנוי, בתחילה כשהגענו היה השטח חשוף בקיץ ומלא קוצים, מלבד האלון וכמה עצי זית, היה השטח ללא ירק. עכשיו ניטעו ארבעה דקלי ושינגטוניה והכל התפתח יפה. ניטעו נטיעות, שדות בור נחרשו ונזרעו, פרדסים נשתלו, ענפי גידול של בעלי חיים נתמסדו והתרחבו, סוסי, חמורים ופרדות באורווה, רפת, לול, דיר צאן ואפילו שובך יונים...
הפרדס נמצא בצומת שבין חדרה ועפולה ניתן לנו על ידי פיק"א, זו חברה לרכישת אדמות הארץ, בדומה לקק"ל. הפרדס אגב, ניתן לנו כדי לפתותנו להתיישב בעין שמר וכל זה למען אנשי פרדס חנה העתידיים, מכיוון שאנחנו צריכים להיות חיץ ומגן בודד ויחיד מצד מזרח, מפני ריכוז כפרי הערבים: באקה, ערה, ערערה וכו' שישבו על ההרים. כך שזכינו בפרדס זה, שנקרא בשפתנו: "הפרדס הגדול", בו נמצאו מינימום מים על מנת לקיימו.
חוויה שעברתי בבואי לכאן הייתה חיובי לטפל בשני הילדים הראשונים של הקיבוץ, דוד ועלית. זו הייתה משיהמ קשה, אשר קודמי נכשלו בה משום שלילדים אלו לא הייתה חבר, רק הם והמבוגרים. היה צורך להכניס אותם למסגרת רצונית למצות את חייהם בתוכנית משלהם ובלימודים. צריך הייתי להכין אותם ללימודיהם במשמר-העמק כשאני עומד ותמה, איך מתאכזרים החיים לילדים הללו, איך תולשים אותם ממקום ילדותם ומהוריהם ומעבירים אותם למקום כל כך מרוחק.
זכרו לי סיום השנה, במסיבת הפרידה מהקיבוץ, העלינו את הצגת "כיפה אדמה" וחברי הקיבוץ הציגו המחזת שירי ילדים, הקיבוץ ממש חי והשתלב איתה יפה.
נמסר ע"י אביה שמי
ראשית עבודתי בארץ הייתה במושבה חדרה במסגרת השתייכותי לקיבוץ "שומריה" אשר כמו כל קיבוץ בארץ המתארגן במושבה, התפרנס מ"ימים" של קטיף הדרים ועבודות מעבודות שונות.
התכוננו כבר לעלייה על הקרקע, באותם זמנים – 1932, חלמנו להתיישב בגליל, באזור כפר חיטין, הארבל דומני, אך הועד הפועל של תנועת השומר-הצעיר ובעיקר מנהיגיה מאיר יערי ויעקב חזן, לחצו עלינו להשלים את קיבוץ עין שמר שנמצא במצוקה. צריך היה להשלים את מספר החברים בקיבוץ שעמד במבחנים קשים מאוד של שמירה על הקיים, ושמירת המקום למרות מחלת הקדחת הקשה שהייתה שם וחוסר עבודה בסביבה.
במושבה חדרה העבודה הייתה בעיקרה הכשרת קרקע, קטיף הדרים, השקיה וכו'. לשם כך רכשנו שני זוגות סוסים אשר הועסקו והכניסו הכנסה כספית נאה. כמו כן הקמנו רפת ובה פרה אחת, היא הייתה ראשית הרפת אשר נקיים עם עלייתנו על הקרקע בבוא יום ההתיישבות בקיבוץ.
כאן קוריוז: בזמן בו נרכשה הפרה הראשונה ברוב שמחה ותרועות, ילדה חברתנו סוניה סוכנובסקה-וילנד את תינוקה הראשון, תינוק ראשון לקיבוצנו אשר גודל במושבה.
הייתה זו בת, הקיבוץ התאסף לשיחה מיוחדת כשעל הפרק – בחירת שם לילדה. ברוב קולות נבחר השם אורה, אך סוניה בשובה מהלידה, הודיעה שניתן כבר שם לילדה והוא – חנה, על שם אימה. מרוב ייאוש ותקווה ניתן השם אורה לפרה ודומני שצאצאיה נמצאים עד היום הזה.
כשעברנו לעין שמר ידענו שאנו הולכים לקראת מבצע קשה ביותר, ואכן הייתה לנו קבלת פנים של מחלת הקדחת. כולנו חלינו במגיפה זו שגרמה לנו תשישות פיזית רבה מאוד, אך לא נכנענו. ניכשנו עשבים בוואדי המפורסם ה"מפג'ר" השכן שלנו, אשר נופל לנחל-חדרה (מפג'ר בערבית המפגר).
עומדים היינו שקועים במים עד טבור ומנכשים את העשבים כדי למגר את יתושי הקדחת האנופלס אשר עשו בנו שמות. רווח והצלה הביאו לנו הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר פיזרו DDT בוואדי, הקדחת מוגרה ואנו יכולנו לנשום קצת לרווחה.
עמדתי בפני ניסיון של עבודה קשה למרות אי-הכשרתי. התפנה מקום עבודה במאפייה שלנו אשר האכילה חמישה קיבוצים שהמתינו במושבה לזמן עלייתם על הקרקע והתרכזו בינתיים בחדרה. היו אלה: מעברות, עין השופט, יקום, גבעת חיים ואנחנו – שומריה. אפינו שני תנורים ביום בתנאים לא תנאים, חימום בפרימוס, לישת בצק בידיים, עבודה קשה ביותר.
כשעברנו לעין שמר הקיבוץ היה מוקף במסגרת החומה המפורסמת והצריפים המעטים היו פרוצים. במיוחד זכור לי צריף "מנורה", שבעה חדרים בזה אחר זה בשורה אחת כאשר דיירי החדר הראשון יכלו לגבר עם החדר האחרון, מבלי לצאת החוצה.
כניסתי לעבודה בעין שמר הייתה משונה במקצת מפני שבמשך חודשיים לא ראיתי את הקיבוץ. נועדה לי עבודת ריסוס בפרדסים אשר חייבת הייתה להתבצע אך ורק לאחר שקיעת השמש, משום שחומר הריסוס היה פגיע לאור השמש ובלתי יעיל ביום. כך יצאתי לעבודה בלילות ונחתי בימים. עבודה זו התבצעה בפרדסי הריס ליד קיבוץ משמרות, תמהתי כיצד נראה הקיבוץ שלי באור-יום.
לאחר חודשיים עברתי לעבוד ביציקת רעפים, אזי נוכחתי לראות את הקיבוץ כפי שהיה בתקופת "עין גנים", הותיקים אשר הקדימו ובאו לפני "שומריה". חמש שנים בלבד הבדילו בינינו לבינם והרי הם נראו לנו זקנים ממש וחסרי מרץ נעורים, למרות שבאו גם הם מאותם מקומות מהם יצאנו אנחנו – הם נראו לנו מיושנים וחסרי תושייה.
קבוצת "שומריה" מנתה שבעים שומרים ושומרות. מחדרה הגענו לעין שמר עם ילדה אחת, רפת, שני זוגות סוסים (לזוג אחד ניתנו השמות: "טוסקה וניני", על שמו של טוסקניני המנצח המפורסם שביקר אז בארץ).
ל"שומריה" היו אז שני ענפי תעשייה: מרצפיה ורעפיה, אותם הביאו עם בואם לעין-שמר, וכמובן קבוצת הבניין שבנתה בקיבוץ ובכל האזור, בין היתר את בית הקולנוע "אוריון" בכרכור השכנה.
מכיוון שעבדתי ברעפיה בזמן שהותנו במושבה, המשכתי לעבוד ברעפים. פיתחתי תבניות יציקה ומכיוון שהייתי העובד היחיד, היו כל הרעפים בגגות הבתים והמבנים שהקימה קבוצת הבניין שלנו – מעשי ידיי.
יום שלם של עבודה קשה, על גג הבית, תחת קרני שמש לוהטות, במצב של ישיבה לא נוחה, לכסות ברעפים...
התפתחות המשק הייתה רבה ופריצת דרך חשובה באה למעשה עם גילוי המים. מיותר לספר פה על בעיית המים בקיבוץ עין שמר. כבר פורסם על כך רבות.
זאת הייתה תקופה קשה, כל ענפי השירותים: מטבח, מכבסה ובתי הילדים, היו מחכים עם דליים בידיים לאותה עגלה רתומה לסוסים ועמוסה חביות מים שתחזור מכרכור ותביא הצלה לקיבוץ הבודד. כאשר גילינו מים-עליונים ליד שער האבן בכניסה לחצר, הכנסנו מיד משאבה קטנה וסידרנו אינסטלציית ברזים לתוך מקלחת הפח שלנו, אבל תוך זמן קצר נעלמו המים ונותרו רק הברזים. כשהיו שואלים את הילדים הבוגרים בני החמש שש מה תפקיד הברזים, לא ידעו להשיב מכיוון שלא ידעו שברז נוצר כדי להזרים מתוכו מים.
השינוי בא עם הקידוח הראשון של הבאר שלנו באדמתנו. דומני שהיינו הראשונים לחיפוש ומציאת מים באופן מתקדם ומדעי, את המים גילינו בעזרת מגלה חשמלי. גילוי המים חולל מפנה בהתפתחות המשק בו חיינו. בהמשך התפתח הנוי, בתחילה כשהגענו היה השטח חשוף בקיץ ומלא קוצים, מלבד האלון וכמה עצי זית, היה השטח ללא ירק. עכשיו ניטעו ארבעה דקלי ושינגטוניה והכל התפתח יפה. ניטעו נטיעות, שדות בור נחרשו ונזרעו, פרדסים נשתלו, ענפי גידול של בעלי חיים נתמסדו והתרחבו, סוסי, חמורים ופרדות באורווה, רפת, לול, דיר צאן ואפילו שובך יונים...
הפרדס נמצא בצומת שבין חדרה ועפולה ניתן לנו על ידי פיק"א, זו חברה לרכישת אדמות הארץ, בדומה לקק"ל. הפרדס אגב, ניתן לנו כדי לפתותנו להתיישב בעין שמר וכל זה למען אנשי פרדס חנה העתידיים, מכיוון שאנחנו צריכים להיות חיץ ומגן בודד ויחיד מצד מזרח, מפני ריכוז כפרי הערבים: באקה, ערה, ערערה וכו' שישבו על ההרים. כך שזכינו בפרדס זה, שנקרא בשפתנו: "הפרדס הגדול", בו נמצאו מינימום מים על מנת לקיימו.
חוויה שעברתי בבואי לכאן הייתה חיובי לטפל בשני הילדים הראשונים של הקיבוץ, דוד ועלית. זו הייתה משיהמ קשה, אשר קודמי נכשלו בה משום שלילדים אלו לא הייתה חבר, רק הם והמבוגרים. היה צורך להכניס אותם למסגרת רצונית למצות את חייהם בתוכנית משלהם ובלימודים. צריך הייתי להכין אותם ללימודיהם במשמר-העמק כשאני עומד ותמה, איך מתאכזרים החיים לילדים הללו, איך תולשים אותם ממקום ילדותם ומהוריהם ומעבירים אותם למקום כל כך מרוחק.
זכרו לי סיום השנה, במסיבת הפרידה מהקיבוץ, העלינו את הצגת "כיפה אדמה" וחברי הקיבוץ הציגו המחזת שירי ילדים, הקיבוץ ממש חי והשתלב איתה יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה