מתוך ספרו של צבי סוזין: מתוך בחירה
אחד הנושאים החשובים ביותר בהתארגנות הישוב לקראת הבאות הייתה פעילות המודיעין על הנעשה בין שכנינו וגם אצל השליטים האנגלים. פעולה זו נעשתה באין ספור דרכים ואופנים, אך בדרג המקומי בשטח היה בה תפקיד חשוב גם לשומרי השדות, מלבד השמירה לצורך הגנה על היבול והשגות גבול למיניהם על ידי עדרים וחקלאים. לשומר השדות היה תפקיד באיסוף מידע על הנעשה בין הערבים השכנים. חצר הקיבוץ מצפון ומדרום הייתה מוקפת בבדואים ובכפרים ערבים והייתה חשיבות גדולה ליצירת יחסים של אמון גם לצורך איסוף מידע חיוני. לשומר השדות הייתה ניידות בעזרת סוסו שעמו היה מגיע לכל מקום שבו נוכחותו חשובה. הוא היה חגור באקדח ברשיון, יצר לעצמו מעמד חשוב בקרב השכנים וקיבל בשל כך את הכבוד הראוי מצדם תוך יחסי ידידות ותוך כדי איסוף המידע החשוב. מידע זה לא נשמר אצלו בלבד כי אם זרם לדרגים אחרים, שיצרו את הפסיפס המודיעיני החשוב וההכרחי.
ליקו משיח, אלי, היה השומר-רוכב מבינינו. הוא היה בחור גבוה בעל שפם האומר כולו סמכות. ליקו למד מהר את המקצוע וגם את השפה הערבית וכן את התפקידים הנוספים המוטלים על השומר כפי שתוארו לעיל. אישיותו הקורנת והיכולת ליצור יחסי אנוש של חיבה ואמון עם הסובבים אותו, יהודים וערבים, סייעו לו בתפקידו זה. עם הקמת המדינה היה הוא המועמד הטבעי הראשון מבינינו, להישלח לקורס קצינים בצה"ל, שאותו סיים בהצטיינות ואף זכה להתקבל אצל נשיא דאז במסגרת מחווה לחיילים מצטיינים.
קשה הייתה המכה שניחתה על כולנו כעבור מספר שנים, כשליקו נפצע ונפטר עקב תאונת ירייה ברובה ציד שהשתמש בו בחוסר זהירות בשעת ציד לילי יחד עם דדו בשדות עין שמר. כדור ציד נפלט מרובהו ופגע בחזהו. הייתה זו פרשה כאובה. הוא הניח אישה, מטי ושני בנים, רובי ואיתי. מאחר וזה קרה בערב יום הכיפורים מצאו עיתונים שונים עניין לעסוק בפרשה זו "כהזדמנות פז" להשמצת הקיבוצים, על חטאי חילוניותם. אני איבדתי חבר ילדות אהוב וקרוב.
השנים 1948-1947, התאפיינו כימי המאבק של היישוב לקראת עצמאותו, ומלחמתו בכנופיות הערביות וצבא חצי מאורגן של הערבים, בנוסף למאבקנו בשלטון הבריטי על חופש העלייה וההתיישבות. היה זה מחמיא להימצא במחיצתו של ליקו, הרכוב על הסוסה היפה "סנפטה", אשר נתרמה לקיבוץ עין שמר, על ידי מפקד שדה התעופה הסמוך לקיבוץ. הלה, בן אצילים מאנגליה וקולונל בדרגתו, התיידד עם חברי הקיבוץ, אך הועבר להודו, מוקד אחר באימפריה הבריטית, ארץ שעמדה גם היא בפני קבלת עצמאותה שזכתה בה אחרי מאבקים עקובים מדם. אותו קצין אנגלי תרם את סוסתו ללוי אדיב "המוכתר" של הקיבוץ וידיד., לוי, שידע את שתי השפות, האנגלית והערבית על בוריין קיים יחסי ידידות עם האנגלים ועם הערבים, תוך כדי מילוי תפקידו הרשמי אך הבלתי רשמי, כלפי הצינורות השונים של "ההגנה".
טבעי היה שליקו יקבל את הסוסה האצילה אשר הגדילה את יוקרתו בקרב ידידיו ומכריו הערבים, שהערצתם הייתה נתונה לו אם מתוך כבוד וחיבה ואם מתוך פחד. בדיוק באותה עת הגיעה אליי הצעה של סידור העבודה לשבצני בשמירת השדות לצדו של ליקו, כי בזמנים האלה לא טוב היות השומר לבדו בשדות וטובים השניים מן האחד. קיבלתי את ההצעה הזאת ברצון ואף בהתלהבות. לי הוקצה הסוס "לבן", שהליכתו האיטית הסגירה את גילו המופלג. הנכון הוא ש"לבן" יותר משהיה סוס דמה לאציל צרפתי שירד מנכסיו, כאותן דמויות המאכלסות את מחזותיו של מולייר.
כמובן שאי אפשר היה להשוותו ל"סנפטה" של ליקו, בוודאי לא בדהירתה המשאירה אותו ואותי הרכוב עליו, כשהוא מדדה על ארבעת גפיו, הרחק מאחור. מאחר והייתה זו האפשרות היחידה להרגיש IN ועוד בתפקיד של שומר שדות כ- Second driver לליקו, לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את הדין ואת זקן הסוסים, "לבן".
קשה לדמיין הערכה והערצה של השכנים הערביים אליי, כנדרש בתפקיד זה, כשהנני רכוב על "לבן", הנמצא בסוף חייו ושירותו הסוס, גם לו הייתי חגור "מאוזר" ארוך קנה. אלה ניתנו במלואן לליקו, ובצדק. לאחר מספר שבועות, נדרשתי לחזור לעבודה בצאן, שממנו נלקחתי, בנימוק שליקו מסתדר טוב גם בלי סיוע, ולא ניתן לתקצב "כוחות ורכב" נוספים למשימה מעבר למה שהוקצה ב"כוח" הנייד של "סנפטה" וליקו. למען האמת, הייתה זו יציאה בכבוד ממצב וממעמד שדמו יותר לתמונה של פיקאסו. הסתפקתי בחוויה אפיזודית שהייתה קצרה אך גם מבדרת.
ליקו המשיך בתפקידו כשומר שדות, עד לפרוץ הקרבות בסביבת עין שמר.
ליקו היה דמות אהובה בין חברינו בקיבוץ ומותו הטראגי היכה את משפחתו ואת ידידיו הרבים, באבל וצער שלא פגו שנים רבות.
אחד הנושאים החשובים ביותר בהתארגנות הישוב לקראת הבאות הייתה פעילות המודיעין על הנעשה בין שכנינו וגם אצל השליטים האנגלים. פעולה זו נעשתה באין ספור דרכים ואופנים, אך בדרג המקומי בשטח היה בה תפקיד חשוב גם לשומרי השדות, מלבד השמירה לצורך הגנה על היבול והשגות גבול למיניהם על ידי עדרים וחקלאים. לשומר השדות היה תפקיד באיסוף מידע על הנעשה בין הערבים השכנים. חצר הקיבוץ מצפון ומדרום הייתה מוקפת בבדואים ובכפרים ערבים והייתה חשיבות גדולה ליצירת יחסים של אמון גם לצורך איסוף מידע חיוני. לשומר השדות הייתה ניידות בעזרת סוסו שעמו היה מגיע לכל מקום שבו נוכחותו חשובה. הוא היה חגור באקדח ברשיון, יצר לעצמו מעמד חשוב בקרב השכנים וקיבל בשל כך את הכבוד הראוי מצדם תוך יחסי ידידות ותוך כדי איסוף המידע החשוב. מידע זה לא נשמר אצלו בלבד כי אם זרם לדרגים אחרים, שיצרו את הפסיפס המודיעיני החשוב וההכרחי.
ליקו משיח, אלי, היה השומר-רוכב מבינינו. הוא היה בחור גבוה בעל שפם האומר כולו סמכות. ליקו למד מהר את המקצוע וגם את השפה הערבית וכן את התפקידים הנוספים המוטלים על השומר כפי שתוארו לעיל. אישיותו הקורנת והיכולת ליצור יחסי אנוש של חיבה ואמון עם הסובבים אותו, יהודים וערבים, סייעו לו בתפקידו זה. עם הקמת המדינה היה הוא המועמד הטבעי הראשון מבינינו, להישלח לקורס קצינים בצה"ל, שאותו סיים בהצטיינות ואף זכה להתקבל אצל נשיא דאז במסגרת מחווה לחיילים מצטיינים.
קשה הייתה המכה שניחתה על כולנו כעבור מספר שנים, כשליקו נפצע ונפטר עקב תאונת ירייה ברובה ציד שהשתמש בו בחוסר זהירות בשעת ציד לילי יחד עם דדו בשדות עין שמר. כדור ציד נפלט מרובהו ופגע בחזהו. הייתה זו פרשה כאובה. הוא הניח אישה, מטי ושני בנים, רובי ואיתי. מאחר וזה קרה בערב יום הכיפורים מצאו עיתונים שונים עניין לעסוק בפרשה זו "כהזדמנות פז" להשמצת הקיבוצים, על חטאי חילוניותם. אני איבדתי חבר ילדות אהוב וקרוב.
השנים 1948-1947, התאפיינו כימי המאבק של היישוב לקראת עצמאותו, ומלחמתו בכנופיות הערביות וצבא חצי מאורגן של הערבים, בנוסף למאבקנו בשלטון הבריטי על חופש העלייה וההתיישבות. היה זה מחמיא להימצא במחיצתו של ליקו, הרכוב על הסוסה היפה "סנפטה", אשר נתרמה לקיבוץ עין שמר, על ידי מפקד שדה התעופה הסמוך לקיבוץ. הלה, בן אצילים מאנגליה וקולונל בדרגתו, התיידד עם חברי הקיבוץ, אך הועבר להודו, מוקד אחר באימפריה הבריטית, ארץ שעמדה גם היא בפני קבלת עצמאותה שזכתה בה אחרי מאבקים עקובים מדם. אותו קצין אנגלי תרם את סוסתו ללוי אדיב "המוכתר" של הקיבוץ וידיד., לוי, שידע את שתי השפות, האנגלית והערבית על בוריין קיים יחסי ידידות עם האנגלים ועם הערבים, תוך כדי מילוי תפקידו הרשמי אך הבלתי רשמי, כלפי הצינורות השונים של "ההגנה".
טבעי היה שליקו יקבל את הסוסה האצילה אשר הגדילה את יוקרתו בקרב ידידיו ומכריו הערבים, שהערצתם הייתה נתונה לו אם מתוך כבוד וחיבה ואם מתוך פחד. בדיוק באותה עת הגיעה אליי הצעה של סידור העבודה לשבצני בשמירת השדות לצדו של ליקו, כי בזמנים האלה לא טוב היות השומר לבדו בשדות וטובים השניים מן האחד. קיבלתי את ההצעה הזאת ברצון ואף בהתלהבות. לי הוקצה הסוס "לבן", שהליכתו האיטית הסגירה את גילו המופלג. הנכון הוא ש"לבן" יותר משהיה סוס דמה לאציל צרפתי שירד מנכסיו, כאותן דמויות המאכלסות את מחזותיו של מולייר.
כמובן שאי אפשר היה להשוותו ל"סנפטה" של ליקו, בוודאי לא בדהירתה המשאירה אותו ואותי הרכוב עליו, כשהוא מדדה על ארבעת גפיו, הרחק מאחור. מאחר והייתה זו האפשרות היחידה להרגיש IN ועוד בתפקיד של שומר שדות כ- Second driver לליקו, לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את הדין ואת זקן הסוסים, "לבן".
קשה לדמיין הערכה והערצה של השכנים הערביים אליי, כנדרש בתפקיד זה, כשהנני רכוב על "לבן", הנמצא בסוף חייו ושירותו הסוס, גם לו הייתי חגור "מאוזר" ארוך קנה. אלה ניתנו במלואן לליקו, ובצדק. לאחר מספר שבועות, נדרשתי לחזור לעבודה בצאן, שממנו נלקחתי, בנימוק שליקו מסתדר טוב גם בלי סיוע, ולא ניתן לתקצב "כוחות ורכב" נוספים למשימה מעבר למה שהוקצה ב"כוח" הנייד של "סנפטה" וליקו. למען האמת, הייתה זו יציאה בכבוד ממצב וממעמד שדמו יותר לתמונה של פיקאסו. הסתפקתי בחוויה אפיזודית שהייתה קצרה אך גם מבדרת.
ליקו המשיך בתפקידו כשומר שדות, עד לפרוץ הקרבות בסביבת עין שמר.
ליקו היה דמות אהובה בין חברינו בקיבוץ ומותו הטראגי היכה את משפחתו ואת ידידיו הרבים, באבל וצער שלא פגו שנים רבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה