סיפורי עין שמר

שלושה בסירה אחת

2010-12-19T23:24:00.000-08:00

9.12.88 יהודה ו-ן

שלושה חברים ובתוכם אנוכי, "כלואים" לאורך שעות העבודה בחדר אחד במפעל התעשייה. יחסים טובים בינינו וגם הערכה הדדית ואנחנו גם אוהבים את העבודה. כדי לא להישאר מנותקים במשך שעות העבודה מהנעשה בעולמנו הקטן, הסוער המספק חדשות מדי שעה, יש לנו רדיו. כדי לא להפסיד חלילה איזו פרשנות של ח'כ לשעבר אנחנו מגבירים את עוצמת הקול. וכשנגמר המלל והרדיו מתחיל לשדר מוזיקה, העוצמה נשארת ולי זה מפריע בעיקר כשהרדיו מתחיל לשדר פופ, ג'אז, רוק, רוקנרול או סתם זמרים צרחנים. אבל מפני שאני חושב שחבריי לעבודה אוהבים את סוג המוזיקה הזה, את הוואליום הגבוה ונהנים, אני סובל בשקט למען לא לקלקל לחברים את הנאתם. פעם במקרה בזמן שתיית התה, עלינו על הנושא והתברר שחבריי לעבודה סובלים כמוני מהעוצמה והמוזיקה, אבל כל אחד חושב שלחבריו זה גורם הנאה וכל אחד,

כמוני סובל בשקט למען לא לקלקל את הנאתם של חבריו, וחבל! שנתברר שכך שללה מאיתנו ההרגשה הטובה של הקרבה למען חברים.

"המתפארים" (פסח בלהב וכפר יהושע) 7.4.88

2010-11-28T03:16:00.000-08:00

לאורך 57 סדרי פסח שנערכו בקיבוצנו מאז עלייתי ארצה, לא נעדרתי מאף אחד: ועל זאת הייתה גאוותי.

השנה, "תשמ'ח" נעתרתי להזמנתו - בקשתו של עמית ועשיתי את סדר הפסח בקיבוץ "להב"

האם שונה סדר הפסח בקיבוץ להב מאשר אצלנו?

הפתגם "אותה הגברת בשינוי אדרת" יענה על השאלה. אותם שולחנות ארוכים עמוסי משקאות ומאכלים, הבמה במרכז וצוותי ההקראה מרוכזים בשולחן אחד, אותה ההגדה, כיתה א' מקשה את הקושיות, חברת הילדים מציגה את "חד - גדיא", ילדים מחפשים את האפיקומן והגזבר משלם.

יש קיבוץ המרבה בקריאה, בלהב הרבו בשירה.

משהו שונה היה בקטע "אחד מי יודע"?, הקטע הזה הוטל על משפחות שישירוהו, כשכל משפחה קמה ושרה משפט אחד, וזה חוזר 13 פעמים, כל משפחה התאמנה, ברצותה להרשים בהופעתה.

וכך כבר לא אוכל להתפאר יותר שלא נעדרתי מאף סדר פסח בקיבוצי.

וזה מזכיר לי סיפור:

בשנת 1936 זכתה קבוצת הנגרים מעין – שמר (בריכוזו של מקס בראון ז'ל ) במכרז –וקיבלה את עבודת הנגרות בששים בתים שנבנו במושב "כפר – יהושע". את העבודה – משקופים, דלתות, חלונות, תריסים וארונות הכנו בבית ובכפר – יהושע הרכבנו אותם לבתים.

גרנו אצל משפחה, משפחת "זריל". אבי המשפחה מראשוני הכפר, ותיק בארץ, התפאר בפנינו שלא ביקר מעולם בתל – אביב וגם אין בדעתו לבקר בה, מתוך אמונה בקשר לאדמה ומתוך זלזול בערים ובמה שהן מסמלות.

וזה היה בשנת 1936.

רינו יודע אם הוא "שבר" את החרם הפרטי שלו על תל – אביב ומתי, כי בינתיים פרצו מאורעות "36" שנמשכו שלוש שנים ובעקבותיהן מלחמת העולם השנייה – והקשר ניתק.

כאלה היו הראשונים – מלח הארץ.

במה הם התפארו? יהודה ו-ן

סדנא דארעא חד הוא (חסכון ברכבי פעילים) 18.12.84

2010-11-28T03:08:00.000-08:00

התבקשתי ע'י אחד החברים לרשום אותו ברשימת הרכב היוצא לת'א ומה נדהמתי כשראיתי עשר מכוניות של פעילים בקבה'א יוצאות מדי בוקר לתל אביב. לפעמים מכונית זו או אחרת יוצאת לכיוון אחר. אין מצוקה כלכלית, אין מצב חרום, עולם כמנהגו נוהג. יש להניח שמצב כזה נוהג גם בקיבוצים אחרים.

מה לנו כי נלין על הממשלה וחברי הכנסת שלא רוצים לוותר על תנאי המותרות שלהם, שגם בימים רגילים לא הייתה להם כל הצדקה, על אחת כמה וכמה עכשיו – אם ההנהגה שלנו לא נותנת את דעתה על הנעשה אצלנו.

אני לא מציע להכניס את כל הפעילים לטרנזיט ולהסיעם לת'א, אני גם לא מציע לקחת מהפעילים את המכוניות, כי זה יקטין במידה ניכרת את המוטיבציה לפעילות. אני כן מציע להשבית כל מכונית של פעילים ליומיים בשבוע. אלה יכולים להיות הימים בהם מקבלים ביקורים במשרד, ובימים אלה יגיעו במכוניות של הפעילים האחרים שישביתו מכוניתם בימים אחרים. הסידור הזה לא יפגע באלה המבקרים בקיבוצים וכבר היו דברים מעולם.

בימי המיתון, (הצנע) בשנות החמישים, כל מכונית הייתה חייבת לשבות יום בשבוע, אם הבזבוז התנועתי הוא גזירה שאין לבטלה, לפחות ניהנה ממנו. לא ייתכן שבמצב זה ייסעו חברים לתל אביב בשעות הבוקר ב"אג'ד" ולא במכוניות הרבות היוצאות מהבית – ולמי שדואג ל"אג'ד" - עוד יישארו די נוסעים מעין-שמר: אורחים, מתנדבים, אולפניסטים וכל החברים הנוסעים לצפון הארץ.

אני מקווה שדברים אלה שהעליתי, יגיעו לאוזני אלה שמתפקידם ויכולתם לתקן מעוות זה.

(יהודה ו-ן)

בחצר הקיבוץ (הכימיה של היווצרות תדמית) 21.3.86

2010-11-28T03:04:00.000-08:00

התדמית שלי - אחת התופעות המבדילות את הקיבוץ מהחברה הסובבת אותו, היא הצפיפות בחצר, והכוונה היא לא לצפיפות פיזית אלא לצפיפות חברתית. נפסח על החינוך ונתחיל את הספירה כשמגיע החבר לחברות מלאה. החברים נפגשים בעבודה, בתפקידים, בועדות, בחה'א, במסיבות, בבית הילדים ובעוד הזדמנויות רבות.

ומה הפלא שאנחנו מכירים אחד את השני על שלל התכונות המרכיבות את נפש האדם: טוב, רע, חכם, נעים הליכות, הולך רכיל, מתחשב בזולתו ועוד אין סוף תכונות. וכך ממילא נוצרת תדמיתו של החבר, והתדמית שנוצרה לפעמים מוגזמת לצד זה או אחר, על פי רוב צודקת.

אבל לפעמים קורה ומקרה בודד גורם ליצירת תדמית שגורמת עוול לבעל התדמית וקשה מאד לשנותה. האם החברים מודעים ואיכפת להם מהתדמית שנוצרה להם? אני מניח שכן, ואחד הגורמים למצב חברתי תקין בקיבוץ הוא הרצון התת- הכרתי של חבר לשמור על תדמית רצוייה.

האם החברים יודעים מה התדמית שלהם בעיני זולתם? אם לשפוט לפי הרגשתי, הרי הם יודעים מה תדמיתם בעיני זולתם. אני למשל יודע שהתדמית שלי נעה איפה שהוא באמצע, בין התדמית שהתקבלה מאלה שלא אוהבים אותי, לבין זו שתיווצר מדברי ההספד שירעיפו עלי לאחר מותי.

כאן אני רוצה לספר איך נדברה אלי תדמית של....

כשהמשבר הכלכלי – משקי החל להכות גלים ברחבי התנועה וחברים החלו להעלות כל מיני הצעות כיצד לחסוך – החלטתי להצטרף לעיצעס – געבערס, והשטח שעליתי עליו היה:

הרכב הציבורי של התנועה והבזבוז העצום בשטח זה.

אני מודע לערך העצום של הרכב ככלי – עזר לפעיל, אי אפשר לתאר פעילות ללא הכלי הזה - ששמו רכב, אני גם מודע לתפקיד המשני שלו, תפקיד של פיצוי לפעיל ותפקיד של אמצעי למשיכת מועמדים לפעילות.

לכן, לא הצעתי לקחת רכב מכל פעיל שהוא, אפילו אם כל הפעילות מתבצעת במשרד בת'א, מתוך גישה זאת העליתי הצעה העיתון המשק שלנו – להשבית את כל הרכב של התנועה לפי תור וסדר מסוים, יומיים בשבוע. באותם ימים ייעזר הפעיל ברכבו של מי שלא שובת.

היתרונות ברורים: חיסכון בשליש מהוצאות הרכב ושוויון ב"סבל" של הפעילים.

כמה ימים לאחר שהתפרסמה ההצעה של בעלון, נפגשתי בחברה צעירה שבעבר הייתה פעילה בתנועה, חברה שאני מאד מעריך ומחבב.

החברה פנתה אלי ואמרה: תגיד, מה יש לך נגד הפעילים? מדוע אתה לא אוהב אותם?

נדהמתי, וברגע זה הבנתי שדבקה בי תדמית של "שונא פעילים".

והאמת היא שיחסי לפעילים הוא בדיוק כיחסי לכל החברים, כשם שישנם חברים שאני מעריך ומחבב אותם וכל מפגש איתם מהנה אותי כך יש גם פעילים שאני מעריך אותם ואוהבם. וכשם שיש חברים שיחסי אליהם מסויג כך ישנם פעילים שיחסי אליהם מסויג, כלומר – לא הפעילות היא שקובעת את יחסי לפעילים אלא אישיותם.

ואם רשימה זאת תצליח לשנות במידת – מה את הרושם המוטעה על יחסי לפעילים הרי שהיא מילאה את תפקידה.

יהודה ו-ן

לשרוד (מפ'ם והקיבוץ) 12.8.88

2010-11-28T03:00:00.000-08:00

בליל שבת, במפגש הפוליטי בסדנת הוותיקים תאר בר ניב את מה שצפוי להסתדרות ולחברת העובדים – אם הימין ינצח בבחירות. הימין יגשים את שאיפותיו מזה שנים – להרוס את ההסתדרות, את קופ'ח ואת המפעלים שתנועת העבודה הקימה מאז שנות השלושים וכמובן את התנועה הקיבוצית.

אבל הסכנה הגדולה ביותר צפויה למדינה אם הימין ינצח בבחירות, הוא יספח את עזה ואת יו'ש למדינת ישראל, ויביא למלחמה עם מדינות ערב שמלחמת יום כיפור תהיה משחק לידה

האם יש כוח כל שהוא במדינה שיכול לחסום את הימין? – יש רק כוח אחד במדינה שמסוגל להדוף את הסכנה ולעצור את הסחף המאיים להטביע אותנו והכוח הוא מפלגת העבודה.

הבחירות לכנסת ה-12 מצאו את הקבה'א בתקופה קשה מאין כמותה, מצוקה חברתית, וכלכלית עוברת על התנועה והבחירות בשער. בשני דברים בעיקר תלויה מערכת בחירות – בכסף ובכוח אדם, והמשבר פגע קודם כל בשניים אלה.

חושש אני לתוצאות הבחירות. ולא שמא נקבל מספר מנדטים כפי שמראים הסקרים ולא כפי שמצפים במפ'ם., חושש אני למה שישאירו לנו הבחירות בקיבוצים, חושש אני לחובות שיגדלו במישרין או בעקיפין, כי לבחירות יש דינמיקה משלהן.

נדמה לי שבקבה'א עדיין לא תפשו שהמטרה העליונה בתקופה זאת היא ל ה ש ר ד פשוטו כמשמעו. עברו הזמנים שזה היה מובן מאליו... מול העתיד המצפה לנו רק קיבוצים חזקים מבחינה כלכלית וחברתית יחזיקו מעמד.

את התנועה שלנו אפיינה מאז ומתמיד השאיפה ללכת בגדול, ולא תמיד על בסיס המציאות, יתכן שגורם התחרות עם הקיבוץ המאוחד ואח'כ התק'ם מילא תפקיד בשאיפה זאת. היום אם נדע להפיק את הלקחים משגיאות העבר, ולהיצמד לקרקע המציאות, נעבור בשלום גם תקופה קשה זו.

יהודה ו-ן

על מנהיגות ומנהיגים 15.7.88

2010-11-28T02:57:00.000-08:00

תם פסטיבל הכתרת המנהיגים הממלכתיים, אפשר כבר לסכם.

הסיכום שלי הוא שאני חצוי: מצד אחד אני יודע ומשוכנע ששום חברה גדולה כקטנה, מדינה או כפר – לא יכולה להתקיים ללא מנהיגות, ללא מנהיגים.

מצד שני, כאשר ראיתי אותם, את המנהיגים, חשופים לעין – כל, מתכתשים, לא על דרך, לא על רעיון, כי אם על "כסא", מוכנים לבלוע חיים איש את רעהו, ולבד לתפוס עמדת זינוק לשלטון - נתקפתי בדרגות שונות של תיעוב.

ואם למראה הדרג הראשון של המנהיגים נתקפתי בתיעוב, הרי כאשר ראיתי את הדרג הנמוך יותר מפזז ומכרכר סביב המנהיגים, נתקפתי בחילה.

אבל מעבר להרגשה האישית, לדעת שהמנהיגות הזאת, שהאמביציות האישיות אצלה הן ערך עליון, היא תחרוץ את גורלנו ואת עתידנו, זה עצוב מאד.

מקובל להשוות תופעות המתרחשות בימנו עם מה שהתרחש בדור הקודם. קשה לעשות השוואה בין המנהיגים בדורנו לאלה שקדמו להם, התנאים השתנו, המנהיגים הקודמים לא היו חשופים לציבור כמו אלה של ימנו.

אבל כללית - ניתן להגיד שגם המנהיגים בדור הקודם לא היו כבשים תמימות, והדבקות לכסא הייתה גם בראש מעייניהם, אבל לכדי ממדים שהיינו עדים להם עתה הם טרם הגיעו.

האם אין מנהיגים ישרי לב ודרך?

יש להניח שישנם מעטים והם מעידים על הכלל.

אחד מהמעטים האלה היה הרב עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרטא בירושלים. אם הייתי נוטה לאמונתו ודעותיו, הייתי מסוגל ללכת אחריו "באש ובמים"

אני לא הייתי המעריץ היחידי שלו – גם הגיורת רות בן-דוד העריצה אותו, עד כדי כך שלמרות היותה צעירה ויפה והוא זקן ובא בימים – נישאה לו.

יהודה ו-ן

להיות מישהו (ימי פורים העליזים) ערב בחירות 28.10.88

2010-11-28T02:50:00.000-08:00

משנודע בקיבוץ שאני מתנדנד, כלומר שאני קול צף

התחילו לפנות אלי חברים – אחדים ניסו להטיף לי מוסר

בנוסח "אתה יורק לבאר ממנה אתה שותה" - אחרים

התחילו להתווכח ולנסות להוכיח לי שאני טועה, ואחדים

התחילו להשמיץ בנוסח:"אתה יודע מה צף על פני המים"?

לאלה אמרתי –"לא אני צף, קולי הוא שצף וקולי עשוי מחומר

שלא צף לא שוקע – ובל אופן אני חייב הסבר לחברים שרואים

בי בוגד ולא משנה להם איזה אות תחליף את ה"מ'" – כי מי היה

מאמין שקולי שתמיד היה נמסר בנאמנות למפלגת קיבוצי ייהפך

ל"קול צף"? – איך זה קרה ולמה שעיני נפקחו לראות את שלא ראיתי קודם?

התשובה חבויה בתשדירי הבחירות:

ישבתי מול הטלוויזיה כשאני עוקב אחרי תשדירי הבחירות למיניהם, האמת היא שהתשדירים של המפלגות הגדולות לא עניינו אותי במיוחד וכל תשומת לבי מרוכזת במפלגות

שאת שמותיהן שמעתי לראשונה בתשדירים אלה כמו:

"זכ", "עץ", "קמע", "טיף", "יען", "זעם", "עקם", "דרק" ועוד... ופתאום התברר לי שכולם מפנים את דבריהם לאלה שטרם החליטו בעד מי להצביע, כלומר "הקולות הצפים".

הם נעשו חשובים , מחפשים את קרבתם, וצבא של פעילים יושב ומחטט בספרי הטלפונים לגלות אותם, להזמין אותם לפגישות וכמובן – לא שוכחים את הכיבוד.

ואז צף (לא הקול) ועלה הרעיון: יש לך הזדמנות פז להיות מישהו, להיות משהו, כל השנים הייתי "בכיס" ואף אחד לא שם עלי, לא הייתי קיים – ואם כבר נזכרו בי, הרי זה בגלל משפחתי – הדודים ובני הדודים שאת כתובותיהם דרשו ממני.

ואילו עכשיו – אני "מלך", מרכז הועדה הפוליטית בכבודו ובעצמו הזמין אותי לשיחה אישית, כמובן על כוס קפה. התחלתי לקבל טלפונים והזמנות ולפגישות וחוגים. חברים שקודם הייתי שקוף עבורם, לא הביטו לעברי, לא הרגישו בנוכחותי - מנופפים לעברי "בוקר טוב". "שישו בני מעי" כי עוד מעט זה יחלוף.

הדבר אשר מעיב על חשיבותי בימי פורים עליזים אלה הוא שכל ההילולה הזאת מתקרבת לקיצה ואז הקול יחזור לקדמותו. יהודה ו-ן

מולך קיבוצי (גדול זה יפה?) על בזבוז בתנועה הקיבוצית 17.3.89

2010-11-28T02:45:00.000-08:00

מאמר שקראתי בעיתון "קיבוץ" מאת יהודה הראל נתן לי דחיפה לשלוף מהמגירה רשימה שכתבתי לפני זמן מה ולא היה לי עוז לפרסמה.

המאמר של הראל בשם "עד 120" עוסק במנגנון המערכת של התק'מ ומגיע למסקנה מפתיעה. בסוף הרשימה הזאת אביא את המשפט המסכם את המאמר ואז יובן הקשר בין המאמר של הראל לבין רשימה זאת.

התנועה הקיבוצית במצוקה חמורה. לא ניתן לצאת מהמצוקה מבלי לגלות את הסיבות והגורמים שהביאו להידרדרות. כמו תאונות כך גם הידרדרות לא קורית אלא נגרמת ולאו דווקא ע'י גורם אחד. רבים הם הגורמים המשתתפים בתהליך, אולם ישנם גורמים המשחקים תפקיד ראשי ועל אחד מהם – ברשימה זאת.

עוד בתנועה בגולה חונכנו לראות בעבודה את הערך החשוב בחיי הקיבוץ. למדנו מקצועות שיתאימו לחיי קיבוץ ושללנו לימודים אקדמיים אלא אם ישתלבו בחיי הקיבוץ ובקיבוץ. עד שלב מסוים כולם עבדו ולא הייתה הבדלה בין עבודות מכניסות לבין עבודות שירות, כולם הבינו והרגישו שהעבודה היא ערך עליון.

לא מאסנו בשום עבודה, החברות עבדו במשק – בית בבתי האיכרים, אז גם התחילה הפעילות של הקיבוץ הארצי שמטרתה הייתה לעזור לקיבוצים חסרי הניסיון, והעזרה הייתה חשובה וברוכה – בחינוך, בכלכלה, תרבות וביטחון.

אולם מאז – מים רבים זרמו בנחלי הארץ, התנועה הקיבוצית פרצה, התעצמה וחרגה מעבר לצרכים של הקיבוצים – ומי סיפק את כוח האדם העצום הזה? כמובן הקיבוצים. את מיטב האנשים הוציאו מבלי להתחשב בצרכי הענפים והמוסדות, הלחץ להוציא אנשים לפעילות בא לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים וכתוצאה מהתהליך ירד ערכה של העבודה ועלה ערך הפעילות.

משאת הנפש של רבים בקיבוצים הייתה לצאת לפעילות, היו שהשתמשו בנימוק "מגיע לי, עבדתי כל הזמן" בכדי להצדיק את תביעתם לצאת לפעילות.

ירידת ערך הכלכלה הביאה לצמיחת צמרת כלכלית ופיננסית שהובילה למגמה של עשיית כסף שלא דרך העבודה ולהתקשרויות מפוקפקות עם אנשים מסוגו של בלאס.

עד כאן הדברים המשותפים לכלל התנועה הקיבוצית אך לקיבוץ הארצי ייחוד משלו. אם לתק'מ יש אח גדול – "מפלגת העבודה" שניתן להישען עליה, הרי הקיבוץ הארצי נושא על כתפיו השחוחות מפלגה על כל המשתמע מכך ולא כאן המקום לפרט.

יהודה הראל מנתח בעיתון "קיבוץ" את המערכת בתק'מ וקובע שמערכת גדולה ורחבה אינה בהכרח מערכת חזקה ובריאה.

והוא מסכם: " בדיקה שערכנו (ואין מקום לפרטה כאן) מצביעה על גודל דרוש של כ- 120 עובדים לכל היותר. בערך 10% מהעובדים היום".

שימו לב, לפי זה הגודל הקיים היום בתק'מ הוא 1200 עובדים, אפילו אם נקבל את האפשרות שלא עם - 10% ניתן לקיים אלא עם 40%, גם אז נקבל את הנתון של 720 עובדים מיותרים על משרדיהם, מכוניותיהם הוצאותיהם ועוד...

יהודה הראל פרסם את דבריו ולא נעו אמות הספים. מה קרה לאנשי הקיבוצים?

והוא גם מסביר על דרך המשל מדוע דבר אינו משתנה, וכך הוא כותב: " הציפיות מפציאנט לבצע לעצמו ניתוח קשה אינן ריאליות, בייחוד כשהוא מרגיש בריא יפה וחזק" כלומר – המערכת המנופחת צריכה לפטר את עצמה בזמן שהיא חושבת שהל בסדר.

ומה אצלנו? - השבוע התקיימה ישיבת הועה'פ שדן בנושא: "הצעדים ליציאה מהמשבר", משהו מתחיל לזוז. 30% מהפעילים יוחזרו לקיבוצים וכן מכוניות בסדר גודל כזה, זה מעט מדי ומאוחר מדי.

אולם לראיית המשבר כערכי ולא רק כלכלי טרם הגענו. יודה ו-ן

סיפור מהרדיו (גניבת דלק במעברות) 24.2.89

2010-11-28T02:36:00.001-08:00

במקרה שלא כמנהגי, פתחתי בשבת בשעה אחת את הרדיו. היה זה גל ב' ולפני שהספקתי לסגור, קלטה אוזני את המילה "קיבוץ". המשכתי להאזין, חשבתי שלפני תסכית על נושא קיבוצי כלשהו, אבל בהמשך התברר שלפני סיפור אמיתי שהתרחש בקיבוץ מעברות – מאבק בין הקיבוץ לבין משפחה בקיבוץ או בין משפחה לקיבוץ תלוי בנקודת הראות. השידור "באוזן קשבת" עם עדנה פאר ריתק אותי עד סופו, על אף שאיחרתי את ההתחלה. כך הוא המעשה בקיצור:

בקיבוץ מעברות אירעו מספר גניבות דלק ובכמות ניכרת, החשד נפל על בן קיבוץ, חייל בצה"ל, החשוד כפר באשמה. בדיונים שהיו במזכירות הקיבוץ הוחלט להוציאו מהקיבוץ, ההחלטה הובאה לשיחת הקיבוץ כהחלטה לאישור ולא לדיון. שיחת הקיבוץ אישרה את החלטת המזכירות.

המשפחה – האימא יעל, בת הקיבוץ העובדת בהנהלת החשבונות, האבא נתן, בתפקיד בחוץ בשליחות הקיבוץ – יצאה למאבק לטיהור בנם, שבינתיים גמר את השרות בצבא. כאשר מאבקם לא נשא פרי והם היו מנודים במידה מסוימת, החליטו לשלוח אותו לארצות הברית. בעזרת המשפחה בחוץ קנו לו כרטיס ושם הוא התחיל לעבוד באחת החברות כפועל פשוט. הוא התקדם וכעבור זמן מה רכש לו עמדה מכובדת במקום עבודתו.

אחרי שמונה חודשים מאז עזב הבן לארצות הברית, חזרו גניבות הדלק במשק ואחת החשבוניות הייתה חתומה בשמו של הבן. להורים הייתה זו הוכחה שהבן חף מפשע והם פנו למזכירות, שבינתיים התחלפה, לבירור העניין.

המזכיר הבטיח לבוא אליהם לבירור. משום מה המזכיר דחה מדי פעם את הביקור, למרות שהם דרשו ממנו את הפגישה. נתן הציע לפנות לבית המשפט ולתבוע את הקיבוץ על הוצאת דיבה, תחילה התנגדה לכך יעל אולם בסופו של דבר הסכימה ולקיבוץ הגיעה הזמנה לבית המשפט, להשיב על תביעה בסך 300.000 שקלים.

בבירור עם המזכיר ביקשה יעל להופיע בפני שיחת הקיבוץ. לאחר שהמזכירות ראתה את תוכן המכתב שעמדו ההורים להקריא בפני השיחה – אפשרו לה את ההופעה. את המכתב הקריא חבר שנתבקש ע'י המשפחה.

משנגמרה קריאת המכתב השתררה דממה מוחלטת, איש לא קם, אולם כשהתפזרה השיחה ניגשו אליהם חברים רבים, והטלפון לא חדל מלצלצל עד חצות.

בשלב זה נפסק שידור התכנית בהודעה שההמשך ישודר בשבת הבאה 25.2 ב אותה שעה

ברור לחלוטין שהשידור היה חד צדדי – צד המשפחה, הצד השני – הקיבוץ לא הושמע כלל. יש להניח שיש לקיבוץ מה לומר, אני מקווה שאכן בשידור הבא ישמיע הקיבוץ את גרסתו, כי ללא תגובה עלול להתקבל השידור כהשמצה – לא רק על מעברות אלא על התנועה הקיבוצית בכלל.

יהודה ו-ן

אם תרצו אין זו אגדה (הצעות למימון אנטנת וידאו) 13.12.85

2010-11-28T02:32:00.000-08:00

עמדתי ליד לוח המודעות וקראתי: ישיבה משותפת של ועדת המשק ורכזי הענפים והוועדות, בנושא המשבר בארץ והשלכותיו עלינו. בפתח הישיבה יסקור הגזבר את הפעילות הכספית, הישיבה תוקרן לחדרי החברים ביום שישי אחה'צ.

המזכירות מודיעה: משחק הדרבי בכדור-סל בין מכבי והפועל ת'א המתקיים בשבת בשעה תשע בערב, יוקלט ויוקרן למחרת. המשתתפים בשיחת הקיבוץ לא יפסידו את המשחק.

ועדת ביטחון מודיעה: מעשי הטרור התקרבו לאזורנו. בצומת כרכור על יד התחנה לעפולה הונח מטען חבלה. למזלנו המטען התפוצץ כשאיש לא היה בתחנה...

ליד מלב"ן ניסתה מכונית אלמונית לדרוס הולך רגל. הנפגע הועבר לבי'ח הלל יפה...

בשבת בשעה 20.45 תוקרן לחדרי החברים הודעת וו. בטחון על המצב וכללי ההתנהגות, החברים מתבקשים לפתוח את הטלוויזיה בשעה זאת....

זהו תיאור דמיוני איך ייראה לוח המודעות לאחר שנתקין אנטנה מרכזית ואביזרים נוספים. קשה להגזים בתיאור החשיבות שיש לאנטנה מרכזית בשטח החברתי, משקי, תרבותי ולמעשה בכל השטחים. האפשרות להביא לכל חדר וחדר הודעות, דיונים וכל מיני תופעות, היא בעלת חשיבות חברתית עצומה. העובדה שאנטנה מרכזית תאפשר לכל חדר וחדר לקלוט תוכניות טלוויזיה מכל הארצות הסובבות אותנו – היא משנית בלבד ואיננה הגורם להעלאת ההצעה שאפרט אותה להלן.

הצעתי להקמת אנטנה מרכזית בקיבוץ מתבססת על שלושה נתונים: הנתון הראשון – הוא שאנטנה מרכזית בקיבוץ איננה מוצר מותרות שבא למלא מטרה תרבותית, אלא מכשיר שיהפוך במרוצת הזמן לחיוני לניהול מערכות הקיבוץ.

הנתון השני – שאין להעלות על הדעת שהקיבוץ יוכל עכשיו או בעתיד הנראה לעין להקדיש ולו אגורה אחת למטרה זו. (מדובר בהשקעה של כשבעים אלף דולר)

הנתון השלישי – הוא שמצבם הכספי האישי של החברים טוב לאין ערוך ממצבו הכספי – משקי של הקיבוץ. נראה לי שהגיע הזמן שאנחנו נעזור לקיבוצנו ובעקיפין גם לעצמנו.

וזאת הצעתי:

א ).כל חבר, מועמד , תושב קבע, הורים, יקדיש מתקציבו (כספו) האישי למטרה זאת 50 $ (משפחה 100 $ ויחיד 50$)

ב). הקיבוץ יוותר על תרבות מיובאת.

ג). הקיבוץ יוותר על מפעל הספר והצגות.

ד). מכל הכנסה ממקורות חוץ שתתקבל (חתונה, בר מצווה) יופרש מעשר 10% למטרה זו.

ה). כיתה ו' שזאת לה שנת המשימות, תראה במטרה זאת כאחת ה"משימות" שיעשו למענה.

ו). אני לא מציע לעשות גיוסים. את הגיוסים יש להשאיר לחיזוק המשק.

ז). תיבחר ועדה שבין יתר תפקידיה יהיה להעלות רעיונות לקידום העניין הזה.

אני משוכנע שגם אם הצעה זו לא תתקבל על דעת החברים היא תשוב ותעלה ביום מן הימים.

יהודה ו-ן

סיפורי עין שמר

2010-02-08T04:57:00.000-08:00

מספר מילים על היצירה והיוצרים המקומיים...

בראשית דרכו קידש הקיבוץ את עבודת הכפיים. "בראש וראשונה ידיים" שיננו לעצמם החלוצים, הבו לנו נעלים גבוהות , בגדי עבודה כחולים ובעיקר עבודה גופנית קשה. היהודי החדש ידיו מיובלות, וכל עולמו מרוכז בנכונות לתרומה עד כלות למפעל הציוני, למפעל הקיבוצי. אבל בחשאי, באין רואה, לעיתים בצנעה מבוישת פעלו בתוכה גם ציירים וסופרים, משוררים ופסלים. האמנים שהיו חלק בלתי נפרד מהמאמץ החלוצי נתנו ביטוי לצורך האישי שלהם בביטוי יצירתי, כאשר עולמם הרוחני וזירת יצירתם הייתה תמיד הקיבוץ שלנו, נופו, אנשיו, הפרט המתמודד עם המציאות והכלל היוצר במשותף את ההוויה המיוחדת של הקיבוץ. לעיתים היו היצירות רוויות בהומור שופע ולעיתים נגעו בפצעים כואבים.

היצירה האמנותית הייתה תמיד בבחינת לחישת אמת המסתתרת לעיתים מתחת לדיבור הרם, המוחלט, הקורא אל הדגל. קיבוצנו התברך באמנים רבים, חלקם בני הדור הראשון וחלקם בני הדור השני והשלישי. קיבוץ עין שמר ידע תמיד להעריך את הביטויים האמנותיים שליוו את המעשה היומיומי.

וגמולו, גמולנו, יצירות אמנותיות רבות שנוצרו על האדמה הזאת והעשירו את חיי התרבות והרוח של המקום הזה שהוא ביתנו, קיבוץ עין שמר.

אבישי גרוסמן/ 2009

ימי מלחמת העצמאות

2009-08-23T23:52:00.000-07:00

מסיפוריו של יעקב היערי - חבר גת

קטעים מספרו: אלה תולדות יעקב

שהיה חבר גרעין "פגים" שהתמזג אח"כ עם גרעין ה"חוצבים" בעין-שמר

פעולות האיבה התחילו בפועל מייד אחרי ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות. ההחלטה אישרה להקים שתי מדינות – ליהודים ולערביי פלשתינה. בעוד שאצלנו היה יישוב מאורגן והנהגה סמכותית בראשות בן-גוריון, אצלם טיפחו אשליות לסלק אותנו מהשטח.

בעין-שמר הייתה מחלקת פלמ"ח שעברה אימונים, ופה ושם, עבדה בענפי המשק. עקבנו אחרי תנועותיהם בעניין רב! בנים ובנות התאמנו בפירוק והרכבת הסטן – כלי הנשק העיקרי מתוצרת הארץ. נלחמו קפא"פ (קרב פנים אל פנים) במקלות, ירדו באומגה מגבהים והילכו "הליכת זיקית" על חבלים מתוחים. המשימות היו ליווי שיירות לירושלים, כאשר הנשק מפורק וסמוי. הבנות מילאו תפקיד זה באומץ, למרות שהאנגלים לא התירו לשאת נשק בגלוי. שירי הפלמ"ח חוברו, כנראה, על דמויות ממשיות של פלמ"חניקים. למשל, ידוע השיר בו מוזכר "עקיבא מגלאון". האגדה מספרת שהשיר: "שחרחורת, כך קראו לה בפלוגה" נכתב על פנינה – פלמ"חניקית ממחלקת עין שמר, שאכן הייתה נערה יפה שמשכה גם את תשומת ליבנו עד שנפלה ברשתו של ברטיקו – חבר הקיבוץ שהיה ידוע כ"כובש לבבות" של נערות יפות. עליו מספרים שפעם בת אחת, שהייתה חברה שלו, ביקשה לנתק את הקשר ודרשה את תמונתה בחזרה. ברטיקו, בחוצפתו, ענה לה: "הנה יש לך כאן מעטפה של תמונות בנות, תמצאי את צילומך, כי אני כבר לא זוכר מי את"! לפנינה הוא כבר לא עשה את התרגיל הזה. לימים מחלקת פלמ"ח זו הייתה בחטיבת הראל ובתום המלחמה ממייסדי הקיבוץ בשם זה.

בסופי שבוע היה מגיע לקיבוץ פלמ"חניק, לימים מפורסם – דדו, הוא דוד אלעזר – רמטכ"ל צה"ל במלחמת יום הכיפורים. דדו היה חבר קיבוץ שהגיע עם גרעין יוגוסלבי משער העמקים. הסתכלנו עליו בהערצה. חברו הקרוב היה ליקו, שהיה שומר השדות של הקיבוץ, יליד בולגריה שהתחנך בחברת נוער ב', כלומר חמש או שש שנים לפנינו. דמותו הצנומה, רכוב על סוסה נאה, מתקשר היטב עם ערביי הסביבה, הייתה דגם להתפעלות וגאווה.

יום אחד יצאו שני החברים, דדו וליקו, לצייד בגבעות שממזרח לקיבוץ מענית, כשהם מצוידים ברובה צייד דו-קני. הזדמנה להם ארנבת שהוכרעה בירייה בודדת. ליקו, שנשא את הרובה, התקרב אל הטרף והכה בקת כדי לגאול אותה מייסוריה. הייתה זו מכה קטלנית, כיוון שגרמה לפליטת הכדור השני שהיה ברובה. ליקו נפגע אנושות ומת מהפציעה. על דדו היה לטפל בתוצאה.

אנחנו גויסנו לצה"ל בתחילת 1948, אך בפועל היינו מלאי "מוטיבציה", והתגאינו לתרום למדינה שבדרך. שהינו בקיבוץ ספר – מענית ועין שמר ניצבו מול באקה-אל-גרביה וואדי ערה, שהיה חסום לפני הסכמי רודוס, שם הוסכם על צירוף הוואדי לתחום מדינת ישראל. תפקידנו הוגדר "חיל משמר מרותק ליישוב". בפועל לא שירתנו בצבא סדיר. זה היה מחזור של בני 16-17 ש"נפל בתפר" בין הגיוס לפלמ"ח לבין הגיוס הסדיר לצה"ל.

הבריטים התכוננו לעזוב את הארץ עם סיום המנדט ב- 14 במאי 1948, על יד עין שמר היה שדה תעופה בריטי, ממנו המריאו מטוסי הספיטפייר. ה"מוכתר" של הקיבוץ, לוי אדיב, קיים קשרים טובים עם קצינים בבסיס. זה איפשר לקבל התרעה מוקדמת על מועד הפינוי, כמובן כנגד "תמורה הולמת". על הכביש, ליד בית החרושת "גלעם", לוי נפגש עם טייס בריטי, שלשל לידיו מעטפה עם סטרלינגים תמורת הבטחתו של הטייס לבצע עם חברו "לופינג" ("באזים") שעתיים לפני פינוי שדה התעופה. הטייס עמד בדיבורו. חברי הקיבוץ, ואנחנו איתם, פלשנו מייד עם הפינוי ומצאנו במשרדים כורסאות עור כשהן "חמות". הן שימשו אותנו היטב. כך, קו הגבול לאותו יום עבר מדרום לגדר הבסיס ולא על גדר עין שמר. מייד הוקם "משלט", כלשון אותם ימים, על גבעה במזלג הכבישים אל באקה-אל גרביה ואל יישובי עמק חפר – המעפיל ועין החורש. אנחנו, תחת פיקודו של מדריכנו קורט, התחלנו להתחפר ולבנות עמדות.

בבאקה-אל- גרביה היו, בנוסף למקומיים, גם חיילים עיראקיים. המשלט היה על תל עתיקות וההתחפרות בו הייתה קשה. התעלות נשארו רדודות. לראשונה עמדו לרשותנו מקלעים חדישים – א.מ.ג. ו"בזה" – שזה עתה הגיעו מצ'כוסלובקיה. אלה היו כלים "כבדים" במושגי הימים ההם. עמדנו לפני הפוגה מוסכמת וכל אחד מהצדדים הלוחמים שאף לשפר עמדות בטרם ההפוגה. אז חטפנו הפגזה של מרגמות. נצמדנו לקרקע. עפר כיסה אותנו ואת הכלים. חייל מבנימינה, שנספח לכוחותינו כמקלען, נפגע בראש בקרבתי ופונה במצב אנוש.

בלילה שלאחר מכן אמורה הייתה להגיע תגבורת. באותה עת הגיעה לעין שמר קבוצה של ניצולי שואה מיוון. על ידיהם היו מספרי "המוות" שהוטבעו על ידי הגרמנים. ללא כל הכנה צבאית,נצטוו תשעה בחורים מהם לעלות בלילה למשלט כתגבורת. יהודה ליג'י (לביא) נשלח לעורף המשלט לקבלם כדי להובילם לעמדות. למודי סבל, נפחדים מהחושך וחוששים להיפגע, החליפו ביניהם דברים בלדינו עם כוונה להיעלם מאחרו. ואכן לעמדות הגיעו... שניים.

ביוני 1948 סיימנו את תקופת לימודינו ועברנו לקיבוץ עין המפרץ כגרעין. גם קיבוץ זה היה בספר – מול עכו שטרם נכבשה. הגבול היה נחל הנעמן. למעשה, לפי תוכנית החלוקה של האו"ם, מעכו ועד ראש הנקרה, כולל נהריה, השטח אמור היה להיות חלק מהמדינה הערבית. קרבות התנהלו על הכפרים הערביים שעל מורדות הגליל המערבי. הכפרים מיאר ועיבלין נכבשו. אנו – הבנים של גרעין "פגים" – כך נקראנו, נצטווינו לתפוס עמדות בכפרים אלו.

חזרנו לעין שמר כעבור 3-4 חודשים. הגרעין מגת הגיע אף הוא אחרי שעבר את המלחמה מול חילות מצריים בדרום. בשלב זה היינו גרעין של כ- 40 איש. החלטנו על שם משותף: "החוצבים". התנהלה פעילות מאוד אינטנסיבית: שיחות, ריקודים, וריקודים אחת לשבוע. המדריך קורט, הוא ישראל הרץ, היה דמות כריזמטית ואהובה. תמה המלחמה!

בחודש מרץ 1948 הגיעה לעין שמר חבורה רועשת של נערים ונערות יוצאי רומניה. מספרם הרב, כ- 60 בני נוער, העמיד את הקיבוץ בפני בעיה כיצד לשכנם. הפתרון הזמני נמצא בבית תרבות בשלבי בנייה – "בית אלימלך" על שם חבר שנפל בכ"א בכסלו בין עין החורש לגבעת חיים. הוכנסו מיטות בצפיפות. זו הייתה אמורה להיות חברת הנוער החמישית – ה' בקיבוץ. אנחנו, חניכי חברת הנוער ד', היינו שלושה חודשים לפני סיום הלימודים. כמחווה לקליטת עלייה – פינינו את חדרינו ועברנו לאוהלים. הרומנים החדשים נחתו בחצר אחרי ששהו מספר חודשים במחנה מעפילים בקפריסין. הצוות החינוכי – אפרים בן ברוך, ניומקה והמטפלת שרה.

ה"רומנים" עם בנות הנוער פרחו. בחלקם עלו אפילו "לטונים גבוהים". המהומה בקרב הנוער והמדריכים הגיעה לשיאה כאשר התברר שנערה אחת הרתה. בהתייעצות עם מוסד עליית הנוער החלט "לצנן את האווירה" על ידי העברת שבע נערות לחברה שהתחנכה במסילות. לא עברו שבועות רבים, והבנות ממסילות ביקשו תחבורה להביאן לגת. לפני שהספיקו להיערך, הגיעו כולן בכוחות הגעגועים והאהבה. לחבריהן בגת.

אחרי דיונים רבים האם להצטרף לעין שמר או לקיבוץ גת, הוחלט ברוב ללכת לגת ובינואר 1950 שמנו פעמינו לגת.

בשהותי בעין-שמר כחבר גרעין, בשנים 1948-1949, נפתח המוסד החינוכי – בית הספר התיכון – עם שתי הכיתות הראשונות ז' ו-ח'. בני הקיבוץ המבוגרים יותר התחנכו במשמר העמק ובמעברות.

נטלתי על עצמי הדרכה של כיתת "תומר" (ז'). הייתה זו פעולה מסורה ורצופה, תוך יצירת יחסים חמים עם החניכים, שהניבה קשר שמתקיים שנים רבות. החניכים ובעיקר הבנות, הוסיפו להתכתב איתי במשך שנים רבות. בין החבר'ה היה הטייס גדעון מגן, שנפל בשבי הסורי ושוחרר מאוחר יותר. ישנו פרופ' אדם זרטל – ארכיאולוג, אבישי גרוסמן – מחנך ואיש הגות וכן יאיר רייכל מקיבוץ להב, והחניכות תרצה, שלומית, יהודית ועוד. רן חדוותי היה חניך מיוחד. הוא אהב לשוטט בחצר ובשדות, אפילו בשעות הלימודים. ברבות הימים רן התמחה בגידול הכותנה, וגם יזם את מוזיאון "החצר הישנה" וכן סדנאות לשיפוץ כלים חקלאיים בעין שמר.

בן שש-עשרה היה הנער

2009-08-23T23:50:00.000-07:00

מסיפוריו של יעקב היערי - חבר גת

קטעים מספרו: אלה תולדות יעקב

שהיה חבר גרעין "פגים" שהתמזג אח"כ עם גרעין ה"חוצבים" בעין-שמר

החיים בחברת הנוער התנהלו במתכונת של חמש שעות עבודה בבוקר ושלוש שעות לימודים אחרי הצהריים. שבוע כך ושבוע בשינוי הסדר – לימודים בבוקר ועבודה אחר הצהריים. קליטת הנלמד,

בהתאם – "מספיק בקושי". המדריכים חברי הקיבוץ בעלי גישה חינוכית וידע: גצל ארליכמן – תלמיד חכם ומחנך קפדן העושה את מלאכתו בחוכמה ובשקט, רבקה גורפיין-אוכמני הייתה סופרת ובעלת ניסיון קודם בהדרכה. לימים הייתה, עם בעלה, נספחת תרבות בשגרירות ישראל בפולין. שניהם לימדו מקצועות "הומניים" – היינו מדעי הרוח ויהדות. מגוון המקצועות הנלמד היה בהתאם: לשון, תנ"ך, היסטוריה, ספרות. לא היה זכר למקצועות הטבע! מתמטיקה, כימיה, פיסיקה – לא "בתפריט", בפועל, חוץ מספר התנ"ך, לא היו בשימוש ספרי לימוד אלא תקצירי ההרצאות של המורה.

זו הייתה מערכת לימודים בלתי פורמלית, מכוונת לפי נטיית ליבם של המורים. המטרה החשובה מכולם הייתה לימוד השפה והשתלבות במציאות בארץ. לדאבוני, לא הייתה בכך יצירת נדבך שעליו ניתן היה לבנות את המשך ההשכלה.

היינו אחת מעשרות חברות נוער שנקלטו בקיבוצים. מוסד "עליית הנוער" היה מיזם של רחה פרייר, שתחילתו אחרי עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. ראשוני החניכים אכן הגיעו מגרמניה. המציאות שבה נוער עולה ארצה ללא הורים, ללא בית ומסגרת חינוכית, הביאה לגיבוש הארגון הזה. התנועה הקיבוצית נרתמה להוות בית חם ובית חינוך. הבכורה בניהול והובלת המוסד עברו לדמות נודעת – הנריאטה סאלד – ממנהיגות הארגון של נשות ארצות הברית "הדסה".

בפועל, עשרות אלפי נערים ונערות זכו להיקלט באופן זה. חלקם נשארו בקיבוצים וחלקם העיקרי, על פני הארץ כולה, זוכרים ומעריכים את המפעל. צורת הלימודים, היקפם, והמתכונת של "רצון טוב" וללא דרישות פורמליות, היו אילוץ של תקציב ואפשרויות. היום נראה לנו אך טבעי שהמדינה חייבת לספק השכלה ולו עד תיכון לכל עולה חדש שמגיע. כל תוכניות ה"אינטגרציה" נועדו לשלב ילדים משכבות ומוצא שונים, אך זאת בהנחה שיש משפחה ובית. בימים ההם - הגענו בודדים, ללא הורים, ונוסף לכך, גם ללא מדינה!

לימים גם אני הדרכתי בשלוש חברות נוער, באותה מתכונת. לא במקרה השתמשו במונח "מדריך" ולא "מורה" או "מחנך". בהסתכלות לאחור, המדריכים אף הם באו ללא הכשרה פורמלית, עם הברה רצון טוב ואמונה במטרה: לעזור לנערים ללמוד את השפה ולהשתלב בחברה הישראלית.

אני כשלעצמי למדתי בשקיקה את המוגש, אך הייתה זאת תקופת המשך ללימודים המקוטעים בימי המלחמה. השתוקקתי לעוד, להכרה ברורה ופורמלית. באיזה כיתה אנחנו? לא היה ברור. בני גילנו, בני הקיבוץ, קב' אלון, למדו בקיבוץ מעברות והגיעו הביתה אחת לשלושה שבועות. הם למדו בבית ספר של ממש! הסתכלנו בקנאה על תוספות המזון שהוגשו להם בחדר האוכל. הסופר אלי עמיר מתאר מציאות זו בספרו "תרנגול כפרות". לנו לא היה "משבר תרבותי". באנו מבתים חילוניים וחברה אירופית.

הדגש הושם על חיי החברה. קבוצת נערים ונערות בני 14-15, תוססים מתקוטטים ומתעוררים להכיר את בנות/בני המין השני. ואז, בגיל 16, התחלתי להסתכל מסביב – במי אפשר להתאהב? היו רותי ותלמה - בנות עין שמר שלמדו במרחקים ונראו "יעד" קסום, אך מרוחק וחסר סיכוי. בסביבה המיידית היו בנות חברת הנוער.

בקיבוץ עין-שמר

2009-08-23T23:45:00.000-07:00

מסיפוריו של יעקב היערי - חבר גת

קטעים מספרו: אלה תולדות יעקב

שהיה חבר גרעין "פגים" שהתמזג אח"כ עם גרעין ה"חוצבים" בעין-שמר

בקיבוץ עין-שמר

והרי במצורף הדברים שנאמרו במלאות 60 שנה להגיענו לעין-שמר: בתאריך: 1.7.2006

שלום רב לכם, ידידי משכבר הימים, בנות ובני חברת נוער ד' של עין-שמר:

יעקב מספר: כאשר סיפרתי לפני שבוע לאחד מנכדיי על כנס שמתארגן לכבוד עלייתי ארצה בשנת 1946 הוא נדהם: "מה, לפני קום המדינה?"

עניתי לו: "מה חשבת? מי הקים את המדינה?"

אז נתחיל: האוניה טרנסילבניה עגנה ביום שישי אחרי הצהריים בנמל חיפה, על סיפונה בין השאר היינו אנו, חבורת נערים חניכי השומר הצעיר מערים שונות בבולגריה. כל השבת השקפנו על עיר הכרמל ועל המפרשיות הלבנות במפרץ בעיניים כלות, בערגה והערצה – ארץ ישראל!!. ביום ראשון הגיע מיקו מעין שמר, העלה אותנו על משאית וקנה לנו "אורנג'דה" בזיכרון יעקב. כאשר נחתנו בחצר, שהיום קוראים לה "הישנה", הגישו לנו שק מיוטה ונאמר לנו: "מי שרוצה לישון על מרבץ מרופד, יואיל בטובו וימלא קש מהמתבן".

הימים – ימי המנדט הבריטי, "הכלניות" – הצנחנים האנגלים – פושטים על הקיבוצים בחיפוש אחרי "סליקים" של ההגנה – יוני 1946! אנחנו מתחילים את "הקריירה הביטחונית" כצופים על מגדל המים. אני , שהגעתי מצוייד בסכין, צוויתי למוסרה להסלקה... שוש ... במכבסה! להגנה עצמית, חתכנו "חזירים" מעצי הפרדס (קרב פנים אל פנים). שאר הציוד הראשוני שלי היה פרווה ללא שרוולים ו... הספר "הקורס הקצר של המפלגה הבולשביקית"!

לא נשכח את טקס ההשבעה בכניסה לארגון ההגנה! במועדון המואפל, לאור הנר, על אקדח וספר התנ"ך! מולנו ישב יוסף אשכולי, נציג הארגון המחתרתי, שואל שאלות מבחן, וליבנו פועם בהתרגשות – חיל ורעדה! מאבטחים-צופים פרוסים מסביב.

רבקה גורפיין, סלה רייכל וגצל ארליכמן, צוות המדריכים, הפשילו שרוולים והחלו במלאכת הביות, העברית והקליטה. למדנו שביידיש יהודי מהעדה הספרדית הוא "פרנק פרך" (יהודי עם פצעי עור). כדי לרומם את רוחנו לימדו אותנו על "תור הזהב" של יהדות ספרד. על האקטואליה למדנו מפי רבקה בעזרת הטור השביעי של אלתרמן, מדי יום שישי, עם פרסומו ב"דבר". את גצל עם החיוך הביישני מעט, חוכמה רבה ודרישות ברורות, נזכור כמחנך גדול! מפי סלה המטפלת למדנו שהיא "פדנטית" – מושג שהיה קשה להבנה, מה עוד שהוא עלה בשיחת חברה עקב אירוע מביך – מישהו השתין על מדרגות בית האבן בו גרנו כ- 20 נערים. מה הפלא – השירותים היו רק ... כ- 100 מטר מהבית.

כעת אני רוצה להזכירכם עוד כי סמל הדואר הקדום היה חמור ולא צבי. הרי אנחנו שימשנו שירות דואר נע ברוכבנו על חמור מדי יום לכרכור, אך... איזה ריח נהדר היה להדרים בחודש אפריל!!

עין שמר הייתה לנו חממה ובית בתקופה מכרעת בנעורינו. לעיתים היה קשה לאסוף תפוחי אדמה חמש שעות בבוקר וללמוד אחרי הצהריים! עם זאת זכורה לנו גלריה נהדרת של דמויות שהיוו עבורנו נושא להערצה, הערכה והזדהות: בנק הבנאי, חיים המיספואניק, חילקה המזריע, צבי ארד המכונאי והסופר, משה מרקמן מפקד הגפירים, ליקו שומר השדות, קובה ריפתין האידיאולוג, רומה האקונומית, לוצ'יה הלולנית, ועוד עשרות חברים וחברות שקצרה היריעה מלהזכירם.

יעקב יערי

2009-08-23T23:41:00.000-07:00

ילדי קבוצת אלון

2009-07-05T04:55:00.000-07:00

תחילת שנות הארבעים

תחילת שנות הארבעים - ילדי קבוצת אלון מספרים

2009-07-05T04:52:00.000-07:00

ילדי קבוצת אלון מספרים:
מתוך "בעיו-שמר לילדים"
תחילת שנות הארבעים

אנו עובדים במשק הקיבוץ

ביום ראשון כשבאנו לדיר לא הייתה עבודה. לבסוף אמרו לי: "אם אתה יודע – תטאטא עד לתעלה". טאטאתי.

אחר כך הלכתי לעזור לגיורא להוציא זרעים של נסטורציה.

אורי

היו ימים שעבדנו בדיר והיו ימים שעבדנו בלול.

כשבאנו הוצאנו חסה לאפרוחים ואחר כך שמנו תלתן על יד המכונה. חיילה ולאה הלכו לאכול ואני ניקיתי חצי תא וחיילה אמרה, שאני עבדתי יפה מאוד.

תמר

אני עבדתי בגן המטבח. יום אחד רציתי לעבוד בגן הגדול, אז הורידו מלפפונים. בא גיורא לבקש מלוי שיראה לו איך מורידים. הוא הראה לו וגיורא הוריד בדיוק חצי. הם אמרו לנו שבכוונה קלקלו כי רצו לאכול.

אחר כן לוצ'יה ביקשה שנוריד 100 קישואים. הורדנו. ביקשנו גזר והיא נתנה. אחר כך היא נתנה לנו חסה לאפרוחים. למחרת זיבלנו את הפלפל והחצילים.

לוצ'יה אמרה שאטפל בחמניות שלה – אז למחרת דיללתי, זיבלתי ועדרתי אותן.

רותי

אני הלכתי עם אלישע לגן-המטבח ושם, הוצאתי את הפרחים מהפטרוזיליה. כל רגע נפלתי על הבצל. אלישע זרק כל רגע את הגבעולים אלי לערמה. שאלנו את לוצ'יה, כמה להוציא, היא אמרה: 1,000.

כשהלכנו ביקשנו כולורבי וגזר ולוצ'יה לא רצתה לתת לנו, כי לא הרווחנו.

אביה

אני עבדתי, עקרתי את הנסטורציה אשר מתחת לבריכה וזרקתי לערמה. שאלנו את ז'ניה מה ישתלו במקום זה והיא אמרה לנו – לוע האריה.

ז'ניה אמר הלנו לאסוף את הזרעים הצהובים של הנסטורציה לתוך עציץ שבתוכו היה צדף. זה היה ביום ראשון. ביום השני באנו יחד והשקינו את השיחים ששתלו על יד הבית החדש. אחר כך הבאנו לז'ניה מעדר ומגרפה. עדרנו וגרפנו על יד בית המוסדות.

למחרת כשבאנו ז'ניה נתנה לגיורא משפך קטן מהמשתלה ולי אמרה להביא את המשפך הקטן שלי מהחדר. השקינו שתי ערוגות קטנות ועוד אחת רחבה.

אחר כך השקיתי מקצה אחד לשני ובאמצע השקתה הממטרה.

תלמה

אני ולוי הלכנו אל הגן הגדול, אמרו שנלך לתפוחי-האדמה. הלכנו והוצאנו כמה פחים. בהתחלה לוי עבד יפה, אבל אחר כך חגי בא - אז הם שיחקו.

פעם שניה עזרנו לסוניה להוריד מלפפונים. מורידים אותם ככה שיישאר עוקץ, כי הוא יפצע כמו באשכוליות, רק בלי מזמרות.

חנה

אנו עובדים במשק הכיתה

פעם אחת אני נסעתי לגן-שמואל ושם קבלתי ברווז אחד. הבאתי אותו לחדרם של מכס וטולה. באה חיילה ולקחה אותו ללול, לארגז, למפטמה אחת. הוא גדל והשמין, אבל באו תנים וטרפו אותו.

כעבור שנה, כשהיינו כבר בכיתה נסענו שוב לגן-שמואל ושוב נתנו לי – זוג ברווזים. אמרו גם, שלולנית צריכה בהתחלה לטפל הם, אבל חיילה לא הסכימה, אז טיפלנו בהם בעצמנו – והם גדלו אצלנו יפה.

פעם ביום חמישי באה חיילה ואמרה שהם גדלים ומתפתחים אצלנו יפה מאוד. ולמחרת ביום שישי בבוקר הם לאט מתו, קודם מת אחד והשני רבץ עם ראש מורד. אחר כך בא אורי והודיע שגם השני מת. ואחר כך בערב נודע לכולם ששניהם מתו.

חבר מגן-שמואל היה פה ואמר, שאולי הייתה הרעלה באוכל, ואם אבוא לגן-שמואל ושוב ארצה – אז שוב אקח ברווזים.

תמר

היה לנו גור ואנו קראנו לו בשם "גולי".

היינו הולכים תמיד לבית האבן ומביאים לו אוכל. פעם אחת בשבת הלכנו לטייל. רותי חזרה יותר מוקדם ותלמה הייתה בחצר הגדולה. פתאום באו שני הכלבים, לאוה ועזה, והם רצו לטרוף את גולי. את זוזי

הנוער הספיק להכניס למזכירות ואת גולי – לא.

תלמה ורותי ראו את כל זה ובאו מהר וסיפרו לנו והילדים רצו לראות ואני לא הלכתי לראות.

והנוער עשה קבר לגולי ומאז אין לנו גולי.

אנחנו שאלנו את יצחק בלאך, מתי זוזי שוב תמליט גורים והוא אמר, כי בעוד חדשיים.

ובאמת כך היה, הראשונה ראתה זאת תלמה, שגור יוצא לזוזי מהשיליה. בלילה נולדו לה יתר הגורים. לאחר כמה ימים העברנו אותה לדיר הטליה.

חנה

צבי סיפר לי: באה לנו גורה אחת שחורה, אבא וצבי בור, היו מטפלים בה. כשהם היו הולכים לעצי פרי היא הייתה הולכת איתם והם היו משאירים אותה במחסן עצי-הפרי. כה היה עד שהם גידלו אותה. ואחר כך כשהיא הייתה כבר גדולה, הייתה הולכת אתם גם לעין-שמר והכירה הרבה אנשים.

כשאנו באנו לכיתה, היינו הולכים לבית-האבן כל יום אל זוזי ואחר כך התחלנו גם לתת לה אוכל. אחרי כמה שבועות שנתנו לה אוכל בא יצחק ואמר שככה תתרגל לצריף שלנו.

והיא התרגלה אלינו, כי נתנו לה כל הזמן אוכל. עד שהיא אפילו אצלנו המליטה.

תלמה

חיילה נתנה לנו דוגרת ביום הולדת שלי. והדוגרת הזאת בעצמה לא אכלה והיינו צריכים להאכיל אותה. כשגמרו להאכיל אותה היא הייתה עולה על הביצים ומגלגלת אותן. וכשהיא כבר גמרה לגלגל – ישבה בשקט. אנחנו כיסינו את הארגז והלכנו. אחרי כמה זמן ראינו שהביצים מתחילות להתבקע ובדיוק אחרי 21 יום היו לנו אפרוחים.

מ- 12 ביצים היו לנו 10 אפרוחים. אבל הדוגרת רצתה עוד לדגור על האפרוחים וראינו את האפרוחים, איך שהם מציצים מתחת לדוגרת. הילד שראה זאת קרא לכל הילדים, הם באו שמחו מאוד.

כל היום היו האפרוחים יוצאים מתחת לדוגרת ונכנסים בחזרה, כי היה להם קר, אחר כך מצאנו ארגז ומכס עשה לנו לול והעמדנו אותו בחצר. שני ימים הם לא אכלו טוב ואחר כך התחילו לאכול טוב.

בבוקר אנחנו נותנים להם לאכול תערובת של תרנגולות וגם מים. בצהריים אותו הדבר ובערב – שעורה מושרית במים וגם ירק. והם גדלים ומתפתחים יפה. ועכשיו הדוגרת כבר לא מטפלת בהם, רק מנקרת אותם.

אורי

קודם כל; החלק לא היה שלנו ואחר כך ביקשנו את האנשים שיתנו לנו את השטח. אז הם נתנו. השקינו אותו, זיבלנו ועדרנו. אחר כך זרענו. בראשונה את ערוגת הצנונית. ביקשנו את לוצ'יה שתתן לנו זרעים. כל הילדים זרעו. ביום שני שתלנו בצל. הילדים שתלו גם חסה, כשהיא צמחה יפה נתנו לאפרוחים ולברווזים לאכול.

בהתחלה היו אנשים שאמרו כי הגינה לא יפה, בעיקר חנוך, אבל אנחנו עבדנו הרבה והגינה מאוד יפה.

הצנונית גדלה כבר מאוד. כל יום אכלנו ממנה ולבסוף נתנו למטבח הגדול ולמטבח הילדים.

ארח כך זרענו בוטנים, שתלנו פלפל וזרענו עוד צנונית, ועכשיו יש לכל ילד ערוגה. פעם היו הערוגות של כולם. לרותי – בוטנים, לתמר – חמניות, לי (אלישע) – עגבניות, לאביה – בצל, ללוי – צנונית, לאורי – פלפל, לגיורא – תירס, לחנה – שעועית, לתלמה – מלפפון,

אנו אוהבים מאוד את הגינה.

אלישע.

חיים ח. נתן לי זרעים של תירס מאמריקה. כשהתירס כבר נבט, אז האפרוחים שלנו באו וניקרו את התירס. כל זה מפני שלא עושים לנו לול לאפרוחים. אז הם מטיילים ומקלקלים את הגינה. הילדים חשבו על עצות שונות ואני הצעתי לשים רשת על הערוגה. הלכתי אל גורן-הגרוטאות והורדתי רשת מלול ישן של תינוקות ושמתי על הערוגה. אולי זה עכשיו יצליח.

גיורא

עוד כשלמדנו על הצאן אז נתנו לנו שלוש פעמים גדיה, אבל היא קפצה וברחה אל הדיר והגדר הייתה נמוכה מדי. אחר כך נתנו לנו טליה מהדיר והיא כבר לא קפצה. ואנו מטפלים בה טוב. נותנים לה חציר, שעורה גרוסה, מים וקצת תירס. היא התרגלה אלינו ואנו אוהבים אותה. על האף היה לה גרב, מרחנו בקטרן ורפאנו אותה.

פעם ראינו ש"הדוגרת" מנקרת את האפרוחים ומגרשת אותם מהלול. אז חיילה אמרה שהיא ודאי תתחיל להטיל ביצים, כי גם הכרבולת שלה נעשתה רכה. באמת היא הטילה ביצה – הראשון ראה אורי. כשיש לנו עשר ביצים, אז אנחנו אוכלים אותן בארוחה. אנו צריכים לקבל בעד זה כסף לקופסת הקרן הקיימת.

אביה

במשק של קבוצות אחרות

לקבוצות ילדים אחרות רק גינה, אפילו לא לכל הקבוצות, רק לגן ולגנון של אווה. לילדי הגן יש גינה יפה: חמניות, לופה, פלפל, שעועית, תירס, בצל, חסה.

הייתה להם גם דוגרת, אבל לא הצליחו איתה ויקבלו רק פרגיות.

אצל הגנון ישנה גינה קטנטונת יפה: חמניות, צנוניות, לוע האריה, פלפל וציניות.

רותי.

לוי יהב (שוסטק)

2009-07-05T04:36:00.001-07:00

איך עשינו נרות

איך עשינו נרות

2009-07-05T04:36:00.000-07:00

מספר לוי יהב (שוסטק) – קבוצת אלון

באדיבות ארכיון עין-שמר

שנות הארבעים המוקדמות

י"ג אדר

איך עשינו נרות

אנו עשינו כך: לקחנו סטיארין לתוך סיר וגם נרות ירוקים מחנוכה ואחר-כך חממנו את הסיר. מהחום נמס הסטיארין. לקחנו את הסיר לכיתה והתחלנו לעבוד.

כל ילד קשר לו פתיל לקיסם וטבל בסטיארין והסתובב במעגל כדי שיתקרר ויתקרש.

בכל פעם עלתה שכבה של סטארין על הנר. זה היה שמח מאוד.

זה היה כאילו משחק.

לוי.

טיול קבוצת אלון לעמק הירדן, עמק בית שאן ועמק יזרעאל

2009-07-05T03:53:00.000-07:00

כתבה תלמה ארד–אלעזר ב- 1945 בכיתה ו'

באדיבות ארכיון עין שמר

הטיול

ביום שני התחלנו את טיולנו המכוון לעמק-הירדן, עמק בית-שאן ועמק-יזרעאל. נסענו דרך ודי-ערה. הדרך הייתה נהדרת! מלאה עצים וצמחים. משני צידי הכביש התנוססו הרים גבוהים וירוקים, אולם אלה לא היו מקומות ישוב עברי. אלה היו מקומות אשר עברו בהם איזה נהרות או מעיינות ולכן הצמיחו עצים. לנגד עיני נראו 3 רכסי הרים: גבעת המורה, הר תבור, הרי נצרת. כך הגענו לעפולה. מעפולה נסענו לבית-זרע. כל הדרך מעפולה לבית-זרע השתרעו לפנינו שדות חיטה מזהירים וזהובים. ונוסף על יופיים זה, עוד היו נקיים מעשבי בר.

הגענו לבית זרע. שם סיפרו לנו קצת מתולדות הנקודה. קיבוץ בית-זרע נמצא בהתיישבות 18 שנה , תחילה עכב את עלייתם לנקודה פנחס רוטנברג. הוא אמר שהוא איננו יודע עדיין באיזה מקום הוא יקים את אפיק הירדן ויתכן שיצטרך את השטח הזה.

אולם בשנת 1927 עברה רעידת אדמה קלה בארץ ובעמק הירדן היא הייתה מורגשת מאוד וכל הצריפים שלהם התמוטטו. לכן הם היו נאלצים לעבור לנקודה החדשה. בית זרע זה קיבוץ יפה מאוד, מלא דשאים ועצים עניפים הנותנים צל כבד. לפנות ערב הלכנו לאפיקים. זה קיבוץ עשיר מאוד. ראינו שם חדר אוכל נפלא. משם נסענו לשער הגולן שם לנו בלילה ולמחרת יצאנו לדרך לטבריה. בדרכנו עברנו את דגניה א', משם עד לטבריה השתרעה לפנינו כל הזמן הכנרת. כחולה הייתה ושקטה. כך הגענו לטבריה. נכנסנו לחמי טבריה. שם יש בריכות מים חמים במעלות שונות ובתוכן מתרחצים אנשים. משם נסענו לחצר כנרת. הראו לנו את המשק ואח"כ ירדנו לכנרת והתרחצנו בה. לידינו ראינו ערבים מושכים מחמורת מהים. לאחר שהתרחצנו הלכנו לקברה של רחל המשוררת. ומשם הלכנו לדגניה א'. בדרך עברנו על יד סכר. בימי הגשמים סוגרים את הסכר וכל מי הירדן מצטברים בכנרת והמים מגביהים. בימי הקיץ פותחים את הסכר והמים פורצים בזרם גדול למפעל החשמל. הלכנו עד לדגניה א'. הזמינו אותנו לבית-גורדון שם יש כל מיני דברי טבע: אבנים, ציפורים, צמחים, זוחלים וגם בני אדם משומרים. משם הלכנו לדגניה ב', שם ראינו את הנקודה וחזרנו לכביש לחכות לאיזה עגלה שתוביל אותנו לשער הגולן.

באותו מקום היה מקום יציאתו של הירדן מהכנרת, זה היה מראה נפלא. מתוך הכנרת הכחולה, הנפלאה יצא זרם מים ירוק. למרות שהוא זורם בתוך הוא איננו מתמזג איתה, אלא ממשיך לזרום. באותה הנחת ובאותו הצבע הירקרק הלאה, הלאה. שם נמצא גשר קטון אשר עליו מחכים אנשים לסירת עין-גב אשר משמשת מעבר על הכנרת מדגניה לעין-גב. ישבנו על הגשר ונדמה היה לנו שאנו שטים על הנהר.

משם הגענו לשער הגולן. אותו ערב הראה לנו דובי המורה משער הגולן את הסביבה ולמחרת יצאנו עם אורי נוימן לסביבת שער הגולן, ראינו את הירמוך מוקף הרים. זורם בקצף, גל רודף גל. סביבו עצים מצילים מפילים את צילם על מימיו השוטפים. זרמו חזק יותר מזרם הירדן ולכן כל המשקים השוכנים בקרבתו משתמשים בו במקום בירדן. משם עלינו על הר תלול. עברנו על יד האקוודוקט של שער הגולן והמשכנו הלאה עד לאשדות. שם הראו לנו את בית החרושת לריבה. זה מפעל גדול מאוד. עובדים שם הרבה חברים. ראינו את הנקודה, יפה מאוד. מלאת עצים מצילים ושטחי דשא. נפרדנו מאורי ונסענו לנהריים. נכנסנו לשכונת הפועלים "תל אור". עלינו על הגבעה שמשם ראינו את הסכר שמוביל את המים למפעל כי לא נתנו לנו להיכנס למפעל.

הסבירו לנו כך: רוטנברג היטה והוביל את הירדן בתעלת בטון לנהריים שם נפגש הירדן עם הירמוך ועל ידי כך יש שפע של מים. זה גם נמצא במקום גבוה, שם ישנו סכר. כשפותחים את הסכר המים יורדים בכוח רב למטה למפעל ומניעים טורבינות אשר מניעות מכונות ליצירת חשמל. על כן נקרא המקום נהריים, על שם שני הנהרות הנפגשים שם. הסתובבנו קצת בשכונה ומיד ירדנו למטה לאוטו ונסענו לבית השיטה. משם הלכנו לבית אלפא. ראינו את המוסד החינוכי ונסענו לתל עמל. בתל עמל לנו ולמחרת הלכנו לראות את התל. התל נמצא על גבעה ומשם ראינו את הסביבה. ליד תל-עמל יש שני נהרות. נהר האסי ונהר ג'מעין. תל-עמל משתמשים לשתיה ממי הג'מעין, כי מימיו פחות מלוחים ממימי האסי. אחר-כך הלכנו להתרחץ באסי. הרחיצה באסי ריעננה את כולנו וחזרנו לתל-עמל. אחרי כן הלכנו לבריכות הדגים של תל-עמל ויהושוע, אחיו של צבי לוריא, השיט אותנו על אחת הבריכות. זה היה נעים מאוד. אכלנו ארוחת צהריים ונסענו בעגלה לתל-יוסף. בתל-יוסף הראו לנו את בית שטורמן. שם נמצאים צמחים, ציפורים ותגליות מהסביבה. זה היה מאוחר בערב. הראו לנו גם במיקרוסקופ את המאדים. שם לנו ולמחרת הלכנו למעין חרוד. ראינו את בית חנקין ונסענו למרחביה. למרחביה חדר אוכל נהדר. משם נסענו בעגלה לעפולה וחזרנו לעין-שמר.

תלמה.

תלמה ארד–אלעזר

2009-07-05T03:52:00.000-07:00

טיול קבוצת אלון לעמק הירדן, עמק בית שאן ועמק יזרעאל

גיורא

2009-07-05T03:48:00.001-07:00

היער בחדרה

היער בחדרה

2009-07-05T03:48:00.000-07:00

גיורא כותב על טיול של אלון

שנות הארבעים המוקדמות

באדיבות ארכיון עין שמר

היער בחדרה

זה היה ביום שני. אנו נסענו ליער בחדרה כדי לראות גם יער אקליפטוס.

כשבאנו הלכנו ליער לקצה השני ברוחב.

פרשנו את השמיכה ואכלנו. אחר כך הלכנו לתעשיית העץ. שם ראינו איך עושים דיקט: חותכים קליפה דקה, אחרי זה מכניסים את הקליפה לתוך מכונה. אחר-כך יצאנו וראינו את העצים גמורים.

הלכנו ליער וראינו עצים גבוהים. אחר-כך הלכנו לתחנת "אגד", שם פגשנו את לייבה ונסענו איתו עד הקיבוץ.

גיורא

צבי לוריא

2009-07-05T03:43:00.000-07:00

אגדת עין- שמר לנוער

היער בחדרה

2009-07-05T03:42:00.000-07:00

מתוך ספרו של צבי לוריא: חיים של שירות

הספרייה הציונית 1971

הייתה זו אגדה שהפכה למציאות. והמציאות הפכה לאגדה, מאותן האגדות הבונות אדם, עם, חברה, מעמד.

וכך התחילה האגדה: הם היו ארבע-עשר במספר. הם גרו בחושות ערביות אחדות, בבתי-חימר עם רצפות חמרה, גג מאדמת-ביצה מיובשת. כאן על הגבעה, בין המוסד החינוכי של היום לבין הכביש בוואדי-ערה. ואחר-כך בבתים לבנים אחדים, הקרויים בתי-שלזינגר, שעל הדרך לכרכור.

בדיוק לפני חמישים שנה היה הדבר. מסביב שממה, ביצות. נקודה אחת בודדה. אף לא עץ, אף לא אחד. אף לא אקליפטוס. לא כביש, לא דרך.

אוהלי-קידר של הערבים התורכמנים, בדואי, גמל ורובה.

זרות ונכר במולדת. נוף של חולות ושיחי-בר, אפור חרוך-שמש וצחיח מאופק עד אופק – עד ייאוש, עד דכא, עד נפש בוכייה במסתורים בלילה – ככתוב בספר ? לא. הספר נכתב אחר כך.

הייתה זו קבוצת "השומר" בכרכור, בשנת תרע"ג, 1913. הם ידעו מחסור ורעב באופן בלתי-רומאנטי למען להיות מתיישבים חקלאיים. הם חלו וקדחו למען מגינים ושומרי קרקע ונפש; הם רכבו בודדים ונפלו ועל שפתותיהם מלים על חיי כבוד ואחווה עם הערבים. כך, פשוט: עבודה, הגנה ואחווה. לא מליצה, לא פרוגרמה. פשוט כמו המעשה הראשון, הבראשית, לא מעט בזכותם אנו ממשיכים בכפר קיבוצי גדול.

לאלה שהיו פה ואינם עוד, ולאלה שהיו פה והם מפוזרים בכל הארץ, נאמר היום: אתכם אנחנו פה !

ובאותה שנה עצמה, בשנת 1913, התלקטו צעירים יהודיים בגלויות קרות באירופה בתוך עם דווה וברוך-דרכים ועמסו על כתפיהם הרכות את אגדת "השומר": לבנות עם ולגאול ארץ בדרך האחווה והרעות, להפעיל אל חזונם של חברי "השומר".

וכה כתוב בדברי הימים של "שומר הצעיר":

"השנה 1913. באסיפה הכללית השנתית של "דרור", קיבלה ההסתדרות בלבוב את השם "השומר". השם הזה נפוץ במהרה על פני כל הפרובינציה. במארס 1914 נתכנס בלבוב הכינוס הראשון של הסתדרות "השומר". היא מנתה אז ארבעה-עשר קינים ובהם שבע מאות שומרים ושומרות".

בסערה עברה תנועת "השומר" – "השומר הצעיר" על פני גלויות, ערים ועיירות, עוררה אלפים נערים ורבבות בנות להצטרף אל דגלי המרד נגד קומה נמוכה ומורך-לב ואל ההעפלה, אל הגשמת אגדת

"השומר".

כסערה טלטלנו את הרחוב היהודי השחוח. כל בחור ובחורה נזעקו אל מאות קנינו להגשמה, לעלייה, להגנה, לבנות מולדת, ליצור עם עובד, בו-חורין, להקים נקודות לשיתוף פעולה ולאחווה. וסערות אחרות ורבות סערו. כאלה שלא ראתה עין אנוש מעולם. עולמות נחרבו ופאר העם ותנועתנו הוכרעו לטבח. וגבורות הרבה, נאדרות באימתן, שלב אנוש לא חזתה. והיום מקימים מתוך האפר והרמץ, מתוך מכאוב ורינה את הבניין שאלה חלמו עליו ואינם עוד.

משורשה של קבוצת "השומר" בכרכור, ומקרקע תנועת השומר-הצעיר צומח האילן של קיבוץ השומר הצעיר עין-שמר. ואתו למעלה משבעים קיבוצי התנועה, וברחבי הגולה מהבהבות להבות "השומר הצעיר".

אין סיפור ללא מוסר-השכל, ומוסר-ההשכל של סיפורנו, קצר ופשוט הוא: לא לחוג יובלות באנו, לא באנו לשיר שיר על השורש והגזע, לא לספר סיפור על האילן הצומח – כי אם לשלוח מבט אל הצמרת הרחוקה, מעשה ראשונים – סימן לממשיכים ואתגר לבנים. בזה טעמם של שני היובלות.

האגדה – מאחורינו. האגדות – לפנינו.

צבי לוריא יוני 1963

משה זרטל

2009-07-05T03:35:00.000-07:00

קטעים על תולדות הנקודה מתוך אנשים ושורשים

קטעים על תולדות הנקודה מתוך אנשים ושורשים

2009-07-05T03:31:00.000-07:00

הוצא ליובל הארבעים של עין שמר 1927-1967

ערכו: עזריאל אוכמני ומשה זרטל

"נעמדה לפנינו הברירה: ללכת לכרכור. לקבל עלינו משק צר-ידיים המונה רק כ- 830 דונם, בלי מים אפילו לשתייה, בעל מסורת ארוכה שאף פעם לא איפשרה לקבוצות המרובות ששכנו בו ליצור דבר בר-קיימא, כי הקדחת גירשה את החברים. בתור הופעת לוואי לאותה המחלה הארורה – חוסר מים, חוסר אפשרות של עבודות חוץ, חוסר קשר כל שהוא עם מרכזי ההתיישבות, פינה נידחת, חוסר קרקע אפילו למשק חרב".

זוהי הפתיחה לסקירה "התפתחות משקנו" המופיעה בעלון המשק הכתוב ביד משנת 1933.

ארבעים שנות משק שהן ארבעים שנות הקיבוץ. המשק, העבודה, המים והקרקע אינם רק אמצעי לפרנסה ולהוצאת לחם מן הארץ; הם משאת-נפש, מקור להתחדשות האדם, לשמים חדשים, לארץ חדשה, לחברה אנושית חדשה.

"הרוח החלוצית שפיעמה בנו", ממשיך אותו כותב אלמוני, "לא העמידה צל של ספק ובשנת 1927 בחג השבועות שלחנו הנה פלוגה ראשונה. אבל בשנת 1928 הקיבוץ כולו, שמנה אז כ- 50 נפשות, עבר לכרכור".

1927 – קבוצת עין-גנים עולה למקום. חמישים נפשות. בית אחד וכמה צריפים. 830 דונם קרקע חריבה. מים אין. "המשק היה מאוד מוגבל", כותבת אותה סקירה היסטורית, "פלחה בשטח קטן, רפת עם 35 ראש כולם מגזע ערבי, גן-ירקות קטן בלי השקאה. לא פעם אחז את חברי הקיבוץ ייאוש: מה יהיה בסופנו? הרי אפילו משק-עזר אי אפשר להקים בנקודתנו. הגיעו אלינו ועדות שונות ובין היתר גם מטעם המרכז החקלאי וכולן פה אחד עם אותה עצה: לעזוב את המקום".

1933 – חמש שנים של היאחזות עיקשת. לאחר מאבק ארוך מגיעות ההשלמות "בנימינה" ו"שומריה". עלון המשק 10.11.33 מספר לנו: "משקנו הנמצא באזור אקסטנסיבי (חרב) אינו מצויד בשטחי קרקע לפלחה רחבה. כידוע, מכסת הקרקע למשפחה באזורנו הוא 8 דונם, לכן נוכל גם בתוכנית הסופית של משקנו לעבד עד 600 דונם - - - יבולה של הפלחה ישמש בתור מחזור קבוע במשק וישחרר ע"י כך את הקופה מהוצאות במזומנים".

בינתיים ניטע הפרדס. 46 דונם של פיק"א ניטעו ומתכננים נטיעת 70 ד' נוספים. בגן-הירק מגיעים ל- 30 דונם, כשהרווח הנקי במאזן מגיע לסך 50 לא"י ו- 100 מיל. הרפת הערבית מספקת חלב לכרכור: שני כדי חלב על חמור וחברה נוהגת בו. "מתוך 78 עובדים בסידור העבודה הייתה החלוקה כלהלן: 16.5 בחקלאות, 7 עגלונים, 8 בנגריה , 23 בבניין, 23.5 בבית".

מעתה ואילך תלך החקלאות ותגדל על חשבון שאר הענפים. אולם המוסדות המיישבים לא נתנו לנקודה את העיקר: את הקרקע, המים ואת ההון היסודי להשקעות. ההון היסודי מגיע ל- 900 לא"י הלוואות סוכנות, ו- 1931 לא"י, 41 גרוש ו-2 מיל מ"ניר", בנק הפעולים והקק"ל.

עזריאל אוכמני

2009-07-05T03:29:00.000-07:00

קטעים על תולדות הנקודה מתוך אנשים ושורשים

קובה וילן

2009-05-13T02:47:00.000-07:00

מזיכרונותיו של קובה וילן על עין שמר

מזיכרונותיו של קובה וילן על עין שמר

2009-05-13T02:44:00.000-07:00

קטעים מתוך הספר: "בדרך לנגבה"

הוצאת אופיר 1993

ימים ראשונים בארץ, הגענו לתל-אביב, ביקרתי את הדודה מרים, אמה של בלנקה וילנד. בחול המועד נסענו לעין-שמר להכיר את משפחתו של חנוך, אחי הבכור ולראות את יתר הלודז'אים שמספרם בעין-שמר היה רב, וגם את הגרעין של קיבוצנו שהחל להתרכז מדצמבר בעין-שמר. בכל עין-שמר היו אז כמה צריפים, בית קומות במרכז וחומת אבן סביב החצר. הייתה גם רפת קטנה ומעט מכונות חקלאיות על-יד אורוות הפרדות. אבל בעיניי הייתה זו אחוזה אדירה.

אמא (היא סבתא וילנד) עבדה אצל אחותה מרים (אמא של בלנקה וילנד) בבית הקפה "מנורה" בלי תשלום. בחורף כאשר "מנורה" הייתה נסגרת, הייתה נוסעת לעין-שמר, מתגוררת בצריף יחד איתו ועם סוניה. עם גמר החורף שוב הייתה חוזרת לת"א לעבוד ב"מנורה" וחוזר חלילה.

כך היה למעשה עד 1942 רק אז הבינונו שזה לא יכול להימשך כך ויש לבנות לאמא חדר משלה בקיבוץ עין-שמר. אמא הייתה איתנו בגבעת גנים (שהפך אח"כ לנגבה) שבזמן שחנוך וסוניה היו בחו"ל בשליחות התנועה, אולם עם פרוץ המלחמה הם חזרו ארצה לקיבוצם "המסודר" ואמא עברה בחזרה אליהם. המגורים בחדר אחד יחד עם סוניה יצרו ביניהן יחסים מתוחים שליוו את שתיהן כל השנים. היום קשה להבין איך יכולנו להסכים לסידור כזה.

ועכשיו על תקופת עין-שמר.

סודרתי לעבוד בבניין. בהתחלה חפרתי בורות למכבסה העתידה של עין-שמר. זו הייתה עבודה קשה מאוד, לחפור באדמה קשה כסלע, אדמת נזז. השתמשתי באתים, קלשונים חפירה, טוריות, מכושים ומה לא. הבור היה 80X80 ס"מ והיה צריך לרדת לעומק 1.75 מטר. התקדמתי לאט-לאט, והימים ימי חודש מאי על חמסיניו. הזיעה ניגרת כמים והידיים מלאי שלפוחיות צורבות וכואבות. כדי להחזיק מעמד, שיננתי לעצמי את תורת בורוכוב על הפירמידה ועל ההכרח להיות פועל, כי הרי אנשי מקצועות חופשיים כרופאים, מהנדסים ואנשי עסקים יש למכביר. נחוצים פועלים ועלי להתרגל לעבוד.

זכורה לי במיוחד העבודה ביציקות הבטון. קבוצת הבניין של עין-שמר עבדה בהקמת גן-השומרון, שכונה של עולי גרמניה, לא רחוק מכרכור. הבטון נשפך ממערבל לארגז וממנו שאבנו בדליים וכך יצקנו את הקירות, מעבירים את הדליים מאחד לשני. כסיות אין בנמצא והבטון שורף את הידיים הרכות שעדיין לא היו מיובלות. היבלות תהיינה בעתיד אמצעי ההגנה הטוב ביותר. כל המחשבה נתונה לדבר אחד – לא לפגר, יד ימין מעבירה את דלי הבטון לחבר העומד על הפיגום מעלי. מחליפים דלי מלא בדלי ריק מיד ליד וכולי שטוף זיעה ומתפלל שהמכונה המערבלת את הבטון תיעצר לדקה-דקותיים ואוכל לפוש קמעה. רק לא לפגר ושלא יגידו בהברה אשכנזית שאני עדיין "חולוץ".

אולם לאט-לאט התגברתי ולמדתי את כל התחבולות של החפירות ויציקות בטון ואפילו הגשת חצץ בסלים, עבודה שנחשבה לקשה ביותר, לא היוותה עוד בעיה. ידי התקשו מיום ליום והתרגלתי לכל עבודה עד שהוותיקים נתנו את האו-קי, שאכן איני "חלוץ ירוק" אלא פועל והחלו להטיל עלי עבודות יותר מקצועיות. כך נעשיתי עוזרם של קובה גבר וצבי דיקלר. מהם למדתי את מקצוע הטפסנות ששירת אותי שנים רבות, מקצוע שאהבתי מאוד, כי הוא חייב אותי לדעת לקרוא תוכנית, לעצב את תבניות הבניין ולהיות אחראי ליציקתו.

בחג השבועות 1935 הייתה בחדר האוכל מסיבת קיבוץ. במסיבה רקדו הורה עד לעילפון, שתו יין אדום מחבית שעמדה בפינה ושוב רקדו. באחת ההפסקות בין ריקוד לריקוד יצאתי קצת לפוש והנה נתקלתי בבחורה בלונדינית במכנסיים קצרצרים שמשכה את תשומת לבי. שמה היה רחל. התחלנו לשוחח והשיחה נמשכה עד שמצאנו את עצמנו מטיילים בכיוון הגורן. מהרגע הראשון דיברנו עברית. רחל לא יכלה לסבול את היידיש האיומה שלי ואני לא את ההיגוי הפולני שלה, כך שהעברית פתרה את הבעיה. מאותו זמן אנו רואים את חג השבועות כתאריך בו הקמנו את משפחתנו.

מאז אותה פגישה מקרית ליד חלון צריף חדר האוכל בעין-שמר אנו צועדים יחדיו, בטוב וברע. עשינו כברת דרך ארוכה. זכינו לבנים ובני בנים ממשיכי הדרך. רחל השתייכה לקיבוץ "בדרך" שהשלים את עין-שמר. אבל באותה תקופה אף קיבוץ צעיר לא רצה להשלים קיבוץ ותיק. לכולם הייתה אמביציה להקים קיבוץ עצמאי. היה ברור שרחל תלך אתנו לעצמאות, ואישיותה, מקצועה (רצפת) וכו' היו נכס לקיבוץ החדש (נגבה).

הכל עבור הילדים

2009-03-03T02:50:00.000-08:00

מתוך הספר: הם היו אנשים פשוטים 1987

כך מספרת אביה מקבוצת "אלון": "הסיפור מתחיל ב- 1936. אני הייתי בת שנתיים, ואחר-כך בת שלוש ובת ארבע. הילדה הכי קטנה של הגן. חנה הגננת בגן של הילדים הכי גדולים. הייתי נרדמת בזרועותיה, כששיר-ערש אידי מלווה את תנומתי – 'אי לי לולי...' אולי, בשל השיר הזה קראנו לה 'חנה לולי'. ההורים לא היו בדיוק שלנו. הם עבדו קשה בימים, ושמרו בלילות, ובכלל אסור היה להם להתערב במלאכת-החינוך.

קירות הצריפים היו אז דקים והחלונות – נמוכים. פעם הייתי עדה למחזה מהמם באחד מחדרי החברים... נבוכה ואובדת-עצות לא ידעתי אל מי לפנות. לפתע ראיתי את חנה. היא הקשיבה לדבריי, ובפשטות הסבירה לי פרק ראשון בנושא-המין.

העניין לא נתן לי מנוח, ורצתי לאמא שלי, לשתף גם אותה. אמא הסתייגה. שאלתי אותה: 'למה את לא מסבירה לי כמו חנה?' והיא, כואבת על שנגזל ממנה הקשר עם ילדתה, קראה לעברי: 'אז לכי לך לחנה שלך!'. היה גשם וחושך, ואני רצתי לבדי לחדר של חנה, אל הבית החם והמבין הזה.

בקיבוץ לא היה אוכל. היה רעב ממש. גם המטפלות רעבו. אולי בגלל המחסור הכריחו אותנו, הילדים, לאכול כמויות עצומות. היינו הולכים מכווצי-גוף מכאבי-בטן. בכל חודש היה מגיע רופא לערוך בדיקה. 'הילדים בסדר?' שאלה שושנה המטפלת בדאגה, והרופא ענה לה: 'הילדים אוכלים יותר מדי, והחברים – פחות מדי!'. חנה ושושנה פרצו בבכי.

מלאכת קודש

2009-03-03T02:46:00.000-08:00

חנה בן-אשר רובינשטיין - מחנכת

מתוך הספר: הם היו אנשים פשוטים

נכתב ע"י בת-עמי יוגב - 1987

לזכרם של הוריה ניומקה וחנה בן אשר

חנה הגיעה לעין שמר כדי להיות גננת, ואמנם מיד עם בואה קיבלה את הגן הראשון, אשר נקרא על שמה "גן-חנה". שם זה הפך למושג במשך השנים.

כשעלו הילדים הראשונים מן הגן לכתה א', והפכו ל"קבוצה", הם קיבלו את השם "אלון".

משנתקבלו הבנים של קבוצת "אלון" לחברות בקיבוץ, כתבה חנה זיכרונות מימים ראשונים:

" 1936, צריף דל במרכז המחנה. ילדים לבושים סינורי-תכלת עם כיס גדול באמצע. כל החברים שלהם, והם – של כל החברים, אז היה הכל אחרת. היה רוחב-לב, בלי חשבון של תקציב. כל חבר, הורה או רווק, אשר בא מן העיר, הביא מתנה לגן. כך צויד הגן. את הכל מסרנו לילדים – את היום ואת הלילה, את הכוח ואת היוזמה, את הרצון הטוב ואת האהבה.

במסגרת הרגלי הניקיון קשרנו את גיורא בחגורה של שמלה לעמוד, למען יישב שעה ארוכה על הסיר ולא ייסע למרחקים... אולם רק שני עמודים תמכו את מרפסת-הצריף, וכשאלה 'נתפסו' על ידי הילדים, נאלצנו לקשור את האחרים לרגלי-השולחן.

כשקשרנו את אלישע לרגל-השולחן, הוא ניצל את ההזדמנות והיה 'נוסע' עם הסיר. השולחן הפך לארגז של אוטו, הפה שימש כמוטור, ויחד, ברעש גדול, נסעו!

פעם אחת באה אלינו ג'ניה בדמעות-שליש וסיפרה על הפורענות הגדולה, אשר חוללו אורי וגיורא בנה. הם שברו לרסיסים את זכוכית-המשתלה, והשחיתו את כל השתילים הרכים, אשר גודלו בעמל רב. היא דרשה מאיתנו המחנכים, שנטיל עליהם עונש חמור. היינו חסרי אונים. הרגשנו, כי מאסר לא יחזיר את הילדים למוטב. הכיצד נמנע מהם את חופש המשחק בחוץ?!

הנה, כהנה וכהנה, נערמן בפנינו בעיות חינוכיות כבדות, אשר דרשו מאיתנו מחשבה רבה. לא ידענו אז לנתח את התופעות הללו ולהגדירן הגדרה פסיכולוגית. לא קל היה הדבר להטוות דרך-חינוכית בלי ניסיון.

בשעות הערב, טרם אסף הילה את ההגיגים האחרונים של הילדים, הסתתרנו מאחורי חלונות-חדרי השינה והקשבנו לשיחם ולשיגם. בשעות רוגע אלטו הביעו את רחשיהם העמוקים ביותר, ואת אלה אמנם רצינו לקלוט על מנת לעמוד על טיבם ולהכיר את נפשם. מתלחשים היו ביניהם ומספרים...

התקופה, שבה נתרחשה ילדותם של ילדי "אלון", הייתה תקופה של אידיאליזם קיבוצי. החיים היו צנועים ומלאי-מסירות למפעל. הקיבוץ כולו התרכז סביב חצר-הילדים. פעם אחת הצענו לקיים אסיפת-הורים, אך נתקלנו בתמיהה גדולה: הייתכן?! האם שייכים הילדים רק להוריהם?!

כברת דרך חינוכית עברנו עם הילדים שלנו, עם ילדי "אלון". שמחה גדולה היא לנו שזכינו ללוות אותם בילדותם, ורבה גאוותנו שהגענו ליום הגדול הזה, שבו אנו חברים שותפים למפעל.

האדירו והצליחו במעשיהם".

ניומקה בן אשר

2009-03-03T02:39:00.001-08:00

מי יבנה לי בית

מי יבנה לי בית

2009-03-03T02:39:00.000-08:00

מתוך הספר: הם היו אנשים פשוטים

ניומקה מספר: "לאחר שגרנו באוהל שקרס, ועברנו לחדרון בצריף-'מנורה', החילונו לחלום על בית מלבנים, ממש בית, ומי אם לא נחמיה אלפרוביץ מ'בדרך', בעל ידי-הזהב, יביא אותנו אל הרווחה.

וזה סיפור המעשה:

1940. עבודה רבה אין. בעין-שמר מתגבשת קבוצת-בניין בהנהגתו של בנק שפירא, המומחה לבנייה.

'ציפור מלחשת' על תגלית של אדמת-חמרה ליד קיבוץ מענית, והרי ידוע לכול, שאין כמו החמרה לבידוד מפני החום הארץ-ישראלי הכבד.

אנחנו, כלומר חברי 'בדרך', עם נחמיה בראש ועם שמואל, שבתאי, זלמן, זאב, אני עצמי ונשותינו, יוצאים עם סוס ועגלה לכרות את אדמת-הפלא ולהביא אותה אל המחנה.

בנק ונחמיה מכינים תבנית מתפרקת מעץ, מוסיפים לחמרה קצת מים וקצת תבן, מכינים עיסה, ומלבנים לבנים. אך על מה יניחו את הלבנים, ויסוד אין לבית? כאן אנחנו מקבלים שיעור אצל שכנינו הערבים – מוצאים פלטות-אבן בהרים, מניחים אותן בתוך תעלה חפורה, מוסיפים מעט מלט, מערבבים עם חוטי-תיל במקום מוטות-ברזל והרי לכם יסוד.

את החלונות אנחנו מפרקים מצריף 'מנורה' שלנו.

ובכן – יסוד יש, לבנים יש, חלונות יש, וחסר רק הגג! אל-דאגה, לכל יש פתרון. מקרים במחצלות של קנה. מטייחים בטיח מאותה חמרה אדמדמה, והנה גג. בנינו בית, בנינו כמעט ארמון. בנינו את שכונת שפירא. זו, אשר שמה ניתן לה דרך-כבוד על שמו של בנק שפירא.

ומי חשב אז, שאין מים, ובודאי לא שירותים או מטבחון?

חגי ארליכמן

2009-03-03T02:29:00.001-08:00

ציד החתולים - סיפור אמיתי שהיה

ציד החתולים - סיפור אמיתי שהיה

2009-03-03T02:29:00.000-08:00

פסח 2004

רקע: ב- 1940 היו תנים רבים בכרמים ובשדות שהעבירו לישובים את מחלת הכלבת.

המשטרה, בתיאום עם משרד הבריאות, הפעילו ציידים מורשים עם רובי ציד לצוד חתולים וכלבים משוטטים.

ביום מסוים קיבלו הילדים הוראה להישאר בבתי-ילדים ולא להסתובב בחוץ, כי הצייד יורה בחתולים ובכלבים משוטטים.

אני הייתי אז בן חמש והחזקתי מגש עם אוכל במטבחון של בית-הילדים.

פתאום נשמעה ירייה והרגשתי שמשהו חדר לרגלי השמאלית וּפֶרֶץ דם חזק, יצא כמו מזרקה מרגלי.

המבשלת ציפורה יצאה מיד החוצה וצעקה לעזרה.

במקרה עבר במקום אלימלך (אבא של שלומית ועדה) והוא הרים אותי על זרועותיו החסונות ולקחני למרפאה, שם קיבלתני האחות סוניה גורביץ (אמא של נדי), שחבשה את רגלי ועצרה את זרימת הדם.

כעבור זמן קצר, נלקחתי במשאית הפורד בדרכי עפר דרך כרכור – קקון – טול-כרם ומשם לבית-חולים "בילינסון" בפתח תקווה, שם נותחתי והוציאו לי את כדור הציד מהרגל.

חזרתי הביתה ולאחר כ- 10 ימים הוציאו לי את התפרים מהרגל.

לאחר מעשה,

התברר שהצייד הרג אמנם את החתול, אבל לא שם לב, כי מאחורי החתול הייתה אבן גדולה. כדור הציד הכיל חמש גולות עופרת, שאחת מהן פגעה באבן, קפצה ממנה ונכנסה דרך הדלת ישר לרגלי. הצייד נבהל וברח מיד כשנוכח שילד אחד נפגע, והוא לא חזר יותר אף פעם לקיבוץ.

ברבות הימים חלתה הכלבה כושית, כלבת חברת הילדים בכלבת וכל הילדים נאלצו לקבל 14 זריקות נגד כלבת בקורקבן.

סיפורים על הבית הוורוד ביום הולדת 80 של הקיבוץ

2009-03-03T02:25:00.000-08:00

אני חנה דנון, אז חנה'לה וילנד, הייתי בין הילדים הראשונים בגן הילדים בבית הוורוד. יחד איתי היו בגן מקב' אלון: אורי אשכולי, רותי בן אברהם, אלישע שמרי, גיורא ריפתין, תמר בראון, לוי יהב, תלמה ארד ואביה שמי.

ומילדי אורן: התאומים עלי ויונה אלון, חגי ארליכמן, רחל אוכמני ואילנה בן-פורת.

הבית נבנה בשנת 1936 במטרה לשמש כגן ילדים עבור ילדי הקיבוץ. באותם הימים היו מאורעות דמים בארץ ולכן הבית נבנה מבטון מזוין כהגנה נגד יריות, ועל הגג היו חרכי ירי.

הבית היה רחב ויפה, עם מרצפות מצויירות, כפי שהיה נהוג אז.

הגננת האהובה עלינו הייתה חנה לולי, בן-אשר, והמטפלת שושנה.

באגף הדרומי של הבית היה אז בית תינוקות, נהגנו להציץ מהחלון בחדר השינה של הגן בכדי לראות את האימהות המניקות.

בחלק המזרחי היה מטבח ילדים שבו עבדה ציפורה נריה, ועוד חברות הזכורות לטובה.

אני זוכרת שקנו למטבח הילדים את המקרר החשמלי הראשון בקיבוץ, ואז עשו לנו גלידה, שאת טעמה לא אשכח עד היום, כי עד אז השתמשו רק בקרח או בארון אוויר לקירור המצרכים.

בחוץ עמד ספרטור להפרדת השמנת מהחלב והיו חובצים חמאה ואף עשו גבינה לבנה, גבינת קרש.

בלילות שימש מטבח הילדים את שומרי הלילה לארוחת לילה, עם כל ההווי הכרוך בזה.

לפעמים היו לנו פחדי לילה מ"מפלצות" ומערבים רעים שיכולים להציץ לנו בחלונות והיינו בוכים וקוראים להורים ואז שומרת הלילה הייתה באה אלינו למיטות ומשתדלת להרגיע אותנו

יש לזכור שזו הייתה תקופת המאורעות עם הרצחם של דוב ודוד.

נוסף לזה שמענו גם את יללות התנים מחוץ לחלון.

בערב לפני השינה, ההורים היו מלווים אותנו לגן עד לכניסה והיו נפרדים מאיתנו בברכת "לילה טוב ובטוב תלינו!" והמטפלות קיבלו אותנו וטיפלו בנו כמיטב יכולתן.

בערב לפני השינה תמיד היו לנו סיפורים לספר אחד לשני על חוויות היום. לפעמים רצינו לשוחח עם הילדים שגרו בחדרים אחרים וחשבנו על רעיון לקדוח חור בקיר ולדבר אחד עם השני דרך החור. אני גם זוכרת שהיינו משחקים ומתחבאים בתוך הציפות של השמיכות ולפעמים התבלבלנו והיה לנו קשה לצאת משם.

שחקנו בחוץ בהרבה משחקים כמו: מחבואים, מחניים, קלאס, הקפות, דגלים, בלורות , משחקי כדור ועוד.

אני זוכרת את ההצגות הנפלאות שנערכו על גג בית הביטחון, עם השחקנים, הבמאים, התלבושות, התפאורה, המוסיקה ועוד.

בסיכום, היה טוב וטוב שהיה. אני זוכרת את התקופה כתקופה יפה בחיי ומה שהיה אז התאים לקיבוץ של אותם ימים ושל אותם זמנים.

ועוד חשוב לי לציין שבאותו בית, הבית הוורוד, ועם אותה גננת חנה לולי, למדו גם הילדים שלי.

חנה דנון

2009-03-03T02:24:00.000-08:00

סיפורים על הבית הוורוד ביום הולדת 80 של הקיבוץ

קן השומר הצעיר

2009-03-03T02:09:00.000-08:00

זיכרונות מנחם (מיקו) לוי מקיבוץ עין שמר
1941-1948

בזמן הזה עלה הרעיון להרחיב את קן השומר הצעיר בקיבוץ, שהיה מורכב רק מהחברה שלנו. הוחלט לצרף לקן את קבוצת "אלון" ומינו אותי כמדריך תנועתי שלה. אני עבדתי בשיתוף פעולה עם המורה והמחנכת שלהם, גוטה לוריא. קבוצת אלון הייתה הקבוצה הבוגרת של הקיבוץ, בני 12-13 שנים. הם היו קבוצה מאוד איכותית. הקבוצה שימשה דוגמא לקבוצות הבאות אחריה: אורן, תומר ורימון.

עם המורה גוטה חילקנו את תחומי העבודה. היא דאגה ללימודים ולכל הכרוך בחינוך הקבוצה ואני הייתי אחראי על החינוך הגופני והפעילות בתנועה. אני לימדתי אותם מחנאות, צופיות, כגון: הקמת אוהלים במחנה, סימני דרך וכל סוגי הקשרים. עסקתי איתם בספורט, אתלטיקה ומשחקי כדור. היות והייתי שחקן בכיר בקבוצת הכדורעף הראשונה של עין שמר בשנות הארבעים הראשונות, הדבקתי אותם בחיידק הכדורעף.

הקבוצה הייתה מורכבת מהבנות: חנה, רותי, תמר, אביה ותלמה, והבנים: אורי, גיורא, אלישע, לוי ואבי. אני זוכר את כולם ואני מקווה שגם הם זוכרים אותי. יצאתי איתם למחנה קיץ של התנועה בקיבוץ שריד, ולמסע עם כל המחנה לגניגר ולנצרת.

התברר לי שההורים בקיבוץ אינם שונים מההורים בכל מקום אחר. לפני היציאה למחנה, התחילו להזדנב אלי כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, ולבקש ממני להשגיח על ילדיהם. אני זוכר את השיחות עם צבי ארד שבהזדמנות זו הראה לי את השיר "שלכת" שכתבה בתו תלמה, זוכר את יצחק ורגינה שמי, את חנוך וסוניה וילנד, את ז'ניה, מקס, חייקה, אריה שמרי, פרומה – לכולם הבטחתי שאשמור על האפרוחים שלהם, ויחד עם זה אמרתי להם שעליהם להבין כי הילדים הנפלאים האלו גדלו עד עכשיו בחממה והם צריכים להתחשל לחיים שלהם בעתיד.

שנה לאחר מכן הצטרפה קבוצת "אורן" לתנועה ורפי נהיר (ליכטינגר) מונה כמדריך שלהם. עבדנו בהרמוניה ושיתוף פעולה לדוגמא. בנוסף לזה, הפכנו להיות ידידים.

באותה שנה הקמתי את קן השומר הצעיר הראשון במושבה כרכור. בקבוצה שהדרכתי היה גם הילד מוטי גלעדי… פעמיים בשבוע הייתי מעביר פעולה בקן כרכור אחרי יום עבודה. המסלול שבו עברתי בחזרה מכרכור לעין שמר עבר בקטע בין שני פרדסי בלום. הדרך הייתה חולית וטובענית וחושך מצריים. האמת היא, כי בקטע הזה פחדתי למרות שהייתי מצויד במקל קפ"פ תיקני. ברגע שהגעתי לקיבוץ "להבות" נשמתי לרווחה.

באותה תקופה קרו שני אירועים שעליי לציין. הראשון בין קיבוץ גבעת חיים
לעין החורש והשני בקיבוץ יחיעם.

בראשון, ההגנה הורידה עולים בלתי לגאליים בחוף והעבירה אותם לקיבוץ גבעת חיים. הצבא הבריטי הטיל מצור על גבעת חיים, על מנת ללכוד את העולים החדשים ולשלחם למחנות הסגר בקפריסין. כל ההגנה המרחבית התגייסה לעזרת קיבוץ גבעת חיים. אנחנו התקדמנו מקיבוץ עין החורש, מצוידים במקלות קפ"פ, לכיוון גבעת חיים. באמצע היו מחופרים חיילים צנחנים של הצבא הבריטי – "הכלניות". כשהגענו 20 כ- מטר לפני החיילים המחופרים עם נשק אוטומטי, כולל מקלעים, המפקד שלנו יוסף אשכולי, האבא של אורי, נתן פקודה, נופף במקל ואמר: "חברים, למען המולדת, לפרוץ את טבעת המצור". לאחר שלא צייתנו לפקודת המפקד הבריטי לעצור, ניתנה ע"י הבריטים פקודת אש. התוצאה: 8 הרוגים מאנשי ההתיישבות העובדת וביניהם גם חברנו אלימלך שטרקמן שנהרג במקום. בין הפצועים היו גם איגנץ שנפצע בקרסול וזאב מהגרעין הרומני שנפצע ברגל. בכל זאת חלק מהחברים פרצו את המצור והגיעו לגדר של גבעת חיים. החלק השני נסוג לפי פקודה עם ההרוגים והפצועים בחזרה לעין החורש. (התיקונים – שלי ח.)

לפי עוצמת האש אמורים היו להיות הרבה הרוגים. זה לא קרה כי רוב החיילים ירו באוויר. חזרנו לקיבוץ עייפים, שפופים ומדוכאים כשאחד מחברנו היקרים בקיבוץ נהרג בפעולה זו. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בפעולה תחת אש חיה. האבל והצער בקיבוץ היה גדול.

כעבור תקופה קצרה החברים נקראו לאסיפה, כמקובל בקיבוץ, על מנת להחליט מי ילך לעזור לקיבוץ "יחיעם", שזה עתה נאחז באדמות הגליל המערבי, לאחר אחת הפעולות הגדולות של ההגנה בארץ נגד השלטון הבריטי – "ליל הגשרים". בפעולה הזו נפל בקרב סטודנט צעיר מהאוניברסיטה בירושלים – יחיעם וויץ, בנו של יוסף וייץ, ראש הקרן הקיימת בארץ.

האסיפה הייתה דלת משתתפים. רוב המשתתפים היו נשים. בפתיחת האסיפה אמר המזכיר של הקיבוץ שעלינו לשלוח לעזרה חבר הגנה שקיבל אימונים בנשק. היו שתי ברירות – או שמישהו יתנדב למשימה או שהקיבוץ יצביע לפי שיקולים משקיים את מי לשלוח. באולם חדר האוכל השתררה דממה. לאחר מספר דקות שבהן אף אחד לא קם, אני הודעתי שאני מתנדב.

ביום המחרת נסעתי ליחיעם מצויד עם כל המסמכים הדרושים כנציג עין שמר. המפגש עם המתנדבים היה בנהריה. מנהריה נסענו במעלה ההר לתרשיחא ומשם למבצר הצלבנים, מקום ההתיישבות של קיבוץ יחיעם. הנוף היה מקסים ומהמם, נשמנו אוויר פסגות צח. מנקודת התצפית ראינו מגבוה את כל המישור עד החוף של נהריה.

לפני שהקיבוץ התיישב במבצר, הערבים היו מכניסים את עדריהם לתוכו בלילה, אבל הם בעצמם לא היו נשארים ללון בו. הם האמינו שבמבצר יש שדים ורוחות. האמת הייתה שבמבצר שרצו קרציות בכמויות גדולות, מי שקיבל עקיצה מהן חלה בקדחת המערות. למחלה הזו, לרפואה הקונבנציונאלית של אז, לא הייתה תשובה הולמת.

פעם בחודש, באותו יום – כמעט באותה שעה, לאחר ההתקף החולה מותש ונחלש. הדבר היחידי שעזר לחולה להתאושש ולחזור לתפקד היה אוכל בכמויות גדולות.

כל יום ירדו שניים מאתנו עם שתי פרידות ורובים לעמק הגעתון להביא מי שתייה. עמק הגעתון היה משופע בהרבה מעיינות מים צחים וטובים. בדרך לשם היינו מטרות חיות לצליפה מרחוק של הערבים עלינו. לא פחדנו מהצליפות כמו שפחדנו מהעקיצות של הקרציות. טייחנו את קירות החדרים בהם גרנו. ריססנו בדי.די.טי בכמויות גדולות. גידלנו זקנים ויותר מכל, ספרנו את הימים עד לגמר השירות. לאחר שסיימתי את תפקידי חזרתי לקיבוץ ולאחר 30 יום נשמתי לרווחה.

החיים בקיבוץ זרמו על מי מנוחות. כולם היו עסוקים בעבודתם ובבעיות האישיות שלהם, ואני חזרתי לשגרת החיים היום-יומיים.

גולת הכותרת של תרומת חברת הנוער הראשונה מבולגריה לקיבוץ עין שמר, הייתה הקמת קבוצת הכדורעף התחרותית של הקיבוץ.

בשנת 1942, אני וידידי ליקו משיח ז"ל, שוחחנו בגעגועים על הקן של השומר הצעיר בסופיה, על מחנות הקיץ של התנועה, על קבוצת הכדורעף והמחניים, על השתתפותנו בתחרויות הספורט השונות וההישגים שהיו לנו. כך נולד הרעיון. ומדוע לא נעשה את זאת גם כאן? למה לא נארגן ונקים קבוצת כדורעף בעין שמר? בגרעין שלנו היו 8 שחקנים פוטנציאליים ששיחקו כדורעף בקינים: סופיה, פלובדיב ובורגז, והם: פינו, אפרים ואנוכי, ליקו ז"ל, ברטיקו ז"ל, דוד א' ז"ל ודוד ב' ז"ל.

התחלנו לחפש מקום מתאים להקמת המגרש. הגענו למסקנה כי השטח ליד מחנה האוהלים בקצה המשק, בפינה הדרומית-מערבית, מתאים למטרה. לאחר שקבלנו אישור, סימנו את המגרש וכל החברים שהיו מעונינים לשחק כדורעף איתנו, עזרו לנו לסקל, ליישר ולהדק את האדמה שבמגרש, והכל בהתנדבות ולאחר העבודה.

מצאנו עמודים מתאימים ובעזרתו של בנק שנתן לנו מלט, החדרנו אותם לאדמה. בזמן בניית המגרש עבר לידנו קורט הרץ. הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים, אמרנו לו שבנינו מגרש לכדורעף עם עמודים, אבל אין לנו רשת. הוא חייך ואמר: "לפני הרבה שנים אנחנו שיחקנו כדורעף להנאתנו והייתה אז רשת במשק, אבל אני לא יודע מה איתה". התחלנו לחפש את הרשת. בסוף מצאנו אותה זרוקה במחסן בין האוהלים הישנים. פרסנו את הרשת והסתבר שהיא אכולה בהרבה מקומות ממכרסמים. אני, כבעל מקצוע ומומחה לקשרים, תיקנתי אותה והפכתי אותה לרשת תקנית. גם המגרש והעמודים היו תקניים. התחלנו לשחק במגרש והשמועה התפשטה בכל הקיבוץ, בתי הילדים ובקיבוץ "להבות" השכן. בזמן שקורט היה פנוי הוא הצטרף למשחק.

בזמן האימונים והמשחקים הילדים ישבו מסביב למגרש על האדמה וצפו בנו בקנאה ובהערצה. אני זוכר אותם כילדים קטנים, את אורי, גיורא, אבי, עוזי של לאה ממענית, אבישי השובב, מיכה, אדם, אהוד ורמי דיקלר וילדים רבים נוספים. הערת אגב: לאחר שנים פגשתי את צבי דיקלר החצרן בתל-אביב. הפגישה הייתה מאד מרגשת, כי בתור עובד במחסנים היה לי מגע יום יומי איתו. אמרתי לו שפעם היו מצביעים על אהוד ורמי והיו אומרים: אלו הבנים של צבי דיקלר, ואילו היום מצביעים אליך ואומרים: זה האבא של השחקנים המפורסמים, אהוד ורמי דקל. צבי צחק ואמר כי דור הולך ודור בא – ככה זה בחיים.

קבוצת הכדורעף שלנו המשיכה להתאמן ולהתגבש מיום ליום. בזכותו של קורט הרץ יצרנו קשר עם סקציית הכדורעף של מרכז הפועל. מרכז הסקציה, מיכה שמבן, בא לבקר אותנו רכוב על אופנוע, ראה אותנו משחקים, התלהב מאד וקיבל אותנו כקבוצה מן המניין במרכז הפועל. שיחקנו בהתלהבות ובמסירות בלי מאמן, בלי תלבושות, בלי תקציב מינימלי, ולמרות הכל היינו במקום השני בדירוג. רק במרחביה הפסדנו למרות שכקבוצה היינו יותר טובים. למרחביה היה שחקן בריא, מוצק, בעל ניתור גבוה ומנחית בעוצמה לא רגילה לשטח המגרש של היריב, שמו היה אומנה. הפסדנו בשתי המערכות הראשונות. בשלישית החלטנו לחסום אותו בשינוי הטקטיקה. בזמן שהוא קפץ להנחית, כל שלושת השחקנים בקו הקדמי חסמנו אותו. כך לקחנו את המערכה השלישית והרביעית. במערכה החמישית היינו עייפים ותשושים והפסדנו בכבוד 2-3. מאחר ששמנו הלך לפנינו, בא כתב הספורט של "על המשמר", ז'ק פרחי, חבר קיבוץ "חצור". הוא היה לפני עלייתו לארץ ראש הקן בסופיה. אנחנו הכרנו אותו אישית ולכן השמחה הייתה גדולה, כשפרסם ראיון עם השחקנים וכתבה על הקבוצה.

ב- 1945 – הגיעה לקיבוץ עין שמר קבוצת הנוער השנייה מבולגריה. בטי כהן, המתגוררת כיום בקיבוץ "מעברות" ואני נסענו לחיפה לקבל את פניהם ולהביא אותם לקיבוץ. כשהגענו לקיבוץ, התברר לנו שהקיבוץ עוד לא החליט מי יהיו המדריכים שלהם, כך שבימים הראשונים בטי ואני שימשנו כמדריכים מן המניין והמקשרים בין הקיבוץ לבינם. הם הצטרפו לאימונים יחד עם דוויד הבן הבכור של הקיבוץ שהיה בן גילם. בינתיים, גם הילדים התחילו לשחק כדורעף.

אין לי ספק כי אלמלא היינו בונים את המגרש ומגבשים קבוצה ומביאים את מיכה שמבן לקיבוץ בתחילת שנות הארבעים, הילדים הקטנים שנדבקו בחיידק הכדורעף לא היו מגיעים להישגים המרשימים בשנות השישים כאלופי הארץ ומחזיקי הגביע.

לכן, במפגש הראשון אחרי 25 שנה של החברה בעין שמר, נוסף למתנות האישיות שהבאנו לחברים שנשארו בקיבוץ, אני דאגתי להביא גביע של שמו של ליקו ז"ל, וביקשנו שהקבוצות של הילדים יתחרו כל שנה על הגביע הזה לזכרו.

אני מצדיע למטי שחינכה וגידלה את בניה להיות ממשיכי דרכו של ליקו משיח ז"ל. בנוסף לכך, רפי ליכטינגר, חבר קיבוץ להבות הכיר במגרש הכדורעף את רעייתו חמדה – הזמרת של חברתנו – בזמן האימונים, והם היו למשפחה הראשונה בגרעין שלנו. רפי היה צבר גזעי, חמוד ונמרץ, וחניך תנועת השומר הצעיר בארץ. היום הם חיים במושב "מולדת".

כתבתי חלק קטן מזיכרונותיי, הכוללים שמונה שנות חיים בקיבוץ עין שמר, בין השנים 1941 עד 1948. שנים אלו כרוכות בחלומות שרבים מהם התנפצו במציאות, אבל חלק בכל זאת התקיים. בזכות החינוך שקיבלנו מהמדריכים גצל ורבקה והדוגמא האישית של חברי הקיבוץ, אף אחד מאיתנו לא עזב את הארץ. כולם תרמו כמיטב יכולתם במקום מגוריהם ובתחום עבודתם – למדינה, לצבא ולחברה. כולם הקימו משפחות וחינכו את ילדיהם למסירות, לנכונות ולהקרבה, למדינה שזכינו לראותה קמה אחרי אלפיים שנה ולהיות חלק ממגשימיה.

הקשר שלי עם עין שמר נמשך שנים הרבה שנים, כשהרבה חברים ותיקים ביקרו אצלי בבית המלאכה ביפו ועל כוס קפה ובורקס נזכרנו באותם ימים.

לא אוכל לסיים את זיכרונותיי מבלי להזכיר את מרים אשכנזי – בן מיור, שהייתה בקשר עם כל החברים באשר הם שם, ועדכנה אותנו על המאורעות החשובים שהתרחשו בקיבוץ. היא גם ארגנה את כל המפגשים – ועל כך תבוא על הברכה ותזכה ותחיה ותאריך ימים, על מנת לארגן בעוד שנתיים את הפגישה הבאה, ואז כל החברים של ההשלמה הבולגרית יגיעו לגבורות.

נכתב בתאריך 1 בינואר 2002.
(הועתק ב- 24.6.04)

אברמק העגלון

2009-03-03T02:07:00.000-08:00

זיכרונות מנחם (מיקו) לוי מקיבוץ עין שמר
1941-1948

אברמק היה העגלון שעבד עם עגלה רתומה לסוס אחד בלבד, שנקרא "מייק". הוא הוציא כל יום את הזבל מהמטבח ושירת את כל ענפי המשק בהובלות קטנות. אברמק היה גבר יפה תואר ונראה הרבה יותר צעיר מגילו האמיתי. היו לו ארבעה דוקטורטים אקדמאיים והוא היה מופנם וחולמני. הוא לא הוביל את מייק הזקן – מייק הסוס הוביל אותו. כעובד במחסנים הזדמן לי לעבוד איתו בחלוקה מספר פעמים בשבוע. בשבילי זה היה כבוד גדול לעבוד איתו ולהיות במחיצתו.

בזמן שהמדריך שלנו גצל נכנס לניתוח בבית החולים בילינסון, נתמנה אברמק להחליף את גצל לחודשיים. חנה אשתו של גצל ז"ל, אימם של חגי ועדנה, שתיבדל לחיים ארוכים, שהיא היום בת 99 שנה, (ט"ו בשבט, 28.1.02) שומרת את האבנים שהוציאו לגצל מהכליות וגם את הקליע של חגי עד היום הזה.

בשיעור הראשון אברמק בלי שום הכנה מוקדמת, הסביר לנו שתנ"ך זה ספר היסטורי שיש בו הרבה פילוסופיה, שירה וספרות. שהספרות היהודית והישראלית ינקה ממנו את מקורותיה. כל פרק שלמדנו איתו הוא ניתח מבחינה היסטורית, מדינית כלכלית וחברתית של התקופה ההיא. הוא כבש אותנו ושכנע אותנו ללמוד תנ"ך. אחרי שנים שמעתי שהוא קיבל משרה כפרופסור מן המניין באוניברסיטה בירושלים.

במסגרת עליית הנוער השתתפנו במחנה משותף של כל חברות הנוער בקיבוץ הארצי על שפת הכינרת בקיבוץ גינוסר. שם נפגשנו עם חברת הנוער היוגוסלבית שהייתה בקיבוץ שער העמקים ומיד נוצרה כימיה בינינו.

בתוך החברה היו לנו 4 נציגים בדמותם של צבי סוזין, נורה פפו, יהודה ברכה ומטי קסטרו. למרות המאמצים לצרף אותם אלינו, הם נשלחו לשער העמקים. בדיונים ובמפגשים במנחה, התבלט משכמו ומעלה דדו. כך נוצר הקשר בין החברות, והאיחוד בין החברות הביא להשלמת והגשמת קיבוץ עין שמר.

התקבלנו למקהלה של ישראל לוריא והשתתפנו בכנס המקהלות המפורסם בעין חרוד, שבנעילתו כ- 1,200 איש מכל הארץ שרו ביחד במופע מרשים.

לאחר מכן השתתפנו בכנס הארצי לריקודים בקיבוץ דליה.

עם סיום השנתיים של חברת הנוער, נתקבלנו כחברים בתנועת השומר הצעיר בישראל. קבלנו חולצות כחולות עם שרוך לבן. ציינו את האירוע במסיבה חגיגית ובהצגה "אוניה סוערה".

ההצגה נכתבה באותם הימים על ידי חברת קיבוץ משמר העמק, שולמית בת-דור. הנושא היה אקטואלי באותם הימים. הוא תיאר עלייה בלתי לגאלית של יהודים מהגלות לארץ. את ההצגה הכין הבמאי וולף באמצעות ידידתו גרטרוד קראוס, שהניחה את היסוד לבלט בארץ. המדריכה שלנו, רבקה גורפיין, השתתפה צמוד בכל ההכנות, כיוון שהם לא שלטו טוב בשפה העברית. את התפקידים הראשיים כחלוץ וחלוצה גילמו אפריים, שהוא היום פרופסור מן המניין באוניברסיטת באר-שבע, ואביבה. אני גילמתי תפקיד משני, את היהודי החרדי.

ההצגה הייתה מוצלחת, ולכן הציעו לנו לצאת איתה לסיבוב בארץ. אבל מסיבות משקיות, זה לא ניתן היה לביצוע.

חברי הקיבוץ הוותיקים, שהרבה מהם למדו בילדותם בישיבות, לא הפסיקו להתפלא איך מי שנראה בעיניהם כאפיקורס, גילם את התפקיד של יהודי חרדי. עכשיו אני יכול לגלות את הסוד. האשמים העיקריים היו עובדי הפרדס ובראשם אריה שמרי, שלימדו אותי איך להתפלל ולהתנהג כיהודי דתי.

במקביל, התקבלנו לגדנ"ע של ההגנה ובמסגרת הזו התאמנו בקפ"פ ובנשק והשתתפנו בפעולות של ההגנה המרחבית. המצטיין באימונים היה יצחק לוי, שקראנו לו "דוקטורה", כיוון שאביו היה רופא. יצחק התחנך בבולגריה בתנועת נוער "הצלב האדום" וקיבל חינוך ספרטני. היום הוא גמלאי, אלוף משנה בדימוס. בשלב הזה התקבלנו כחברים שווי זכויות וחובות.

עם סיום הלימודים, בתום השנתיים, התחלתי לעבוד יום עבודה שלם. חיברו אותי למיכאל הררי, כעוזרו ומחליפו במחסנים. מיכאל הררי היה מרוצה ממני ואני הייתי מרותה מהעבודה. הייתי אחראי על הספקת המים ותחזוקת המשאבה של באר המים. טיפלתי בבוסטר שסיפק מים מהבריכה הגדולה למגדל בחצר המשק. דאגנו לספק מצרכים למטבח, בתי ילדים ולמשק החי, הרפת והלול, הדיר והאורווה. מחסן הקירור גם טופל על ידנו.

פעם בחודש הייתי נוסע לחדרה לתחנת הקמח של גליטשטיין להשגיח על החיטה האוסטרלית ועל החיטה הג'ילג'ולית ששלחנו לשם לטחינה לקמח ולסולת.

את הקמח הייתי מביא למאפיה של אבא בוטביניק, ואת הסולת למחסן המטבח של רומה. את הסובין חילקנו ללול, לרפת, לצאן ולאורווה. לרשותי עמדו זוג אופניים ועגלה עם העגלון אברמק. במקביל הייתי אחראי על משק האוהלים של הקיבוץ. כבעל מקצוע ידעתי לתפור במכונת תפירה, ותיקנתי את כל האוהלים הפגומים.

היה תענוג לעבוד עם בנק. מחנה האוהלים היה ממוקם בפינה הדרומית-מערבית של חצר המשק. בשטח הפנוי נבנה מגרש הכדורעף הראשון בעין שמר. האוהלים שימשו למגורים של גרעינים להשלמה, ובסוף לקבוצת הפלמ"ח שהיה במשק.

אני הייתי הקשר בין הקיבוץ לפלמ"ח בדאגה לתחזוקת המחנה במצב תקין. כשנפגשנו עם מפקדת הפלמ"ח בקיבוץ, בחורה בשם כרמלה, בנק היה אומר בצחוק, כי הוא רגוע, שקט ובטוח עם מפקד כמו כרמלה. מהגרעין של הפלמ"ח נשארה בקיבוץ פנינה, שהפכה להיות רעייתו של ברטיקו חברי, שאיתו חילקתי חדר.

באותו זמן גם תיקנתי מושבים של טרקטורים ומשאיות, והתחלתי לתפור מזרונים לחברים לפי תור שנקבע על ידי ועדת החברים.

החברה

2009-03-03T02:05:00.000-08:00

זיכרונות מנחם (מיקו) לוי מקיבוץ עין שמר
1941-1948

בינתיים החברה שלנו התגבשה ונקלטה בענפי המשק השונים, והמדריכים התחילו ליישם הלכה למעשה את תוכנית הלימודים ולארגן את החיים החברתיים. גצל לימד אותנו עברית, תנ"ך והיסטוריה עברית וכללית. רבקה לימדה אותנו ספרות, חקלאות, טבע ותולדות תנועת הפועלים וההתיישבות. פולה הייתה האימא של כולם, והיא דאגה למחסן הבגדים, לניקיון ולבריאות. לגצל הייתה בעיה איתנו בקשר ללימודי התנ"ך. אנחנו לא רצינו ללמוד, כיוון שכל מה שהיה קשור בדת היה פסול בעינינו.

עבדנו חצי יום ולמדנו חצי יום, ובכל זאת נשאר לנו הרבה זמן חופשי שלא ידענו מה לעשות איתו. החיים בקיבוץ היו אפורים. החברים היו מאוד עייפים ומודאגים בקשר למשפחות שלהם והחברים הקרובים, שהיו במחנות ריכוז, ולא ידעו על גורלם.

מחוץ להרצאות ודיווח על העבודה של פעילי הקיבוץ במסגרת התנועה, המפלגה והחגים המסורתיים, לא הייתה פעילות חברתית, לכן החלטנו לארגן כל ערב שבת ובשבת מסיבת ריקודים במועדון שלנו או בחדר האוכל אם היה פנוי.

למסיבות הללו הצטרפו גם בודדים מחברי הקיבוץ, כמו בנק שפירא מרכז הבניה, אבא של אורי ורפי. הוא היה טיפוס מיוחד במינו. כולם אהבו אותו והוא אהב את כולם. רקדנו ריקודים עממיים – פולקה וקרקוביאק. ליקו וכוכבה היו הרקדנים המצטיינים. עם הזמן הצטרפו למסיבות האלו גם הרבה חברים מהקיבוץ השכן. ערבי הריקודים הפכו למסורת, דבר שלא היה קודם, וזו תרומתנו השלישית.

תרומת חברת הנוער הראשונה מבולגריה ובתוכה גם אנוכי,

2009-03-03T02:03:00.000-08:00

מתוך זיכרונות מנחם (מיקו) לוי מקיבוץ עין שמר 1941-1948

בעקבות שתי שיחות טלפוניות לאחרונה עם המזכיר הנוכחי של קיבוץ עין שמר, כתב לי מנו אלון על הערכתו לפעילותי בתקופה בה הייתי חבר בקיבוץ עין שמר ועל כך שהייתי שחקן בכיר ובין מייסדי קבוצת הכדורעף הפועל עין שמר.

מנו אלון ביקש ממני לכתוב את זיכרונותיי לארכיון הקיבוץ. למרות שכתיבה אינה החלק החזק שבי, שקלתי בכובד ראש והחלטתי לכתוב על התקופה ההיא לפני כשישים שנה.

בחודש מרץ 1941, הגענו לקיבוץ עין שמר במסגרת עליית הנוער של הנרייטה סולד מבולגריה.

היינו 35 נערים ונערות בני 15-17, צעירים, רעננים, מלאי חדוות חיים והרבה מרץ.

שני שלישים מתנועות הנוער הציוניות כגון: מכבי הצעיר, החלוץ, בית"ר, ויצ"ו ועוד.

נקלטנו בעבודה בצורה יוצאת מהכלל ולכן היינו מבוקשים על ידי כל מנהלי הענפים במשק.

הייתה לנו בעיה עם המטבח הפולני. לאחר מאבק עם המדריכים: גצל, רבקה ופולה ומזכירות המשק הצלחנו לשכנע אותם שעם אותם חומרים וכסף שמשקיעים בהכנת התפריט אפשר גם אחרת. הכנסנו את אחת החברות שלנו למטבח והמזכירות דאגה להביא טבחית מומחית מויצ"ו תל אביב שעברה קורס בישול ולימדה את הטבחיות של הקיבוץ איך מבשלים אוכל בריא וטעים לחך. בזכותנו כל בחרי הקיבוץ היו מרוצים מהמהפך במטבח. על כך קבלנו את מיטב הברכות.

אני זוכר את יום העבודה הראשון. חיים חדוותי מנהל המספוא, ביקש שלושה בחורים בריאים וחזקים מסידור העבודה. הנ"ל שלח את ניסים, את מרכוס ואותי. נפגשנו ליד השער המזרחי של המשק עם חיים חדוותי ושמואל שועלי. הם חבשו כובעים עם שוליים רחבים כמו כובע מקסיקני, ואנחנו חבשנו כובעי טמבל. מהמחסן הם לקחו שני חרמשים והניחו אותם על הכתף. לנו נתנו קלשונים וגם אנחנו הנחנו אותם על הכתף ויצאנו לדרך.

היה יום אביבי ערפילי, לח וקריר. לא ראו עין בעין. חדוותי ושועלי הלכו לפנינו ואנחנו אחריהם עד שהגענו לשטח ירוק של גידולי התלתן שמיועדים לפרות ברפת. הורדנו את תרמילי האוכל ואחזנו כל אחד בקלשון שלו. חיים חדוותי הלך לסדר את הממטרות. שמואל שועלי הוריד את חולצתו, הסתכל בנחת בשרירים המפותחים והשזופים שלו ואמר: "חברה, אני קוצר בחרמש ואתם אחרי". הוא עבד כמו מכונה ואנחנו אחריו. כל כמה דקות הוא סובב את הראש והסתכל אם אנחנו מפגרים אחריו. זו הייתה תחרות סמויה. אנחנו החזקנו מעמד כל עוד היה קריר והשמש לא פיזרה את הערפילים. לאחר מכן המרחק בינינו ובינו התחיל לגדול. ניסים היה בחור גבוה ובריא ובא מספסל הלימודים בתיכון. מרקוס למד בקולג' צרפתי ובחיים לא עבד. רק לי שלמדתי בית ספר מקצועי היו ידיים מיובלות. ראינו ששמואל שועלי נהנה מן המחזה. כשהמרחק גדל לשביעות רצונו הוא הפסיק ואמר: "חברה, כל הכבוד לכם, בואו לאכול ארוחת בוקר". אז הצטרף אלינו גם חיים חדוותי.

כך התחיל יום העבודה הראשון.

בזמן ההפסקה סיפרתי לשמואל שועלי כי גם לאבי היו שרירים כמו שלו. הוא היה נפח מסגר, אולי הנפח היהודי היחיד בבולגריה.

היום מרקוס, ששירת עשרות שנים במשטרה, הוא גמלאי בסטטוס של ניצב משנה בדימוס. גם ניסים גמלאי לאחר שעבד הרבה שנים כטרקטוריסט. ניסים נשאר לעבוד קבוע במספוא.

אני נשלחתי לעבוד בפרדס אצל מנחם מגן. בפרדס עבד עם מנחם המנהל גם צוות קבוע שכלל את אשר שנפלד, אריה שמרי ואיסר ואני עזרתי להם. זה היה צוות מאוד תרבותי, אינטלקטואלי ומעניין. היה תענוג להיות במחיצתם ולשמוע את שיחותיהם בזמן ההפסקות. הם דיברו על כל הנושאים שבעולם. זו הייתה אוניברסיטה על בוקסים של פרי הדר. אשר שנפלד היה משכמו ומעלה והפרשנות שלו בנושאים המדוברים הייתה על רמה גבוהה מאוד.

כולם היו רגועים ונהנו. רק מנחם המנהל לא היה שקט. הוא דאג שההפסקה לא תהיה ארוכה מהמקובל. כעובד חרוץ ומסור הוא היה דוגמא ומופת לכולם.

מנחם המנהל היה בעלה של סוניה, האישה היחידה שעבדה בפלחה על הטרקטור, ואבא של עלית, הבת הבכורה של הקיבוץ, ושל גדעון הבן. אריה שמרי היה משורר. באותה תקופה אחרי יום העבודה הוא כתב את הפואמה על ל"ו צדיקים. אני לא ידעתי מה זה ל"ו צדיקים. אריה, עם הרבה סבלנות, לימד אותי מה זה ל"ו צדיקים ביהדות. כעבור זמן, אני הייתי המדריך התנועתי של בנו אלישע.

עם הזמן, למדתי את נגרות האריזה. חישקתי וסגרתי קרוב ל- 160 תיבות ליום. אחרי שנה תרמתי בבניית שולחן האריזה הראשון בקיבוץ. שמואל זמיר מהנגרייה ואני נסענו לקיבוץ עין החורש וראינו את הדגם הראשון שהיה בנוי מגרוטאות, סמרטוטים ושקים ישנים. הרעיון היה גדול. השולחן היה בנוי בשיטת הגרביטציה, כך שהפרי נפל מלמעלה למטה. לקחנו את המידות, שמואל כנגר ואני כרפד, ובנינו שולחן לדוגמא ולתפארת מחומרים חדשים. למטרה זו אני נסעתי לתל אביב, וקניתי שעוונית לבנה, צמר-גפן וחומרי ריפוד. השולחן חסך 50% מכוח העבודה בבירור, בעטיפה ובאריזה. לשמחתו של מנחם המנהל לא היה גבול. הוא לא ידע איך להודות לשמואל ולי על בניית השולחן. בזה הסתיים הפרק שלי בפרדס.

מנחם (מיקו) לוי

2009-03-03T01:57:00.000-08:00

אורי אפק

2009-03-03T00:47:00.001-08:00

הילדות - עוזי מור על ילדותו

הילדות - עוזי מור על ילדותו

2009-03-03T00:47:00.000-08:00

מתוך הספר עוזי מור - קרן אור

נכתב ונערך ע"י אורי אפק

לאה ליבוביץ, אימי היקרה, עלתה בעלייה הבלתי-לגאלית בתחילת 1935 מצ'כוסלובקיה. בעיירת מולדתה השתייכה לגרעין השומר-הצעיר שבעלייתו לארץ היה אמור להתארגן לקראת הקמת קיבוץ חדש. כחודשיים לאחר עלייתה התברר לה שהיא בהריון ובאסיפת חברי הגרעין, נוכח הקשיים הכרוכים בהקמת יישוב חדש בספר באותה תקופה, הוחלט שעליה לבצע הפלה. ופה חוויתי את הניסיון "הקרבי" הראשון שלי כאשר אימי סירבה להחלטת הגרעין, הראתה להם אצבע משולשת והודיעה שהיא עוזבת את ההכשרה. חברי הגרעין התרככו והעדיפו את אימי למרות המצוקות הכלכליות והקשיים הצפויים בגידול תינוק בתנאי המחסור והחלוציות שאפיינו את אותה תקופה. בדיעבד אני יודע, וכך גם הרגשתי במשך שנים, שאף אחד מחברי הקיבוץ לא הצטער על ההחלטה.

נולדתי ביוני 1935 כאשר קבוצת החברים שמנתה כעשרים נשים וגברים, הייתה בהתארגנות לעלייה על הקרקע והקמת קיבוץ מענית בהרי מנשה, בקרבת קיבוץ עין שמר. בשנים הראשונות, עוד טרם עלייתו של הקיבוץ על הקרקע, הייתי בן יחיד בקיבוץ לאם חד-הורית. הייתי בן חמש כאשר נולדו ילדים נוספים לחברי הקיבוץ הצעיר. במבט לאחור, עלי להדגיש שלסטאטוס שלי כבן יחיד בקיבוץ מענית, היו יתרונות וחסרונות. החיסרון העיקרי היה שלא היו לי חברים בני גילי. אבל היתרונות היו רבים לאין שיעור. כל החברים ראו בי את בנם והמשמעות הייתה מתנות, פינוקים וזכויות רבות. רק לאחרונה הגיע אלינו מסמך שנמצא בארכיון של קיבוץ מענית, ואשר העלה חיוך רחב אצל דינה ואצלי, ובו מסופר על אסיפת חברים הדנה בהתלבטות כיצד לחגוג לילד יום הולדת שנתיים. המיוחד במסמך זה הוא בכך שהם אינם מציינים את שמי היות ואני בן יחיד בקיבוץ וכשאומרים "הילד" ברור לכולם למי מתכוונים.

בקיבוץ מענית לא הייתה מסגרת חינוכית שמתאימה לי ולכן בחיפושים אחר מקום מתאים, גלגלו אותי בהתחלה לגן שמואל ואחר כך למקום שנקרא "במפנה" שהיה מרכז הכשרה של הקיבוץ הארצי ולבסוף הגעתי לעין שמר. בעין שמר צירפו אותי לקבוצת "אורן", קבוצה קטנה שמנתה שבעה בנים ובנות והצטרפותי הייתה תוספת משמעותית. הימים היו ימי המאורעות והניידות בין עין שמר למענית, הייתה מסוכנת. לכן עברתי לגור בעין שמר, אבל אימי שרצתה לבקר אותי, הייתה צריכה להגיע בשעות אחר הצהריים ולחזור בחשיכה למענית. לא פעם נשארתי לבד בשעות אחר הצהריים שבהם הילדים בקיבוץ הולכים להוריהם ולעיתים מזמינים אותי להצטרף אליהם. כיום הקיבוצים ביטלו את הלינה המשותפת ועברו ללינה משפחתית. כאשר אני מהרהר באותם הימים אני אסיר תודה על כך שהייתה נהוגה הלינה המשותפת.

על מנת להקל על אימי, היו תקופות בהן היא עברה לגור בעין שמר על תקן החזרת ימי עבודה. אז היה לי בית כמו לכל הילדים, אבל הבית היה אוהל קטן שהתקשה לעמוד ברוחות ובגשם וגם בחמסינים הוא היה רחוק מלהיות מחסה מתאים. למרות כל זה התקופות בהן גרה אימי בעין שמר, זכורות לי כיפות וחמות. אלה היו השנים שבהן נוצק הקשר המיוחד והקרוב כל כך ביני לאימי שנמשך שנים רבות. בחופשות הייתי מבלה במענית ואלה היו חופשות של כייף אמיתי. בין היתר עמד לרשותי סוס שלאחר שסיים את יום עבודתו בקיבוץ, היה ברור לכל החברים שעליו רוכב רק "הילד". שני אירועים שזכורים לי ביחסים ביני לבין סוסי. הראשון, לאחר רכיבת ערב האכלתי את הסוס באורווה ומסיבה כלשהי לא מצאתי חן בעיניו באותו רגע. הוא נעץ את שיניו בכתפי, טלטל אותי טלטלה הגונה וגרם לפציעתי הראשונה. לא חשבתי לספר על התקרית לאימי, אך לפני השינה היא ראתה את סימני הנשיכה והזעיקה אותי למרפאה. בהזדמנות אחרת, יצאתי לרכוב בשדות הקיבוץ ולפתע הסוס נבהל ופתח בדהרת אמוק בחזרה לקיבוץ. מכיוון שרכבתי ללא אוכף וללא ראשיה עם מתג ראוי, לא הצלחתי השתלט עליו והמרחק לאורווה הלך והתקצר במהרה. כשהיינו קרובים לאורווה נזכרתי שהמשקוף בכניסה הוא נמוך ואם אני אשאר על גב הסוס אקבל חבטה רצינית. בשבריר שניה קיבלתי החלטה להפיל את עצמי מהסוס הדוהר ולמזלי נחיתתי הייתה על אדמה רכה ולא על אחד מהסלעים שהיו פזורים בקיבוץ.

לא כל ימי החופשה הוקדשו לתענוגות ונדרשתי על ידי אימי ללמוד ולהתכונן לקראת חזרתי לבית הספר. לא אהבתי ללמוד ושיעורי העזר שקבלתי מדוב ליפי, חבר הקיבוץ, היו כמעט עינוי עבורי. למזלי אהבתי לצייר ודוב היה צייר וכך הקדשנו חלק מהשיעורים לציור. היה לי קשר חם עם הרבה חברים בקיבוץ, בעיקר עם הרווקים. הסיבה לכך הייתה שדרכי הם ניסו לחזר אחר לאה אימי שהייתה יפיפייה מושכת. אינני זוכר דמות מסוימת שלאימי היה קשר רומנטי ממושך אתו, אבל ידעתי היטב מי מנסה את כוחו ביצירת קשר כזה וזאת דרך המתנות שהיה מעניק לי.

בחלק גדול מהחופשות אהבתי לנסוע עם אימי לבקר את האחים שלה בעקרון ובמושב ביצרון. הנסיעות האלה היו כרוכות בהחלפת שלושה אוטובוסים ונמשכו חצי יום, אבל התמורה הייתה מלאה. לכל אחת מהמשפחות של בני דודי היו שתי בנות יפות ונחמדות. גם הן אהבו את ביקוריי למרות שהייתי לא פעם מציק ומתעלל בה, מלמד אותן לשחות ותוך כדי כך מטביע אותן, סוגר אותן במשך שעות במחסן, ומדי פעם מקצר את צמותיה של ירדנה. ולמרות הכול, אהבנו את היחד המשפחתי ונשארנו כל השנים בקשר הדוק ומיוחד.

כשהייתי בן חמש עלו ארצה אבי הביולוגי, בומי הלמן, עם אשתו והתיישבו בקרבת קיבוץ מענית. אז הכרנו לראשונה בביקוריו בקיבוץ וזאת בדרך כלל מבלי שאשתו תדע על כך. לאחר תקופה קצרה, כאשר נמאס לאשתו מהקשר בינינו, היא הציבה אולטימטום: "או אני או עוזי!!". אבי שהיה אדם מוכשר מאוד, אבל כנראה חסר חוט שידרה, ארז את מיטלטליו והדרים לרחובות, ושנים לאחר מכן עבר לגור בבאר שבע. וכך ניתק הקשר בינינו למשך יותר משלושים שנים.

באחד מערבי החורף של שנת 1945, כאשר אימי ואני מסתתרים באוהל מגשם הזלעפות ואת האוהל מאירה באור קלוש עששית נפט, מספרת לי אימי על כך שהכירה בעין שמר אדם נחמד והיא שוקלת ליצור איתו חברות. שאלתי אותה במי מדובר ותשובתה הייתה: "משה מרקמן". אמרתי לה שזה נראה לי מאוד בעיקר בגלל שמשה היה מפקד בנוטרים עם רכב צמוד וגם הייתה לו גישה לסוסים בקיבוץ כשומר שדות בעבר. הייתי אמנם רק בן עשר, אבל "הפייטריות" של משה מצאה חן בעיני. הסכמתי הובילה לזוגיות מופלאה בין לאה למשה, וסוף כל סוף היה לי אבא נהדר. אחרי חודשים אחדים של שדרוג בתנאי המגורים של אימי בעין שמר והיא עברה לגור בצריף של משה.

למרות שהלימודים והשהייה בכיתה היו עבורי "עונש", התאקלמתי ומצאתי את מקומי בקבוצת "אורן". בתקופה ההיא נוצרה חברות, מיוחדת במינה, בין עוזי סגולי, אחד מילדי הקבוצה, וביני. היות והוא היה בלונדיני ואילו אני בעל שער שחור כפחם, הדביקו לנו את הכינוי: "עוזי לבן ועוזי שחור". היינו שונים מאוד באופיינו, הוא היה מחושב מאוד, איטי בקבלת החלטות ורחוק מספורט כמו מזרח ממערב. אני הייתי ספורטאי, זריז ומהיר החלטות. החברות בינינו באה לידי ביטוי בפעילויות רבות שחווינו ביחד ומעל לכל נאמנות ופרגון הדדי. כהרגלי, יום אחד הפרעתי לכיתה להתרכז בלימודים וסולקתי החוצה. המשכתי להפריע מבחוץ והמורה שרה שלחה את הבנים לתפוס אותי. התחבאתי על גג בית הילדים ובעוד הילדים מחפשים אותי מסביב הצצתי מדי פעם מהגג עד שנתקלו עיני בעיני עוזי הלבן. הורדתי את הראש ושמעתי אותו אומר לילדים: "אני יודע היכן עוזי מתחבא, הוא במתבן ליד הרפת". הילדים התרחקו ממקום מחבואי ואצלי נוספה עוד נקודת אור ליחסי החברות עם עוזי הלבן. חברות זו נמשכה שנים רבות.

שנות ילדותי בקיבוץ עין-שמר זכורות לי כשנים היפות ומאושרות, מלאות בפעילויות והרפתקאות, במסגרת קבוצת "אורן" וחוויות משותפות בחברת הילדים ולאחר מכן במוסד החינוכי. בקיצור חיי בקיבוץ התאימו לאופיי כהגדרת המורה: "עוזי ילד הרפתקן היפראקטיבי".

הזוגיות בין הורי מוסדה בחתונה צנועה כאשר בנם הבכור, גיורא,כבר היה בן חודשיים. המשימה שלי, בעת שהרב הגיע לקדש את הורי, הייתה להרחיק את הפעוט מאזור החתונה.

כאשר פרצה מלחמת העצמאות, הייתי בן שתים עשרה וחוויתי אירועים רבים באזור בכך שנצמדתי למשה שמונה כמא"ז הקיבוץ. מענית היה בקו האש וילדי הקיבוץ פונו לפרדס-חנה, ואימי ואני ביקרתי אותם מדי פעם במהלך המלחמה. כילדים שימשנו רצים בתעלות הקשר בין העמדות הפזורות מסביב לקיבוץ. באחת האזעקות ירדנו למקלט הסמוך לבית הילדים ונאמר לנו שמטוסי האויב טסים מעל לקיבוץ. רחל, ילדה מקבוצת "אורן" נכנסה להיסטריה בתוך המקלט עד כדי כך שעוזי הלבן ואנוכי העדפנו לצאת ולשבת בחוץ. שמענו מטוס באוויר ועוזי זיהה נצנוץ בשמיים וחזרנו מייד למקלט. שניות לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר, הקירות הזדעזעו, רחל צרחה והאירוע הסתיים. יצאנו החוצה וראינו שכל המקלט מכוסה ברסיסי הפצצה שנפלה במרחק של כחמישים מטרים, ויצרה מכתש גדול. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה היו חיי בסכנה מוחשית.

במהלך מלחמת העצמאות עברנו ללמוד במוסד החינוכי שזה עתה הוקם בעין-שמר. קבוצת "אורן" הייתה הראשונה שהחלה ללמוד בו. תקופת הלימודים בתיכון הייתה עבורי מעניינת יותר מהלימודים ביסודי, בעיקר בנושאים הריאליים שאהבתי. הקבוצה גדלה לכדי שלושים תלמידים, שנוספו בעיקר מילדי גולה שניצלו מהשואה וילדי חוץ ממקומות שונים בארץ.

חלק ניכר מזמני הוקדש לספורט, בעיקר לכדור-עף ולשח-מט. הרבינו לטייל ברחבי הארץ, בעיקר במסגרת תנועת "השומר הצעיר" ולהשתתף בתחרויות ספורט, ואף זכינו בהישגים בולטים.

באחת מתחרויות השח-מט, שאמורה הייתה להתקיים בקיבוץ עין-החורש, התקיימה בקיבוצנו עצרת לזכרו של סטלין. כקפטן נבחרת השח-מט, קבלתי החלטה להעדיף את התחרות על פני ההשתתפות בעצרת. זמן קצר לאחר מכן, היו בקבוצתנו דיונים על קבלת סמל בוגרים של התנועה. ברוב קולות החליטו חברי לקבוצה שאינני זכאי לקבל את הסמל בגלל ההיעדרות מעצרת הזיכרון ל"שמש העמים". עוזי הלבן, כהרגלו, הצביע בעדי. לא זכור שהיה לי מפח נפש בעקבות אי קבלת הסמל.

את מקומי בקבוצת הכדור-עף של עין-שמר רכשתי במאמצים רבים. נתוני הגופניים לא התאימו לשחקן כדור-עף. הייתי נמוך יחסית לבני גילי וזריזותי התאימה יותר למשחק המחניים מאשר לכדור-עף. למיטב זיכרוני, החלה צמיחתי לגובה רק בגיל שבע-עשה ואת גובהי הנוכחי, מאה ששבעים ושמונה סנטימטרים צנועים השלמתי במהלך שירותי הצבאי. משחק הכדור-עף תפס יותר ויותר מקום משמעותי בחיי וההישגים הראשונים הזכורים לי היא השתתפות וזכייה ב"גביע השלום", טורניר ארצי בענפי ספורט שונים, ביניהם כדור-עף. מהמוסד החינוכי צמחה קבוצת הכדור-עף עתירת ההישגים של הפועל עין-שמר, בה שיחקתי עשרים שנים והייתי הקפטן הנצחי שלה. עד היום מכנים אותי חברי לאותה קבוצה בעינוי

"קפטן מור".

במוסד החינוכי חוויתי גם חוויות אחרות ולא רק בתחום הספורט. מלאי ההיפראקטיביות שהיה בי, דחף אותי לפעילויות נוספות, ביניהן טיולים בני יומיים שלושה. זכור לי טיול לואדי עמוד, מצפת לכינרת עם גדעון ואורי מקבוצת "תומר". הגענו מאוחר בערב לשפת הכינרת ונאלצנו לבלות את הלילה על החוף. לא היה לנו מזון וגדעון במומחיותו הרבה, הרבה לאלתר ארוחת ערב משרצים וכל מיני צמחים שמצא בסביבה. אני נשארתי רעב. אני מעריך שאותה "הארוחה" גמלה אותי עד היום מלאכול שרימפסים, צדפות ושאר מרעין בישין.

בקבוצת "אורן" התיידדתי במיוחד, כמובן בנוסף לחברות בנפש עם עוזי הלבן, עם זאב שהיה "ילד חוץ" ולוי שהיה "ילד גולה". שני אלה עוד לפני שפתחו את עיניהם בבוקר, כבר תכננו את מעשה הקונדס שיבצעו באותו יום. מכל בני הקבוצה, הם בחרו בי כשותף למעלליהם וכאלה היו רבים. באחד הימים החלטנו לבדוק את עמידותו כנגד אש של עץ דקל, שהיה סמוך לאחד ממבני המוסד החינוכי. הדלקנו אותו וגרמנו לבהלה גדולה שגררה בירורי משמעת ועונשים. ללוי וזאב היה מחסן נשק קטן שהכיל אקדח ישן, כדורים ממגוון קליברים ועוד. היינו יוצאים למטווחים במקומות נסתרים בקרבת הקיבוץ. ברוב המקרים האקדח לא פעל.

בגיל שבע-עשרה, גיל שבו נהוג היום לעשות פעילויות הכנה לצה"ל במסגרת בתי הספר, היינו חברי ואני מוכנים פיזית ונפשית לשירות משמעותי. אני זוכר שבני קבוצת "אלון" הבוגרים שנתיים מאתנו, הגיעו לחופשה שעל כתפיהם דרגות קצונה וגרמו לי להתגבשות החלטה שגם אני אהיה קצין קרבי.

משפחתנו גדלה כאשר אחי אמנון בא לאוויר העולם. ואני שאהבתי תינוקות מצאתי עניין רב בשעות אחר הצהריים, ללכת לחדרם של הורי ולשעשע את גיורא ואמנון. לאה ומשה היו זוג חם מאוד ואוהבי הזולת.

ובנוסף לילדיהם הביולוגיים, הם תמיד היו מוכנים לאמץ ילדים וכך הם אימצו את יושקו שהגיע לקיבוץ עם אחותו מיוגוסלביה לאחר המלחמה. עד היום הוא קורא לי "אחי" וכך גם אני. במהלך השנים אימצו הורי כעשרה ילדים, נערים וגם בוגרים בודדים.

עדה גחטן- בן אברהם

2009-03-03T00:36:00.000-08:00

דויויד - אדם תלם ומים

יצחק בן אברהם - קטעים

יצחק בן אברהם - קטעים

2009-03-03T00:35:00.000-08:00

אחד האנשים הראשונים, שפגשה כשהגיעה לנמל חיפה, בחור צעיר בן 20, בעל עיני תכלת, יצחק שונדרובסקי, שהגיע מטעם תנועת "השומר הצעיר" לקבל את פני העולם לארץ. הוא היה ותיק בארץ, הגיע שנה קודם לכן, עם חברים מקן "השומר הצעיר" בלודז', והתיישב במושב עין גנים, ליד פתח-תקווה, שם המתינה הקבוצה שתימצא להם קרקע להתיישבות.

יצחק, בנם של מרים ואברהם שונדרובסקי, נולד בסלונים שבפולין באחד בינואר 2006. אמו נולדה בברסלאו שבגרמניה, וכשנישאה עברה להתגורר עם בעלה בסלונים, עיירה יהודית-ציונית באזור הליטאי של פולין. אביו היה מעשירי העיר, והחזיק חנות לתכשיטי כסף וזהב. בצעירותו, התגוררה המשפחה בבית גדול ומרווח, ויצחק קיבל חינוך פולני חילוני, שנקטע בהיותו בן שבע, עם פרוץ מלחמת ה עולם הראשונה. הגרמנים כבשו את סלונים ומצבה הכלכלי של המשפחה התערער.

ב- 1918 נכנסו הרוסים לעיר, ולאחר שהחרימו ובזזו את רכוש המשפחה, עקרה מרים שונדרובסקי עם ילדיה לעיר לודז', שם גרו בני משפחתה. יצחק נרשם לגימנסיה גרמנית, ונחשב אחד התלמידים הטובים. עד מהרה התברר שהגימנסיה היא מוסד פרוסי לאומני, והתגלו בה גילויי אנטישמיות. בלודז' התוודע לתנועת "השומר הצעיר", והוא נודע כאינטלקטואל, מקורי וחדור אמונה. למרות קשייו בשפה הפולנית, כבש את הקן בסערה, כולם חיבבו אותו, ועד מהרה התמנה למדריך. שורשיו היהודיים מצד אחד וגילויי האנטישמיות בגימנסיה מהצד האחר, הם שגיבשו את תפיסת עולמו הסוציאליסטית ואת רצונו להתיישב בארץ. פעילותו בתנועה הובילה לעזיבתו את בית הספר, בחודשיים לפני בחינות הבגרות, ובפסח 1925 עלה לארץ

פגישתו הראשונה עם הארץ הייתה מדכאת ביותר. כבר בנסיעה הראשונה ברכבת, מהנמל, לראש העין, פגש יצחק כמה חברי תנועה, יוצאי קן ורשה, חברי קיבוץ ב', שהספיקו להתייאש מהקיבוץ ומהציונות. הם היו ותיקים בארץ – חלפה כבר שנה מאז שהגיעו, ולעגו לו בראותם את סמל התנועה על החולצה הרוסית השחורה שלבש.

למרות הערותיהם, המשיך בתוכניתו המקורית, והגיע למושב עין גנים ליד פתח תקווה, בו שהו בעת ההיא כמה קבוצות קטנות מיוצאי "החלוץ". יצחק התיישב במקום, והתשתיך לקבוצה הגדולה ביותר מבין הקבוצות – קבוצה, שקראה לעצמה "קיבוץ השומר הצעיר בעין גנים" או בקיצור "קיבוץ עין גנים".

יצחק הגיע לעין גנים, התמקם, ומחרת בואו לארץ יצא לעבודה: קציר חציר בחרמש. העבודה הייתה מפרכת, ומזג האוויר חם מאוד, והוא התאמץ להחזיק מעמד, ועבד במרץ על אף הקושי הגדול. חשש שלא יוכל לעמוד באתגר ויפוטר, ולמחרת תחסר לו עבודה. חוסנו האישי, וההכשרה הקצרה שעבר טרם בואו לארץ, סייעו לו להחזיק מעמד במשך יום שלם, ואחר כך החזיק מעמד במשך יום שלם נוסף, וכך הלאה. כעבור כמה ימים, קיבל עבודה אחרת, "בחר", ניקוש עשבים עם טוריה בפרדס, בפיקוחו של משגיח.

דויויד - אדם תלם ומים

2009-03-03T00:33:00.000-08:00

נכתב ע"י עדה גחטן- בן אברהם 2008
ליום הולדת 80 של דיויד בן אברהם

חייקה בן אברהם - קטעים

תחילתו של הסיפור, ביום שטוף שמש ישראלית, בשנת 1925, כשאוניה אירופאית, "גיאנו קולו", עגנה בנמל חיפה, על סיפונה עמדה נערה בת 18, קלרה חייקה שטיפטר, שהגשימה חלום, ועלתה לארץ ישראל כדי להקים ישוב עברי בארץ ישראל. קלרה, המכונה חייקה, ראתה לראשונה את חופי הארץ, התרגשה מאוד ודמיינה לעצמה חיים עבריים וחופשיים. עם זאת, חלפו לנגד עיניה גם מראות הבית הדל שהותירה מאחוריה באירופה, והיא סקרה במחשבותיה את בני משפחתה: אמא ואבא, אחים ואחיות, המון דודות ודודים והמון המון בני דודות ודודים. כולם יהודים החיים בדלות ונאמנים לערכי היהדות, אבל בעיקר חשבה חייקה, באותם רגעים, על סבתא שלה, אם אמה, אליה הייתה קשורה בכל נימי נפשה.

חייקה נולדה בלבוב שבגליציה (כיום אוקראינה), ב- 25 למאי 1907, להוריה חנה זלטה ויטמן ובנימין מאיר שטיפטר, חייט במקצועו. המשפחה חיה בדלות. אמה חנה, הייתה אחת משש בנות, שהתייתמו מאב, ועברו עם אמן לעיר הגדולה. האם פרנסה את הבנות בקושי, אך זכתה, לבסוף, לראותן נישאות, והפכה לסבתא גאה לנכדים רבים. חייקה הייתה נכדתה הראשונה, ומשום כך זכתה למעמד מיוחד. כילדה, סייעה חייקה להוריה ככל שיכלה, לימדה אותם קרוא וכתוב, והתלוותה לאביה לתאטרון לראות הצגות בעמידה בשל מחיר כרטיס עמידה זול. קשר מיוחד היה לה עם סבתה, ומגיל צעיר הפכה לבת לווייתה ולמורת הדרך שלה, ליוותה אותה לבית המרחץ, ולכל עיסוקיה בעיר. יחד נסעו בשתי חשמליות, לחלק הנוצרי של לבוב לבקר את אחת הדודות, ויחד חזו, לראשונה, בפלא הגדול "ראינוע". חייקה נהגה להקריא לסבתה את הכתוביות, וסייעה לה להבין את הסרט.

בגיל 11, השתכרה, בראשונה בחייה, כסף משיעורים פרטיים לילדים מתקשים, ובכסף שקיבלה, קנתה לעצמה כובע קש עם סרטים, ולסבתה הביאה מתנה לחג, סינר ונעלי בית.

עם בגרותה השתייכה חייקה לתנועת נוער יהודית "השומר הצעיר".

ב- 1920, בהיות חייקה בת 13 נערכה בלבוב ועידת "השומר הצעיר", והועבר לחבריה המסר שיש לעלות לארץ מיד, ולהתעלם ממדיניות ההנהגה הציונית, שלא עודדה עליה של צעירים ללא תשתית מתאימה לקליטתם. ועידת לבוב נתנה זריקת מרץ לתנועה, ובעקבותיה החלו בוגרי "השומר הצעיר" לעלות לארץ, בעיקר בקבוצות.

ב- 25 למרץ 1926, בהיותה בת 19, הצליחה חייקה להגשים את חלומה, ולעלות באופן חוקי לפלשתינה. עלתה כבודדה, ללא קבוצה או אנשים שהכירה, וידעה שהיא נוסעת למקום בו התנאים שונים, מאלה שהכירה באירופה. ידעה שהעבודה תהיה קשה והמכשולים רבים, אך ידעה גם,שחמש שנים קודם לכן הוקם בארץ קיבוץ א' של השומר הצעיר, "גדוד שומריה" (לימים קיבוץ בית אלפא), וחודשים אחר כך הוקם קיבוץ ב' (לימים קיבוץ משמר העמק שהוקם על ידי חברי השומר הצעיר שהתארגנו בוורשה שבפולין). פניה של חייקה היו מיועדות לקיבוץ ב'.

גן ילדים בכרכור

2009-03-03T00:20:00.000-08:00

על הילדים הראשונים דוד ועלית

מתוך הספר: דיויד, אדם תלם ומים
עריכת עדנה גחטן - בן אברהם

בינתיים בילו ילדי הקיבוץ בנעימים, והשתוללו יחפים ברחבי הקיבוץ, שיחקו עם הכבשים והתרנגולות, רכבו על סוסים, קפצו על המחרשה, לפעמים הצליחו לטפס על הגדר. זה היה מגרש המשחקים שלהם, והוא היה מרתק מעין כמוהו. כך בילו עד גיל הגן.

באותה עת, ולאחר ויכוחים מרים, החליטה משפחת בן-פורת לעזוב את הקיבוץ עם עמוס בנם. שני הילדים הנותרים בחצר, דוד ועלית, נזקקו למסגרת, וחייקה ביקשה לפתוח גנון בקיבוץ. היא הפיצה את השמועה בקרב האמהות בכרכור, אך רק משפחה אחת הסכימה לשלוח את בנה לגן בקיבוץ. לאחר ויכוח, וכמעט משבר אידיאולוגי, סוכם לשלוח את דוד ועלית לגן ילדים בכרכור.

כדי להגיע לגן בכרכור, שהיה מרוחק מחצר הקיבוץ כשני ק"מ, היה צורך בהיערכות קפדנית, מדי בוקר צריך לרכב לגן, להשאיר שם את הילדים, ולשוב בצהריים לאסוף אותם. ולשם כך, יש להקצות אדם, שינוטרל ממלאכות אחרות, למשך זמן מה.

החל עידן חדש, מדי בוקר הגיעו עלית ודוד לגן, עם אחת האמהות, חייקה או סוניה, כשכל השלושה רכובים על חמור. הדרך הייתה דרך עפר, חשופה שלמש ולגשם.

איך הצליחה בחורה בת 20 לרכב חצי בשמש היוקדת או בגשם ובוץ, כשאיתה שני עוללים בני שלוש? מאוד פשוט, החמור נרתם עם אוכף, שאליו מחוברים משני הצדדים, שני ארגזים, ששימשו במקור להובלת כדי חלב מרפת עין שמר למחלבה בכרכור. במקום כדי חלב, הוכנסו הילדים לארגזים, ילד בארגז, והאם רכבה על החמור, וכיוונה אותו בדרכו.

"גן טובה" נוהל ע"י טובה, גננת מקצועית, והיה הגן של ילדי כרכור. בגן היה צריף עם אביזרים ומשחקים, ודוד ועלית זכו, סוף סוף, להכיר צעצועי ילדים, ולהיחשף לחברת ילדים בני גילם. היו שם עוד 20 ילדים, והשמחה הייתה רבה. כשם שהכירו בגן משחקים שלא ראו עד כה, זכו דוד ועלית להכיר גם מושג חדש, "עונש". עד לבואם לגן, חיו הילדים כבגן עדן, היו הילדים של כולם ופונקו תדיר. תמיד היה מי שהתייחס אליהם או נתן להם לדבר, וכאן, מצויים הרבה ילדים, ולא תמיד הם במרכז העניינים.

לרוב התנהל הגן על מי מנוחות, אך לעיתים, הענישה טובה ילדים שהפריעו, ולרוב איימה שתשלח את המתפרעים לכלא בתחנת המשטרה הסמוכה, סניף של משטרת מנדט, ששירתו בו בצוותא שוטרים יהודים, ערבים ואנגלים. בין טובה לבין הסרג'נט, מפקד התחנה, היה הסכם של שיתוף פעולה; ילד מפריע, הוכנס לבית הסוהר, מרתף מתחת לאדמה, ושהה שם כמה דקות עד שנרגע. יום אחד הגיע תורו של דוד להפריע, הגננת שלחה אותו אל הסרג'נט, ודוד נכלא במרתף, למזלו, מאחר שהורגל לתנאי חיים קשים בחצר הקיבוץ, לא התרשם מהעונש, וכלל לא פחד. הוא המתין עד סיום העונש, והוחזר לגן.

בתום יום הלימודים הלכו דוד ועלית עם אחד הילדים, ראובן פלסקובסקי, לקצה המושבה. ראובן נכנס לביתו, ושני הילדים נותרו חכות בחוץ, ליד מלונה של כלב, עד שאספו אותם. כשירד גשם נכנסו למלונה, ובימים חמים הסתתרו בה מפני השמש הקופחת. המתינו שעה או שעה ומחצה, ולבסוף הגיעה אחת האמהות, לאסוף אותם הביתה.

ביום קיץ אחד הגיעה חייקה לאסוף את הילדים. הדרך הביתה, לקיבוץ, עברה ליד כרם ענבים, של אופה המושבה. היום היה חם במיוחד, והשלושה – רעבים וצמאים. חייקה עצרה את החמור, וירדה לקטוף מעט ענבים שחורים, להרוות את הצימאון, ולהשקיט את הבטן, כשלפתע יצא האופה מביתו עם כלבו, והשניים צעקו ונבחו על ה"הגנבת", חייקה מבוישת טיפסה על החמור, וברחה עם הילדים מהמקום.

שגרה זו של רכיבה על החמור, אל הגן ובחזרה, נמשכה כשנה, שנה וחצי. כשירד גשם התכסו שלושת הרוכבים בשק, וכשהשמש יקדה חבשו כובעם. בצהריים נרדמו הילדים רעבים בתוך הארגזים, והאם הרוכבת הגיעה תשושה לחצר הקיבוץ. כשהגיעו הביתה בצהריים, חזרו הילדים לצריף הילדים, ושם המתינה להם המטפלת.

בקיבוץ התחרו הכל על תשומת ליבם של שני העוללים. הבוגרים מסביבם, אנשים צעירים, רחוקים ממשפחתם, וטרם הקימו משפחה משלהם. הם עדיין לא טעמו טעמה של הורות, ומשהו בשני הילדים משך את כולם. אט אט החלה להתפתח תחרות סמויה בין המבוגרים, מי יגיע ראשון לצריף הילדים, לקחת אותם, ולשחק איתם, ובכך להקדים את ההורים הביולוגיים. בלילה כשהשכיבו אותם לישון, היו כולם באים להרוג את היתושים בחדר, ולכסות אותם בכילה. חס וחלילה שלא יחלו בקדחת. ואמנם גדלו בריאים וללא פגע.

מ י ם - עם בוני החומה ומגלי המים

2009-02-16T14:08:00.000-08:00

קטעים מתוך החוברת: פרקים ראשונים
עין שמר סוכות תשל"ז 1976

כל הנכנס בין שני הדקלים לחצר שבין החומות ומציץ בפרצה מזרחה, רואה צוהר יבש, חרוך, והפתעה: חצילים בשורות אחדות, מושקים במי ביוב, שוקת דבוקה בחומה, ריקה, לידה טנק ברזל על עמודי עץ. משאבת יד מהמשמשות לשאיבת דלק, צמודה לאחד העמודים בגובה של מטר וחצי. הנה הביאה העגלה את חביות המים. העגלון שואב את המים לטנק, והיו מים בברזים.

לרושם הראשון של הבא לשעה נתלווה רושם שני של הבא להשתקע: הכל סגור בין החומרות. בימים ההם כבר היה פירושה של חקלאות: מרחב ומים. נתברר כי מרחב זה, שאינו רחב ביותר, שחון לחלוטין. על-כן – סגור. יהיה איפה דשדוש במקום.נודה: משהו מדכא היה ב"כליאה" זו. כבר היו "תוכניות" – עוד מעט יוצקים את בריכת לובזובסקי – יהיו מים. אבל כמה שורות אבנים חוסמות יותר את האופק משפותחות אותו התוכניות. "כבר שמענו", "עד שנזכה", "בינתיים – לא כלום", ועוד.

המציאות: המים בחביות מכרכור והמשאבונת הקטנה ליד השער. ברגע של השראה נקדחה באר זו של מים עליונים ותפקידה לא היה מבוטל כלל. ככל שאני זוכר, הייתה ספיקתה שלושת רבעי קוב בשעה. זאת אומרת, לאחר ששאבת שלושים פחי מים, היה עליך לחכות עד ששוב ייקוו המים העליונים, שזרימתם, כידוע, מעטה ואיטית. אבל באר זו חיזקה את מאזן המים ואפשרה לחברים להתרחץ. זוכר אני אמבטיה לילדים עשויה פח שעמדה במקלחת, אשר שני הזוכים לתפוש אותה ראשונים, מילאוה מים ליד הבאר ונהנו ממקלחת מלכים. השאר הזמינו את האמבטיה. חיבוטי ניקיון אלה לא הזיקו למוראל הגבוה. אדרבה, המסירות לסבון הייתה עליזה, קולנית, סיום של התפרקות לאחר יום-עבודה קשה ולא תמיד שבע.

אבל המחזה המצער והמדכא היה הסתערותן של הפרות על השוקת שנתמלאה. צער בעלי חיים לבש כאן צורה של היסטריה המונית. של חזיון קץ-הימים. הפרות הן שזעקו למים. האנשים התבדחו.

הנחת הקו של שני צול מבריכת לובזובסקי אל הטנק שבחצר פתחה לא את הברזים בלבד, היא פתחה תקופה. משאבת העזר (הבוטר, ליד בית-הקירור) דחפה את המים לטנק. ובדרך הסתעפו צינורות של צול והשקו ירקות. ]תאום ממטרות: סביבונים, גשם וירק. מזלפים שופעים מיןם במקלחת. משהו לא נורמלי.

המים פתחו את החומה, את התוכניות, עוררו את הרעב לאדמה, החכירה מחמדאן, היציאה לכברה. הגיעה שעתה שלהקדיחה הראשונה. את מקומה קבעו המהנדסים לנברג ולוונשטיין בשיטת מחקר גיאופיזית, ששיגור זרמי חשמל לקרקע ורישום התגובות. אך בעיקר סמכו המומחים על חתך השכבות בבאר של לובזובסקי ובבאר הרומית (בבדוס).

מה עוד אפשר לומר? האנשים גדלו עם המים. האופק נפתח יותר. החגיגות היו ציוני דרך בחיי המשק והחברה. הנכנס היום לחצר רואה את הפתוח ואת הירוק, מקורב ומרחוק.

שכרם של הראשונים.

זכות אבות וזכות אבהות - מיתוס שלא ניתן לבטלו

2009-02-16T13:33:00.000-08:00

מתוך הספר מסעותיי אל מחוזות החיך
רפי שפירא 2005

מדוע חבים את חייהם – מחזור בנים שלם – לגיגי כץ?

שמעו והסכיתו ובל תחסירו פרט: שני אתרים נכספים היו "בבעלותה" של משפחת כץ, זה של סוניה, אמו הצדקת – מטבח בית הילדים על מחסניו שופעי המתיקות, וזה של אביו – דודיק הנגר, שבעת ההיא הופקד על מחסן החצר בתפקיד החצרן. כל אחד משני האתרים הללו הילך עלינו קסם, על פי העתות והנסיבות המשתנות.

לממתקי מחסן הפרודוקטים נייחד מקום משלו. הפעם עסקינן במחסן החצר, שהיה עולם קסום של "מציאות". צמר הפלדה שנקרא בפינו "לופת הברזל", ששימש אותנו לזיקוקי די נור מרהיבים; סיגריות "עתיד" שימשו ל"מבחני בגרות" ראשונים; והמרתקות מכולם: חפיסות ה"קונדונים", הללו שימשו אותנו דווקא לצורכי משחקי בלונים ומילוים במים, עד כי דמו לשלפוחיות ענק שאותן הצגנו בפניהם המתפלצות של "הגדולים" (עוד זכורות לנו צווחותיה של רחל המורה: "אוי! איפה מצאתם מדוזות כאלה גדולות?" מאז, במשך שנים נקראו המצרכים השובבים ההם "מדוזות").

כל עוד עיסוקנו בקונדומים התמצה במשחקי בלון והפחדת המבוגרים, לא נשקפה לאנושות סכנה דמוגרפית. אך לא תעלולן כגיגי יסתפק בזה. גיגי, להזכירנו, הוא בנו של "בעל הבית", ולכן אין לו כל קשיי גישה לכל מצרך שהוא, ושלא כמותנו, שנזקקנו להשתלשלות למחסן מבעד האשנבים הגבוהים שבקיר החוצץ בינו לבין האורווה, נכנס גיגי דרך "שער המלך". וכך, שעה שדודיק שוקד על תיקון רשתות והחלפת פקונגים בברזים רעועים, היה מצטייד לו גיגנו במסמר עשר" חלוד, ומנקב בשיטתיות חפיסה אחר חפיסה ממצרך האוהבים ההוא.

ואמנם, בשנה ההיא נתברכה חצרנו בטף רב והומה במיוחד, אף לא אחד מהם נשא את שמו של גיגי בתעודת הלידה, וגם בדיקות די.אן,איי לא תוכלנה למצוא זיקה גנטית כלשהי. אך הבורא מחייך מלמעלה, כי הוא יודע מי האחראי האמיתי לפריון הנסי של אותם הימים.

סמל בוגרים - סיפור לא בדוי, זיכרון לא הזוי

2009-02-16T13:27:00.000-08:00

מתוך ספרו של רפי שפירא - מסעותיי אל מחוזות החך

עשרת ימי התשובה וים הדין באחריתם הנם כאין וכאפס מול חודש הבירורים האישיים ל"סמל הבוגרים". לאירועים ממין זה הייתה דינמיקה של אובדן שליטה וחוש מידה, והם התקיימו תחת מעטה של "בגרות ונכונות מתמדת לתיקון האדם".

את מקומן של הערבות החבוטות והלמות האגרופים על חזות המתפללים בתפילת "אשמנו חטאנו", החליפו חרצובות הלשון ומוחם הקודח של נערים מתבגרים בחיפוש נואש אחרי כל נקודת חובה שתיזקף ל"נאשם התורן" במעגל הבירורים. המחנכים, שותפים סבילים אך מעודדים של תהליך ההיטהרות, ואנחנו (יותר נכון, חלקנו) עטנו איש על רעהו כגלדיאטורים.

נושאי ה"בירורים" נעו על שלושת צירי חיינו: סדר וניקיון ("הוא אף פעם לא שוטף את הרצפה כמו שצריך", נטען כנגדי), או סגנון לבוש והרגלי האזנה לרדיו ("הוא מקשיב כל הזמן למצעד הפזמונים"). מטבעות לשון רבות עוד מהדהדות בזיכרוני, מרביתן מילים לועזיות שננקטו אי-אז בפי "הגדולים" ונועדו להרשים את שומעיהם ברצינותו וכובד דעתו של הדובר ("הלימודים הם חלק אינטגרלי מסיכויי האוונגארד לנצח", "עלינו לדון בדילמה מכמה אספקטים", "לפי קריטריונים ערכיים", וכולי).

בתום מעגל של דברי קלס (תלוי במהות העבירות וטיבו של החניך), כשהנדון כבר היה חשוף ומרוט והמערכת החיסונית שלו במצב קריסה, היה עליו לצאת בהצהרה בת ארבעה חלקים שאי אפשר היה לדלג עליה אם היית חפץ בסמל:

אני מודה לחברים על הביקורת הבונה.

אשתדל לתקן ולשפר בעקבותיה את דרכיי.

אני רואה את עצמי "מגשים" ב"קיבוץ השומרי".

אהיה נאמן כל חיי לדרך הסוציאליסטית העולמית.

על נא תקלו ראש בנכונותנו לאודיסיאה הזאת. עצם המחשבה שקיבוץ שלם, ובתוכו הורינו, יחזה במפקד האש החגיגי, שכל חניך ראוי ייקרא על ידי איש "ההנהגה" הארצית והמקומית לקבל מידיו את הפחית הנכספת, ואז תישאל בקרב הקהל השאלה, 'מה זה שהבן של בנק ואלן לא מקבל סמל? מה הוא עשה?' – רק המחשבה הזו היה בה כדי לצמרר ולהוליכני למחשבות אובדניות, לא עלינו.

קובי רוזן היה מה שקרוי במקומותינו "ילד חוץ". לא ניתנה לו שום הנחה על היותו אחיין של נחמיה, חבר קיבוצנו, ובנה של פולנייה כשרה ו"שומר- צעירניקית" בזכות עצמה מנעוריה בורשה.

את מעגל הבירורים ותוצאותיו לא שוכח איש מאתנו, אך למען דברי הימים ונכדינו הרכים, הריהו לפניכם, כרוחו וכסדרו: לאחר כשלוש שעות של דיונים מעמיקים, בהם נטען כנגד קובי בן היתר שהוא מכור לתרבות האמריקאית, נושא בכיסו האחורי של מכנסי הג'ינס שלו (טפו,טפו) ספרים בכריכה רכה (המינגווי וסטיינבק), ולצידם מסרק המעיד על גנדרנות נואלת – אחרי כל אלה פתח קובי בהצהרת ארבעת החלקים.

אישרנו במנוד ראש את תודתו לנו על ביקורתנו הבונה, חייכנו בסיפוק לשמע הצלחתנו בהפנמת הגשמתו העתידית בקיבוץ השומרי, כשלפתע הגיחה מקרבו באורח לא צפוי הצהרתו המדהימה: "ובאשר לנאמנותי לעולם הסוציאליסטי, אם אדרש אי פעם לבחור את מקומי בין הסוציאליזם הנאור שברוסיה לבין הקפיטליזם החשוך באמריקה, אבחר באפשרות השנייה".

בזה הרגע קפץ כנשוך נחש יהודה (חבר נצחי ב"ועדות הקבוצה והחברה") ודרש לבטל ומיד את כל הנאמר עד כה, כאילו לא שמענו, לא ראינו ולא דנו.

כשהם פרושים על פני ימים ארוכים התקיימו עוד מעגל ושניים של בירורים, ובכל פעם, ברגע האמת, לא הצליחו שפתיו של קובי להגות את המילים "הקידמה הרוסית". (יודעי סוד ידעו לספר שקרוב משפחה שלו שב מסיביר הסוציאליסטית עם כמה סיפורים "חביבים" על המתרחש שם, עובדה שנודעה לה השפעה על השקפת עולמו ה"אופורטוניסטית").

סופו של עניין, שבהיעדר הכרעה הועבר הפרוטוקול לעיונה של "ההנהגה הראשית". לא רחקו הימים וקובי הוזמן אחר כבוד לפגישה. את שהתרחש בה איש לא תיעד, אך קובי חזר ממנה מחויך, עם המלצה להעניק לו את הסמל, ועם הבטחה ש"כאשר יועמד בפני הדילמה של בחירת מקום מחייה, ישקול, ולו לניסיון, לחיות ברוסיה, ורק אם לא ימצא חן בעיניו, תישקל האפשרות האמריקאית".

נו, ומאז חי לו קובי רחוק מרוסיה ומאמריקה. כיום הוא אחד הבודדים מביניו "המגשים בקיבוץ שומרי", בבית ניר.

שחיטה

2009-02-08T15:11:00.000-08:00

29.7.00

היה יום חורף ואנו הילדים אלו שהיו אוהבים לשוטט, היינו קרוב לדיר הכבשים, תרים אחר אירוע מעניין, כאלה לא חסרו בימי ילדותנו. עבר זמן לא רב וכבר נזדמן לנו מאורע מיוחד, גילינו זאת שעה שראינו פרה מובלת מהרפת אל עבר דיר הכבשים. רוב הכבשים היו במרעה באותה שעה, כך שהדיר היה ריק. מניין אנשים במגפיים נאספו סביב בהמה שהוצבה במרכז הדיר.

עיניים לוהטות של ילדים מתבוננים בסקרנות ניבטו בפרה האומללה, רגליה נכפתו בחבל עבה אל גלגלת שהייתה קשורה לעמוד עץ זה התומך . משיכה חזקה בחבלים, הפרה נפלה מובסת על קרקע הדשן בדיר הצאן, עיניה בולטות מבקשות לחרוג ממסגרתן זועקת הייתה מרה כאילו יודעת את הצפוי לה.

הרף עין הופיע בעל המאכלת כתער חד בתנועה עזה אחת שיסף גרונה של הפרה. זאת פרפרה, מסרבת לגורלה האכזר, גרונה ניחר בחירחורי גסיסה. זרם עז גיזר אדום פרץ מהגרון, שטף את קרקע הדיר בקילוחים עד שנדמה הטבוחה. באתי שפיכה העמיסו על גבי מריצות דם קרוש מריצה ועוד אחת ועוד, מגפיים מבוססות ברפש. כמה הארבה מריצות של הדם האדום המשחיר קרוש.

ואז נפתח בוקע העור העבדה ונגלה קרום דק לבן מכסה כרס תפוחה, אט פשטו הבחורים את העור, החלו מבתרים חלקי בשר וחלקים פנימיים, מניחים אותם בסירים גדולים מאלומיניום נתחים נתחים על פי הסיווג.

רק הראש נותר בוהה מנותק מכל, אינו יודע את אשר עוללו לגוף, אינו יודע דבר. הוא לבד מזכיר פרה בצורתו.

אז באה המטפלת צועקת משיבה את הסדר. אתם יודעים שכבר מאוחר וכולם נחים, רוצו מהר להתרחץ ולאכול ולמיטות. להתרחץ, כן. לאכול לא. למיטות? ככה ככה.

שלוש לוויות

2009-02-08T15:08:00.000-08:00

דחוק עומד אני על שפת הבור, רגליי יחפות, נאחז באצבעות הרגליים ברגבי קרקע אדמדמים לבל אפול אל הבור אל הנקע נשמט על הארון הצח. קהל רב של מבוגרים, אנשים שלא כמוני, שהתנסו קודם לכן בטקסים מעין אלו, קהל דוחקים, צפופים, נוגעים איש ברעהו. אישה אחת בכתה מרה, אוחזת בכתפי, ציפורניה מעיקות מעמיקות חדור כטפרים. ליבי מפרפר כעפרוני בכלוב, מנתר ניתורים, מבקש לפרוץ מבית החזה, לצאת לפרוח. היא דומה אינה מרגישה, מהדקת חזה אל עורפי, דמעותיה חמות נושרות על שער קצוץ, גולשות סביב אוזני, נושרות על מצחי, לחיי, שפתיי מושחות בטעם. כאשר ניתכו הרגבים הראשונים על הארון הנבוב, קולם נשמע כרעם עמום, קול תופים קורע מבהיל. עם גבור המטחים, גבר הנהי, בכי מרורים, זעקה עולה של צעירים וזקנים אשר אבד להם יקירם, ככל שנערמה האדמה וכיסתה על הארון והדממה ממעמקים הלכה ועבתה, כן גדל הפער המבודד, גדל המרחק בין גוויית האישה המתה ומלוויה החיים, נרגעו הרוחות, שקט בכיים, רק גבר צעיר נשאר עומד בין עצי אקליפטוס חובק את ביתו הקטנה אל חיקו, עיניו דומעות, אדומות, נפוחות כואבות. לבסוף כדרכם במקרים כאלה ערמו אספרגוס ירוק רענן.

בכלל לא רציתי לבוא לשם ולא ידעתי לוויה מה היא ובמה מדובר. אחרי שהחליטו על השתתפות ילדי הקבוצה כבר היה מאוחר מידי לחמוק. כפות ואצבעות רגליי כאבו כשדבקו בכוח ברגבים הנוקבים. ריח חריף של אקליפטוס עלה מהיונקות והשורשים שנחתכו בבוקר בידי עובדי הנוי והחופרים. איש אחד שלא יכולתי לראות נשא דברים: "היא הייתה אישה טובה, תופרת מעולה וחרוצה ואיך היטיבה לקלוע שעה שירתה ברובה צ'כי או אנגלי על מטוס עירקי תוקף, וקליעתה כה טובה כי הרי עיני תופרת לה, ברורה אל המטרה כמו קצה החוט אל קוף המחט. "בהירה וטובת עין" ציטט. עכשיו היא באדמה לבד בתוך ארון עץ אורן לבן, חלול, ויונקות אקליפטוס ריחניים כבר מבקשים להם דרך סדק אל תוכו. ימתקו לך הרגבים, נוחי בשלום!

ועדת החינוך התנגדה בהתחלה להשתתפות הקבוצה בלוויה, אולם ויכוח ודיון חוזר בנושא עלה וחזר עד שהגיע לידיעה והכרעת המזכירות, זאת דנה והחליטה שלא להחליט, אלא לשאול את מילק ממשמר העמק, הוא "האורים והתומים" בענייני חינוך בכלל ולוויות חינוכיות בפרט.

הזמן רץ, הגופה התקררה אז הגיעה תשובתו השלילית של מילק שהגיע מוסברת ומנומקת למחרת ההלוויה. אחר כך קרה אסון: ילדה קטנה טבעה למוות בבריכת השחייה של הקיבוץ. הוכיתי בכאב כה חזק וכה אמיתי למרות שאני עצמי ילד קטן, אבל גדול ומבוגר יותר. כבר אז קיננה בראשי מחשבה מוזרה כי אחרי הלוויה הראשונה לא יקשה עלי להיות נוכח ולהתמודד בלוויה נוספת.

הפעם נשאו ארון כה זעיר עד שהספיקו שני אנשים לשאתו. גם הבור היה בעל מידות קטנות וככל שהכל זעיר כן זעק לצמרות בכי וכאב גדול. אם הפעוטה הבקיאה בעברית, נהירים לה רזי השפה, שלחה ציפורניה לארון האורן הלבן, מלטפת, מייללת, גונחת בקולות נהי שאינם מוכרים, כאב ושכול. אנשים רצו להניח את הארון בבור, מעדנות ביקשו להרחיק מעט את האם וזאת בשארית כוחה נאחזה בו כרעה אל הקרקע זועקת: "הניחוני! הניחוני! הניחוני!" אז התעלפה אל חשכה גואלת.

עד היום מהדהד באוזני צער זעקת אם שכולה שאבד לה עולם ומלואו. שנים מנעתי רגלי מאותה חורשה ארורה, אפופת צער, מצילה. שנים רבות עברו עד שלמדתי לאהוב אותה ואת עצי האקליפטוס הריחניים הקרירים.

כשקורה אסון היו הנגרים בין הראשונים לדעת, הרי תפקידם לבנות ארון במידות הנכונות, מהעץ המיוחד המיועד לכך. באוטובוס אגד נסעו השניים לחיפה אל אזור מפרץ הקישון, שם נמצאו מחסנים גדולים של עץ מיובא. במשך שעות רבות תרו במחסנים עד שהגיעו להסכמה בדבר העץ המתאים לארונות קבורה. קנו כמות גדולה שיהיה מספיק לימים קשים. את עץ האורן הלבן הביא נהג משאית ה"פדרל" או ה"סופרוויט". כשהגיעה, פרקו את "אוצר" העץ, הניחו אותו בפינה יבשה בנגרייה, פינה מיוחדת לחומר מיוחד. מכסים בזהירות ב"פלנדקה" המיועדת לכך. כשהייתה מגיעה ידיעה מרה אל הנגר הקפיד לנסר במידות הנכונות, טיפונת גדול לשם ביטחון, שלא יהיו תקלות. הקציע, שייף, יוצר קנטים, משייף פזות ושגמים, שבע מודד רק אחר כך מנסר מתאים בדיוק, נעזר בזווית מדידה ממתכת, מחובר בברגים מבריקים ודבק נגרים חם ועץ האורן הלבן נעים למגע, חלק ומהוקצע היטב מכל צדדיו, ארון מלאכת מחשבת, חישוקי עץ מקיפים סביב תואמים, מקנים חוזק ויופי. עבד שעות, מסור, אוהב את המלאכה, שוקע במחשבות על המושא, זה שעכשיו נתון עטוף סדין הרחק במקרר של מתים. עשה הפסקת עישון עד קצה בדל ה"סילון", שריד נייר דק לבן דבוק לשפתו התחתונה. רציני, כבד מבט תחת עדשות משקפיים עבות, שקוע בהרהוריו. הנה הגיע הבחור הזה מההשלמה החדשה, כולו רוח עשייה ותזזית מבצע עבודה ביעילות ומהירות וכבר זאת גמורה, חרוץ הוא ומסור, אלא שאינו נגר שהנגרות אומנותו אלא נגר סתם, סתם נגר. התייחסו אליהם אל השלמה זאת כיאות, ולא מזלזלים בכושרם ובכשרונם של צעירים מבריקים ומצויינים, כנאמר בהזדמנויות חגיגיות, ראשוני האנשים שעלו מערים גדולות בארץ הגולה התייחסו אל השלמות וגרעינים קודמים אחרים כאילו היו עצי סרק או עשב בר דל, נהגו כאילו הם יחיו צעירים לנצח מניבי פרי מוכשרים ואיש מהם לא יזדקק לארונות עץ אורן לבן.

צמד הנגרים, אנשי השלמה קודמת ספגו לא מעט עלבון מהאליטה אלא שידעו בהומור של בעלי מלאכה יוצאי עיירות קטנות היודעים לייצר ארונות, להבליג, לדלג ולפסוח מעל מהמורות. בהפסקת עשר שתו קפה ואכלו עוגיות "פתי-בר" ישנות, פנה הנגר, אל אומני הנגרייה שנראו ישישים בעיניו "מדוע בעצם לטמון באדמה עץ כל כך יקר, מתאים לרהיטים, הרי אפשר לקחת עץ לבוד יעיל וזול, לתקוע כמה מסמרים במהירות והארון מוכן מהר וזול. חוץ מזה מי בכלל רואה אותו, הרי הוא מכוסה תמיד בבד שחור, דגל הקיבוץ, אדמה ואספרגוס ולסוף לוח מצבה משיש". אמר מחייך כאילו לתומו.

מעל משקפיו במבט רציני זועף מעט, השיב הנגר האומן: "נושאי הארון, לא התהלוכה, לא ההספד, לא האספרגוס, לא הפרחים, לא הקהל הרב, לא, לא הם וגם לא צילם הכבד של עצי האקליפטוס מעניקים לנפטר את הכבוד האחרון". מצץ ארוכות בסיגריה שלאחר הקפה משחרר אט עשן אפור "הכבוד, ידידי הצעיר, הוא בארון!" אמר והוסיף שלא כדרכו כאן בחורשת האקליפטוס שורר סוף סוף שיוויון מלא, אין אליטות של ערים, אין עיירות, אין השלמות וגרעינים. כולם שוכבים פרקדן על אותה שכבת טין באותו עומק, למראשותיהם כרית מלאה שעות נוספות. אפילו מצבת בזלת או שיש איטלקי או פשוט שיש חברוני, לא פוגעת או משנה את רצונם או כבודם, שייכת היא למסכת חייהם של הנותרים מאחור. ובזה תמה השיחה. כשנפטר הנגר האומן מוקדם מידי, היה הוא ראשון הנטמנים בארון עץ לבוד זול ממוסמר במהירות ויעילות.

כיצד הלכתי לאיבוד

2009-02-08T15:06:00.000-08:00

באותם ימים היה החורף מלווה בכל הסממנים הידועים: רוח סער, גשם, עננים שחורים כבדים, ברק ורעם, ברד, ענפי עצים שבורים, ילל תנים, הפסקות חשמל, עששיות נפט ולוקסים, נרות בכוננות מתמדת בחנוכייה, אש כחולה בוערת בפתיליה עשנה, מגפיים, ערדליים. המבוגרים לבשו תחתונים ארוכים עם מחסנית מאחור שלא יקפוץ להם החוצה. במקלחת המשותפת, אדים עבים כמו ענן עד שאי אפשר לראות את הפנים מלמעלה, רואים רק את הפיפי למטה ולפי זה יודעים של מי ומכירים. כשיוצאים אל הספסלים וקר נורא, הלחיים אדומות גם בפנים. בלילות מתכרבלים בשמיכות עבות כבדות וריח מצעים נעים.

בחורפים אלה הימים יפים במיוחד ואז יש טיול להרים, להרי מענית שבמזרח. שם גדלים פרחי רקפת וכלנית בצבעים שונים, בנות-חן וחיננית הבתה, נרקיסים ריחניים של הר וסירה קוצנית נושאת כדורים אדמדמים. בחגווי הסלע חבויה הטבורית הירוקה, שבלולים וחשופיות מותירים פסים כסופים של ריר. אורניות צהובות, זהובות, חבויות בין מחטי האורן, דוחקות לצאת אל המלקטים ושם גם טוואים שיצרו אריגי קורים ובהם מאות רבות של זחלים שעירים, הקרויים בפינו "דובונים", המטפלת אומרת לא לגעת כי זה מגרד. אזובים ירוקים מלטפים כקטיפה, אספרג החורש בעל קודקודי צמיחה מתוקים.

בתרמילי צד מכופתרים לקחנו ביצים קשות, תפוזים, לחם שאפו במאפייה בקיבוץ ופרסו בסכין לפרוסות עבות. מישהו סחב מים בכד אלומיניום עם ידית והיה גם עיתון מאתמול לניגובים כשצריך. כולנו הלכנו בבוקר נאה עם המורה והמטפלת להרי מענית.

ב"גלעם" עשינו הסקה ליד ברז הגלוקוזה וכל אחד לפי התור שם אצבע כמה שיותר עמוק אל תוך המתק הדביק והשקוף וליקק את האצבע עד שהדביקות הוסרה מכל היד והחריצים שבה. מהמעבדה קבלנו סוכריות גלוקוזה חומות שקופות כזכוכית וסוכר ענבים והמשכנו בדרכנו, עוזבים את הברז לצרעות ולזבובים שידעו אף הם לנצל יום חורף אביבי.

שער הברזל היה פתוח, עברנו דרכו אל תוך העולם הקסום של יער מענית, מלקטים בצהלה אורניות, מריחים טועמים וממשמשים, מקשיבים לקולות ומתחקים על רזי הטבע, דבר לא נסתר מעיני החוקרים הצעירים.

בעומק היער בקרחת קטנה הבחנתי בקן אחד של "דובונים", איש לא ראה כמוהו. כרעתי לידו דוחף בעדינות זרד רך ויבש אל תוך קהל הזוחלים. אלה פתחו בעוויתות מהירות, מניעים חלק גופם הקדמי לצדדים כאילו נתקפו בשיכרון חושים. איזה מחול מהיר כמו צעירים בדיסקוטק. זה מחזה נחמד ומצחיק וכשהרמתי על הקיסם זחל אחד, הוא טווה חוט וגלש איתו לאט, מצטרף אל חבורת הרקדנים, תלוי בחוט כמו איזה עכביש.

שקעתי במחקר ובתצפית עד אשר חשתי בדממה סביב. הקולות נאלמו, הילדים נעלמו לי, הרמתי ראש מביט סביב. זולת ה"דובונים" בקן לא היה אף אחד. רץ אץ לכל הכיוונים, התחלתי לקרוא בקול חלוש הולך ומתגבר: "ילדים, ילדים! איפה אתם ילדים?" משלא נעניתי התיישבתי על הסלע חובק ברכיי בידיי. ראשי טמון שם עמוק בין הברכיים השרוטות תמיד וטיפות החלו זולגות, מתוות פסים לחים על ירכיי.

כמעט שקעתי בנמנום עד שלפתע שמעתי קול שפשוף ורמיסה, זרדים נשברים, ענפים מוסטים לצדדים. נשאתי מבט, אך לא ראיתי דבר ואז הרגשתי בין תנוך האוזן הימנית לעורף, נשיפה חמה וליקוק מחוספס מלא ריר של לשון חמימה. היפזלתי מבט וראיתי את פניה, את עיניה הגדולות היפות, את ארובות הנחיריים הלחים והיא גועה במלוא גרון. "הפסיקי", אמרתי לה, "את לא רואה שאני לבד וכל הילדים הלכו לאיבוד?" עוד זה חסר לי, פרה אחת אדומה לבנה.

לפתע שמעתי שוב רחשי רמיסה, זרדים נשברים, ענפים מוסטים סביב סביב ועדר שלם של פרות הופיע מכל הכיוונים. כולן מביטות בעיניים גדולות ושואלות: מי זה יושב פה על הסלע ליד קן הטוואים? בתוך כל ההמולה והעיניים המשתאות של המון בקר, הופיעו נדחקות זו אל זו אוזניים ארוכות ואחריהן חמור אפור קטן נושא שקים. בעקבות החמור הקטן נראה רועה עוד יותר קטן, זקן בן מאה אולי, נשען על מקל, לבוש גלבייה אפורה עם פסים, כפייה לבנה על ראשו הסב. ללא מילה ניגש לסלע הרחב, הכין מוקד של שלוש אבנים, הוציא מהשקים קומקום קטן ושתי כוסות זכוכית מצולעות. בשקית בד קטנה היו ארוזים מצרכים אחדים. מזג לקומקום מעט מים והצית מחטי אורן שהעלו עשן רב. אלה משאחזה בהם האש, הבעירו זרדים דקים והזרדים אישם דבקה בבדים שבורים דק וכבר עלתה אש במוקד והקומקום הונח על גבי האבנים. מגש קטן מנחושת נשא כוסות תה ו"פטיר" דק וטרי, מעט לבנה ביתית, זיתים, בצל ובקבוקון שמן זית. המים רתחו. בכף יד הכניס לתוכם הזקן סוכר לבן בכמות מדויקת וחופן עשבי תבלין מסוג זעתר פרסי. הכל נעשה בדיוק, בשקט, בלי לאמור מילה. לאחר שמזג לכוסות הביט בי: "אשרב", אמר. כל העת עלה עשן ריחני במוקד. כשהמים רתחו הבטתי בזקן ובמעשיו. גם הפרות הביטו, רק החמור האפור אכל עשב ירוק וחירבן. לגמתי מהתה המתוק וטעמתי מה שצריך, לא חששתי יותר. כבר לא הייתי לבד.

הילדים, המטפלת והמורה היו כבר בדרך חזרה כשלפתע בשעת ספירה מקרית הבחינו בחסרוני. ספרו עוד פעמיים, המורה שרקה במשרוקית וכשזה לא עזר אמרה המטפלת: "אוף, הוא שוב נעלם!" ואז חזרו כולם ליער, התפרסו בשורה חזיתית והתחילו לצעוק, לקרוא בשמי דאוגים, מי יותר ומי פחות, ומתקדמים אל מעבה החורש. כל עשרים צעד הייתה המורה שורקת והילדים קוראים עד שניחר גרונם.

הייתי מבושם מריחות מדורה, תה זוטה ועדר בהמות, כאשר נדמה היה לי שאני שומע קול קריאה חלושה. אחר כך הקשבתי היטב והקולות גברו והפעם כבר היה ברור שקורים בשמי. קמתי והתחלתי לצעוק לכיוון ממנו נשמעו הקולות: "ילדים, אני כאן, ילדים!" עד שכולם הגיעו אלי רואים את המחזה: בלב יער, בין נרקיסים ורקפות, על סלע רחב ליד מוקד מדורה ריחני ניצב ילד טבע אובד. סמוך לו בישיבה מזרחית רועה זקן בן מאה, בחיקו מקל וחמור אחד קטן מלחך עשב. מסביב המון פרות דמשקאיות ובלאדי, שחורות, אדומות ולבנות, מלחכות אף הן ומסתכלות בסקרנות.

כולם כל כך צחקו משמחה עד שלא נותר בהם כוח לכעוס, רק לצחוק ולשמוח.

"שתום-עין" העורב

2009-02-08T15:02:00.000-08:00

מבעד לכוונת הטלסקופית של רובה הטוטו ששאלתי מידידי (שהוא צייד ידוע וחובב בשר ציד), לא יכולתי להבחין אלא בנוצות החזה האפורות, בראשו השחור ובנוצותיו היפות של שתום-עין. ידיי רעשו, לבי הלם בחוזקה. זיעה קרה זלגה במורד עמוד השדרה וצמררה את גופי. לא, לא יכולתי לעשות את המעשה. הסרתי את כת הרובה מכתפי ופרקתי את הכדור מבית הבליעה.

קריאות הלגלוג שהשמיע העורב תוך שהוא מנענע את גופו לפני ולאחור גרמו לי עלבון צורב. ידעתי כי אין בפני דרך אחרת אלא לקטול את שתום-עין העורב, שהוא ידיד ואויב כאחד. זאת הדרך היחידה לעצור את גל פיגועי הטרור שהטיל על פינת החי של חברת הילדים.

דווקא בתור ילד הצטיינתי בציד דרורים ובולבולים. כלי הציד היו אבני חצץ וחלוקי נחל שאספנו בחצר הקיבוץ. משוטט הייתי כשכיסיי גדושים באבני ציד והנה להקת דרורים קטנה על שיח. במהירות ובעוצמה נורית מיד ימיני, עפה טסה אבן אל תוך הלהקה. קול צווחה ודרורה קטנה מפרפרת על האדמה, ראשה שמוט בצורה מוזרה. אספתיה בכפותי, גופה הזעיר חם, אך אין בה יותר רוח חיים. הולם לבי בהתרגשות ובכאב על הדרורה המתה,הדמעות החונקות את גרוני לא הפריעו לי להמשיך בשוטטות ולחפש את הקורבן הבא.

הגרוע מעל היה ציד הבולבולים, משום הקלות הרבה שהייתי פוגע בהם בשל סרבול תנועותיהם המבולבלות ותמימותם הרבה. פעם אחת אפילו קטלתי פשוש, שכידוע הוא בעל כנף זעיר ביותר ודרוש כושר צליפה מיוחד לפגוע במטרה כה זעירה.

היום שונה לגמרי מצב הדברים וסיפורו של "שתום-עין" העורב, אינו סיפור ציד רגיל, אלא סיפור על עורב חכם במיוחד שהיה מטיל חיתו על חיות פינת החי, על האורחים המבקרים בה ועל ילדי חברת הילדים.

הכל התחיל בסערה, משבי רוח וגשם שנחתו במפתיע באמצע חודש מאי. החקלאים שזה עתה גובבו את חציר הבקיה הופתעו, עובדי ההשקיה במטעים הופתעו, עופות הבר הופתעו וציפורים מקננות הופתעו. הטווסיות הדוגרות על גגות בתי הילדים הופתעו אף הן וחלק מהביצים נסחפו בזרם אל תוך המרזבים והתרסקו לאדמה.

עם בוקר כשהגעתי אל פינת החי, מופתע גם אני ממזג האוויר החורפי שנחת אלינו בפתחו של קיץ, התחלתי לסקור את הכלובים והמכלאות, לבדוק שמא ארעה תקלה או אסון והנה במרכז הדשא הבחנתי בגוזל עורבים צעיר משמיע קריאות מצוקה. מיד הרמתי ראשי וסקרתי במבט מרוכז את כל צמרות עצי הקזוארינה והברוש, בתקווה שאראה את הוריו של הגוזל, אך משלא ראיתים החלטתי לאמצו. היה זה גוזל של עורב אפור.

דבר ראשון – חימום וייבוש במגבת יבשה. מייד לאחר זאת ביצה קשה, גבינה, פירורי לים ומים. לאט לאט התחיל היצור האומלל להתאושש. מניסיוני בגידול עופות-בר ידעתי שגידול עורב אפור, עלול לגרום לאחר הגיעו לבגרות לצרות צרורות, אולם לא יכולתי לעמוד בפיתוי. בעצה אחת עם ילדי "מורן" ו"דקל", החלטנו לקרוא לעורב "שתום-עין", על שום עינו האחת שנעקרה כנראה בזמן הסערה. עינו השניה מביטה הייתה בברק שובבי, תוך הטיית ראש ששיוותה לו לשתום-העין ארשת חשיבות עצמית, מלווה בקריצה שובבה. פגם נוסף ניכר בו בעורב. מקורות היה עקום, או יותר נכון, לקו העליון של המקור לא נח בדיוק על חלקו התחתון, דבר שלא הקשה עליו במיוחד לאכול, לנקר או להשמיע קריאות חזקות.

"שתומי" (זה היה הכינוי שבו זכה העורב האסופי) היה אהובם ובן תפנוקם של כל באי המשק. כולם התחרו ביניהם מי יאכיל את העורב, מי ישא אותו על כתפו או על ראשו. עד מהרה למד העורב לעוף והיה בוחר לו בעצמו את היד שתאכילו ואת הכתף שתהיה לו למשען. לעתים נוחת היה על כתפה של מורה פחדנית שהייתה פורצת בזעקות שבר כאילו שודד דרכים התנפל עליה. לעתים נחת על כתפו של פעוט בן שנתיים-שלוש והלה צועק בבהלה.

ברגע שהייתי קרב אל פינת החי, היה שתומי משקיף עלי ממרחק וקורא בכל כוחו על מנת למשוך את תשומת לבי. לעתים הייתי עסוק בעבודתי ולא יכולתי להתפנות לשעשועים עם עורב שתום-עין, אולם לא עורב כשתומי יוותר בקלות, מיד פתח במטסים מטילי אימה קרוב קרוב לראשי, קריאותיו מחרישות אוזניים. הילדים שבאו לעבוד בפינת החי היו מוטרדים ומלאי חשש אל נוכח פעלתנותו המאיימת של העורב שבגר וגדל במהירות. ילד אחד מכין עיסת לחם והנה שתומי כבר ניצב על שפת הכלי וחוטף לחם לח מלוא מקורו וגרונו. ילדה אחת אספה ביצים בקרטון ובעודה הולכת עם קרטון מלא ביצים בידה, וטרח... שתומי במכת כנף אחת מעיף את קרטון הביצים מידיה הקטנות של הילדה. ילדים מוציאים אפרוחים צבעוניים מהמדגרה ושוב תקיפה של השודד, והילדים נכנעים אל מול אויב תוקפן שמשמיע קריאות צחוק רמות לאחר כל מעשה משובה.

טווסה אחת נהגה לדגור כל קיץ על גג בית הילדים בתוך מרזב הבטון הרחב. כל קיץ הביאה מספר אפרוחים אל החצר. ערב אחד, שעה שהטווסה ירדה מהביצים לחטוף מזון ולאפר את גופה באפר שנשאר לאחר מדורות חנוכה (תענוג גדול לטווסות דוגרות), זינקה לפתע הטווסה, חדלה מהתפלשותה באפר ותוך קריאות אזהרה ואיום טסה במהירות אל הקן. קולות הטווסה הזועקת עוררו את סקרנותי. הרמתי מבט ומי אם לא שתום-עין מנקר בביצת הטווס וכבר מתרומם באוויר, נסוג תוך קריאות התגרות ומתיישב לו על ענף סמוך. נוהגו זה של שתום-עין הביא לאפס ריבוי טווסים במשך עונה שלמה. הפניניות כאילו חדלו להטיל ביצים. הטווסות, כאשר כבר הופיעו עם אפרוחיהן, היה מי שידע איך לחטוף את הקטנים על אף השגחתה של האם המסורה.

עברה שנה של עינוי והתאכזרות. העורב החכם הזה תקף והתגרה בחיות המשק ועובדיו. צער רב עטף אותי והייתי אובד עצות. מה לעשות במזיק? מה שהכריע את הכף לחובת "שתום-עין" היה מעשה נורא שעשה.

- כשגנב ביצים – הבלגתי

- כשחיסל אפרוחים – הבלגתי.

- כשסחב מפתחות והחביאם במקומות סתר – הבלגתי.

- כשהיה תוקף עוברים ושבים – הבלגתי.

- כשהפריע לילדים בעבודתם – הבלגתי.

- כשפיתה אפרוחים קטנים, בהשמיעו חיקוי קריאותיה של אמא תרנגולת, להוציא ראשם דרך חורי רשת הלול, וכרת ראשיהם – הבלגתי.

- כאשר פעמים מספר התרומם באוויר ובמקורו ביצת פניניה ושעה שאני עובר לתומי, מטיל הוא את הביצה כמו מפציץ מתוחכם היישר על כובעי ופעמיים פגע פגיעה ישירה והביצה התרסקה על פרצופי – הבלגתי.

אך בוקר אחד, כשהגעתי אל פינת החי ראיתי בתוך כלוב הארנבונים, ארנבון לבן קטן שעינו נעקרה זה עתה. למחרת קרה הדבר לאחיו ושתום-עין מביט בעינו האחת אלי, מחייך ובמקורו גולת עין של ארנבון אומלל.

יותר לא יכולתי להבליג, נשימה עמוקה. הכנסתי כדור לבית הבליעה של רובה הטוטו, השענתי היטב את כת הרובה אל כתפי, עצמתי עין בלתי מכוונת וראיתי את חזהו האפור של שתום-עין. הרובה רעד בכפות ידי המזיעות. האצבע סירבה לסחוט את ההדק. עוד שניה וירייה צלצלה והתנפצה באוזניי. שתום-עין התנודד כשיכור על הענף. הרף עין והעורב צלל ממרומי העץ ובמעוף צולע התרחק מפינת החי, מותיר אחריו אגודת נוצות אפורות מרחפות ברוח. מחנק בגרון וצביטה בחזה, אותה התחושה המוכרת מימי ילדותי בתקופת ציד הציפורים, חזרה אלי באחת.

יותר לא ראיתי את שתום-עין. בסתר לבי שכנה תקווה כי פגיעת הכדור הייתה קלה ולא קטלנית. ימים רבים אחר כך כששמעתי קריאת עורב, אחז פרפור התרגשות הומה בבטני ושמחה, חרדה שמא העורב חזר, אך תמיד התאכזבתי.

פעם אחת, שעה שטיילתי עם כיתה ב' ליד הרפת הבחנתי בעורב אפור צולע בעל עין אחת. בקפיצות צליעה משונות ניקר בצפיעי הבקר במקורו. אותו המקור, העין האחת, אף כי חסרה את ברק השובבות. האם "שתומי" הוא זה או שמא עורב אחר? לפתע קפץ העורב בלא שיתייחס לנוכחותנו, קפץ במעוף בוטח ונעלם.

צב רך

2009-02-08T15:00:00.000-08:00

ביום סתיו אחד בשעות אחר הצהריים, הופיע בשמיים ריכוז עננים אפורים, פזורים כמו איים בים האגאי. החמה רכה ונעימה, אינה מקשה יותר על השוהים בצילה בסוף כל יום סתיו נדיר, יום כזה שאין בו הפגנת מחאה בכיכר ואין ישיבה דחופה בנושאים בוערים. שעה של הפוגה ורגיעה בין מחנות יריבים.

שדות ה"אקלה" הצהובים ירוקים וה"פימה" הוורודים ירוקים מאבדים מצבעוניותם לטובת צמר הגפן הצחור ההולך וכובש את השדות ביופיו השלגי. בשעה זאת של ערב, עושה מרסס השרוול הענק את דרכו לאורך השורות בפעם האחרונה לעונה זאת, תרסיס דק של חומר משלך עוטף את העלים.

עובדי ההשקיה כבר גללו את צינורות הטפטוף, נרגעים מקצב הריצה במאבק הקשה לשמור על רטיבות בית השורשים בעומק הקרקע.

אהרון שמכיר כל שורה וכן גפן, מוביל בבטחה את המרסס פרוס הכנפיים בין השורות. עוד שני סיבובים וגמרנו עונה שלמה של ריסוסים ומאבק במזיקים ומחלות. גם האמרנטוס הגבוה, הדטורה הקוצנית והחלבלוב הדביק, לא יעצרו את הקוטפים.

מגובה כתפי אביו משקיף שחר הקטן, רואה למרחוק דברים לראשונה, מנסה להבין מה שראה בטיולים קודמים. מהדק את ירכיו אל ראשו הגדול של אבא, שבו מתרוצצות להן מחשבות רבות המחלחלות אל תוך הירכיים והשרירים הרכים ונספגות בתאי גוף הילד, והם רוכבים על אופניים, כמו בקרקס.

שחר צופה למרחקים. דבר לא נעלם מעיניו.

"אבא", הוא אומר, קוטע מחשבה של כיכרות.

"אבא, צב! אבא צב!!" שונה הילד.

"לא שחר, אין כאן צבים!"

"אבא, צב!~" חוזר הילד בעקשנות תובענית על דבריו.

"לא שחר, אין עכשיו צבים".

"אבא, הנהי צב!". צועק שחר בקול המבקש לפרוץ בבכי.

עוד זה חסר לי, חשב האב תוך שהוא מוריד את הילד מכתפיו. "הו, עצור!", נעמד והנה במרכז דרך העפר שרוע צב. לא סתם צב, אלא צב ענק, שולח צוואר ארוך ופנים מחודדים, מביט לצדדים בעיני התנין שלו, חושב היכן יוכל למצוא סוף סוף איזה נחל או מאגר מים להרטיב את עורו ושריונו החרבים.

"שחר, יופי!" קרא האב. "תראה, הנה צב! בוא מהר, ניסע אל יוסי, הוא בטח ידע מה לעשות".

חיש עלו על האופניים דוהרים, מגיעים אליו באור אחרון.

"יוסי", צועק חמי, "בוא מהר, שחר מצא צב!"

"לא, אין עכשיו צבים". עונה יוסי.

"יוסי, זה באמת צב"!

"לא יכול להיות".

"יוסי" צועקים חמי ושחר ביחד: "צב רך!!"

"נו שיהיה". משיב יוסי. ניתק מהטלוויזיה והכורסא וכבר הוא בחוץ אצל מכונית הסוברו.

כולם נכנסים ונוסעים לכיוון באר ב', אל דרך העפר שם גילה שחר את הצב.

בדרך פגשו במרסס השב ממלאכתו, נופפו לאהרון לשלום. נסעו לאורך הוואדי והנה הצב.

העמיס יוסי את הצב הרך הענק בתא המטען, בא אל פינת החי וטלפן אליי.

"בוא מהר לפינת החי. שחר חמי ואני מצאנו צב רך ענקי.

"לא יכול להיות, אין כאן צבים רכים".

"בוא מהר, תביא מפתחות, צב רך ענק!"

"אין כאן צבים, אתה העובד עלי!"

בטלפון שמעתי את שלושתם קוראים: "בוא מהר, כבר מצאנו צב!".

יצאתי בריצה קלה, מתנשף הגעתי אל הפינה.

האווזים ועופות המים האחרים הופתעו והחלו בגעגוע מרוגש. הרחלות והגדיים פעו בקול כאילו שעת ההאכלה. יונים התעופפו בכלובים, אפילו התוכים השמיעו קולות אזהרה.

בשער משק החי עמדו שחר, אבא של שחר ויוסי וצב רך ענק היה מוטל לרגליהם. חיש פתחתי את השער והנחתי את הצב בבריכת המים של הטדורנות.

"עכשיו אומר לכם מה קרה", אמר יוסי. "לפני שנים רבות עבדתי בפינת החי, יום אחד ברח הצב הרך, הלך לו לאיטו לאורך הכביש, נזהר לא להידרס ע"י מכוניות. בדיוק עבר החבר אבינרי והנה הוא רואה צב גדול. ריחם אבינרי על הצב, לקח אותו בזהירות והכניסו לבריכת הדגים של גן-השומרון. עברו עשר שנים. אנשי מושב גן-השומרון החליטו ליבש את בריכת הדגים והצב הרך המשוטט, יצא לו לחפש מאגר מים אחר, עד שפגש בשחר ואבא שלו וכך חזר אל פינת החי.

מלח וציפור

2009-02-08T14:59:00.000-08:00

לפני שנים רבות עבדתי באוניית משא כסיפונאי מהסוג הפשוט ביותר, מלח באוניית צי הסוחר הישראלי "פל-ים". הייתי מלח צעיר על אוניה ישישה ואפורה, ספינה לא גדולה במיוחד, אולם בעלת כרס נפוחה שיכולה הייתה להכיל מטען רב. הגיע הסתיו ואנו נצטווינו להפליג לנמל קונסטנצה אשר בארץ רומניה, על חוף הים השחור. בנמל אשדוד הטענו את הספינה בתיבות שונות וחביות גדולות המכילות תרכיזי מיץ.

ביום ההפלגה נראו פניהם של המלחים עצובים, כל מעשיהם והתנהגותם נעשו כאילו עול מונח על כתפיהם החסונות. הסיפונאי הראשי שלנו, הוא רב המלחים, נוהג ביום ההפלגה לרוקן אל תוך לועו בקבוק ויסקי מלא: גלו, גלו, גלו. הבקבוק הריק ושרגא (זה שמו של רב המלחים) מלא. הנה אנו יוצאים להפלגה. שרגא מתנודד באמצע הסיפון ומקלל את המלחים ואת כל העולם כולו. למרות הקללות והגידופים, אנו המלחים מבצעים בדיוק נמרץ את כל ההוראות. תדעו לכם, אמנם שרגא שיכור, אך פקודותיו ברורות ומדויקות. כאשר הרחקנו מילין מספר מהחוף, נתן רב המלחים פקודה להשליך את כל הפסולת שעל הסיפון לים. מכיוון ששרגא שנא יותר מכל שמטבלים את המזון בבצל ושום, נצטוויתי אני להשליך לים את ארגזי הבל והשום שהוכנסו אל מחסני המטבח בבוקר.

סוף סוף סיימנו את העבודות שיש לבצען מיד בשעת היציאה מהנמל. נאספנו כל המלחים, הסיפונאים והמכונאים, הקצינים והטבח. כולם מלבד רב החובל, ישבו בחדר האוכל אכלו לחם עם ריבה ושתו תה או קפה. כולם היו עצובים וגם בי דבקה עצבות, אף על פי שאמור הייתי לשמוח על כי הצלחתי להגשים חלום ישן, הפלגה למרחקים.

במשך ימי ההפלגה למדתי את מלאכות הסיפונאי: שפשפתי סיפון, גירדתי חלודה, טיפסתי אל מרומי התורן, צבעתי בצבע יסוד ובצבע שני, ניקיתי את מחסני האונייה, למדתי לקשור חבלים ועוד מלאכות רבות.

ביום השני להפלגה כבר היו כולם שמחים ועליזים והעצבות כאילו לא הייתה כלל. האונייה שטה לאט, מנועיה רעשו והעלו עשן מהארובה ללא הפסקה. יום ולילה, לילה ויום. עברנו בים התיכון ובין איי הים האגאי, בים האדריאטי ובים השיש, חצינו את מיצרי הדרדנלים ואת מיצר הבוספורוס, ראינו את העיר הנפלאה איסטנבול, את מסגדיה המרהיבים ביופיים ואת המבצרים שהגנו על העיר ושמרו על מעבר המים בעבר הרחוק. לבסוף יצאנו מהמיצר אל הים השחור. באמת נראה לנו שמימיו שחורים ומכאן שמו.

ערב אחד עמדתי נשען על מעקה הסיפון צופה בלהקת דולפינים המשחקת לפני בהצגה פרטית ביותר, תוך ביצועים מרהיבים שרואים כמותם רק בקרקסים. בעודי צופה בהנאה והנה, מה זה נפל לידי על סיפון הברזל הקשה? על גבה שוכבת ציפור קטנה רגליה זקופות לשמיים, בטנה וחזה נעים במהירות רבה. ניכר בה בציפור שסובלת היא מאפיסת כוחות. בגלל האפלולית שירדה לא יכולתי לזהות איזו ציפור היא. בעדינות רבה אחזתי אותה בין שתי כפות ידיי והכנסתי אותה אל תא המגורים הצר שלי. פתחתי את כפותיי והנה, נחליאלי לבן. הנחתי את הציפור בשקע שיצרתי בכרית אשר במיטתי ורצתי למטבח. במטבח חיממתי חלב, המתקתי במעט דבש והוספתי פירורי לחם וחלבון של ביצה קשה. כך נוסף לי תפקיד: רופא עופות. מדי שעה הייתי חומק מעבודתי ומאכיל את הנחליאלי שלי שהחלים והתחזק מיום ליום.

זה ימים מספר שאנו בנמל קונסטנצה שברומניה. פרקנו את מטען התיבות והתרכיזים והעמסנו עץ לבניין וליצור רהיטים. כל המלחים ירדו לחוף, חלקם הלכו לקזינו ולבתי שעשועים, היו שביקרו במוזיאונים וערכו טיולים בסביבת העיר. רק אני נשארתי באונייה, מטפל במסירות בנחליאלי שלי. המלחים שאלו לפשר התנהגותי ואני לא גיליתי את סוד הנחליאלי, ואז הפלגנו חזרה. שוב כולם היו עצובים ושוב לגם שרגא גלו, גלו, גלו, את בקבוק הוויסקי. שוב עפו עלינו פקודות מקוללות מפי רב המלחים המתנודד שיכור באמצע הסיפון ושוב השלכנו לים את הבצל והשום שנקנו על ידי הטבח שלנו בשוק הירקות של קונסטנצה. חצינו את הים השחור ומיצר הבוספורוס, את ים השיש והדרדנלים, ואת הים האגאי. התרגשות אחזה בכולנו לקראת שובנו לארץ. גם הנחליאלי שלי נעשה ערני והיה מתאמן בתעופה בתאי הצר. בוקר אחד לפני העגינה בנמל התחיל הנחליאלי להשמיע קולות צקצוק נרגשים תוך ניתורים ונסיקות קצרות חסרות מנוחה. ידעתי שעלי להיפרד מידידי. פתחתי את הצוהר העגול, באופק ראיתי את רכס הכרמל. הנחליאלי עף בזינוק "נורה" מהצוהר, חג סביב סביב ביעף-הצדעה ופרידה ועף לו במעופו הגלי לעבר הר הכרמל.

עמדתי לי בתאי, עוקב במבט אחר מעופו של ידידי החדש ולבי התמלא שמחה. לפתע בעודי מביט מבעד לצוהר אל האופק הקרב, הבינותי פישרה של אותה עצבות העוטפת את המלחים ביום הפרידה מהחוף, מהילדים, מהרעיה ומהקרקע היציבה.

והנה עגנה ה"פל-ים" ובני משפחות אנשי הצוות עלו על הסיפון והשמחה הייתה רבה. קיבלתי חופשה עד להפלגה הבאה וחזרתי עם בני משפחתי הביתה. למחרת בואי אל הקיבוץ, מיהרתי לקחת את בתי הקטנה אפרת לטיול באיזור הרפתות. בעוד אנו סובבים בין הרפתות, והנה נחליאלי אחד ועוד אחד, להקה שלמה של נחליאלים לבנים מנתרים להם, מלקטים חרקים קטנים וזרעונים. נחליאלי אחד המריא לפתע וערך לפנינו תצוגה אירובטית מרהיבה. הנמיך קרוב קרוב , מעל לראשינו ונחת על גדר מכלאת הבקר סמוך לראשה של אפרת הקטנה. הבטנו יחדיו בציפור העליזה ואני סיפרתי לבתי את סודי. אולי אולי היה נחליאלי זה ידידי שכשל בנדודיו והשיג את אחיו כנוסע סמוי באוניה "פל-ים". אפרת אמרה: "אבא, אתה חזרתי אלינו מהים וגם הנחליאלי חזר אל המשפחה שלו מהים".

הייתי לרועה צאן

2009-02-08T14:56:00.000-08:00

לראשונה יצאתי לעבודה כשמלאו לי שלוש עשרה שנה. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שעסקתי במלאכה כל שהיא, אולם הייתה זאת הפעם הראשונה ששמי הופיע על גבי סידור העבודה של המוסד החינוכי. כתוב היה שם על גבי הדף: צאן – ניבי, בשעה 13:00. בהתרגשות רבה לבשתי את בגדי העבודה ורצתי לדיר שהיה בצדו האחר של הקיבוץ. שם בדיר, פגש אותי יהושע מהנוער העירקי; הוא היה גדול ממני והיה מצויד במקל רועים חלקלק בעל גולה חלקלקה בקצהו. "בוא!" אמר, "אנחנו יוצאים למרעה עם 'היבשות'. עדר היבשות כלל חמישים ראש. אלה הצאן שלפני הרבעה והמלטה, יוצאים איתן לשעות מרעה קצרות. יחד עם הכבשים היבשות יוצאים למרעה גם האילים". יהושע שחרר את חוט הברזל החלוד שקשר את שער הברזל החלוד אף הוא והתחיל משמיע מיני קולות מצמוץ, שריקה וגרגורי גרון רעשניים. הכבשים נענו מיד לקולות הקריאה והתחילו צועדות אחרי הרועה. "הי, מה אתה חולם?" צעק לעברי. "רועה הולך בראש העדר ולא בזנבו". נדחק אל הכבשים בפתח הצר של שער הברזל, הצלחתי להגיע אל ראש העדר. יהושע נראה שקט ובוטח במעשיו והעניק אף לי בטחון, הרי זה לא כל כך קל להיות רועה לחמישים ראשי צאן. נבהלתי כשחוטם לח של כבשה אחת שחורת ראש נדחק לפתע בפעייה רמה אל אחוריי. "אל תדאג!" אמר יהושע, "זו היא מירה'לה המשכוכית, היא שמובילה את העדר אחרינו. רואה אתה את הפעמון על צווארה, קולות צלצול הפעמון מזעיקים את הצאן ללכת בעקבות הרועה".

אכן, במהרה התיידדתי עם מירה'לה והתרגלנו זו לזה וזה לזו. לא כך היו היחסים ביני לבין האיל מוסוליני. עוד ביום הרעייה הראשון הוזהרתי מפני חיה רעה זו שנהג לבוא אל עמדת תקיפה מאחורי בעליו הרועה וברשעות להפתיעו בנגיחה עזה. מהרגע שהזהירני יהושע, לא חדלתי מלעקוב במבטי אחר צעדיו וליחוכו.

שאר הצאן כאילו לא היו קיימים עבורי, שעה שמוסוליני לוחך לו בנחת מהעשב הרענן בעוד יהושע מהנוער העירקי, כאילו כלום, יושב בצד, קולף תפוח-זהב ומאכיל את מירה'לה בקליפות העבות הריחניות של "הוושינגטון טבורי".

לאחר שלוש שעות רעייה בשדה, הובלנו מירלה'לה, יהושע ואני, את עדר "היבשות" לדיר. בדיר פגשנו את יצחק הרועה. הטפיחה העזה שהנחית על כתפיי הייתה אות לחיבה ורצון טוב כלפי: "אתה יוצא עם יהושע והיבשות. כל יום תלמד ממנו". אמר כשהוא טופח בכוח כפול על כתפו של מורי. אכן למדתי רבות בימים שיצאתי למרעה עם יהושע. עד שיום אחד בבואי לדיר, לא פגשתי את יהושע ובמקומו הופיע יצחק: "היום תצא לבד למרעה", אמר מחויך בליווי טפיחת גב ידועה.

מזג אוויר סגרירי הקביל את פניי ורוח דרום-מערבית קרה היכתה במשבים עזים. בלית ברירה, בדאגה רבה ובפרפורי בטן, לקחתי את מקל הרועים של יהושע, דחפתי שתי אצבעות לתוך פי ונשפתי נשיפה חזקה. מלבד קילוח דק של רוק שנזל על סנטרי וקול נשיפה קלה, לא הפקתי צליל. (דווקא עכשיו לא יוצאת לי שריקה). פתחתי את שער הברזל החלוד וכבר דוחקת מירה'לה המשכוכית מאחורי ובעקבותיה כל עדר היבשות.

חלקת המרעה הייתה בדיוק במקום שבו ניצב היום בית הספר האזורי. "פרדס פרנק" קראו לחלקה, משום הפרדס שנמצא מצפון לה. שיחי אקציה גדרו את הפרדס מצדו הדרומי. במערב נטועה חורשת אקליפטוס אשר ניטעה על ידי הראשונים לצורך ייבושה של הביצה. אחר-כך, כשיבשה הביצה, הפכה החורשה לבית הקברות של הקיבוץ. גם בדרום חלקת המרעה ניטעה חורשת אקליפטוס, אך זה היה בזמן מאוחר יותר למטרות אחרות. גבול המרעה במזרח שימש "הוואדי היבש".

בפינה הצפון-מזרחית, בדיוק במפגש הוואדי וגדר האקציות, ניצב אוהל בדואי שחור, אוהלו של סעיד אבו מוסה. לסעיד גם כן היה עדר צאן, אך הוא רעה את צאנו ליד עיינות תל-אסוויר.

הולך אני ובעיקבותי מירה'לה מצלצלת בפעמון הברונזה שעל צווארה ומאחור הכבשים והאילים. מיד בהגיענו לפרדס פרנק, החלו הצאן לוחכות ברעבתנות את העשב העסיסי. מדי פעם זוקפות ראשיהן בעצבנות, משמיעות קול פעייה וממשיכות במלאכתן. ביטחוני הלך וגבר, הצלחתי אף להשמיע את מיני הקולות הקוראים לצאן אשר לימדוני יצחק ויהושע. מילקוט הצד הוצאתי את הוושינגטון-טבורי, קלפתי והאכלתי את מירה'לה. הכל נראה יפה וטוב על אף השמיים הקודרים ומשבי הרוח אשר גברו מרגע לרגע. טיפות כבדות של גשם מצליפות על הפנים והביטחון שאך זה התייצב בליבי, פינה מקומו לחששות הולכים וגוברים. גם הכבשים מתנהגות בעצבנות, חדלות מללחך ומצטנפות האחת אל רעותה. ראשיהן תוחבות הן תחת גחונן של אחיותיהן ויוצרות מעגל צפוף, כשהאילים תופסים עמדות הגנה בחלק החיצוני של המעגל. נשאתי מבטי סביב סביב.

ממאהלו של סעיד עלה עשן תכול ובמרחק מה מעבר ל"וואדי הרטוב" טרקטור ה-D4 פותח תלם אחרון. הכל החשיך לפתע ומטר עז ניתך לארץ, צריך לחזור הביתה. כל הקריאות, הצקצוקים, המצמוצים, הגרגורים, והשריקות לא הועילו. הצאן תקעו רגליהן באדמה, נטועות כעצי האקליפטוס. אך היכן מוסוליני, האיל הרשע? רק חלפה המחשבה בראשי, בטרם הספקתי להפנות מבט, חשתי לפתע חבטה אדירה באחוריי. עפתי באוויר ונחתתי כמו שק תפוחי אדמה היישר אל תוך שלולית שנקוותה בדשא הרטוב. תשובתו המרושעת של מוסוליני לחיפושיי אחריו הייתה אכזרית ביותר. בעודי מתרומם לאיטי ממפלתי, סובב אותי האיל האכזרי שנית במעגל ניצחון, בוטש ברגליו הקדמיות ועל פניו שפוך מעין חיוך ערמומי. באותו רגע ממש שבו זקפתי קומתי ודמעות חנקו את גרוני בכעס ועלבון, בהרף עין אחד האיר ברק ופיצוץ נורא של רעם הקפיץ את הצאן החרדות והשכיב אותי שנית בעשב ובבוץ. מושפל, חסר אונים ורטוב עד לשד עצמותיי הזדקפתי שנית לקול שריקה חדה שהגיעה לאוזני מכיוון האוהל. מיד ידעתי מה עלי לעשות. בבירור ראיתי איתותים מאוהלו של סעיד: "תפאדל, יא וולד" (בערבית). כוס תה מתוק וחם ליד המדורה, פיתה בשמן זית וזעתר, השיבו את רוחי. סעיד שהיה עד להתרחשות, לא חדל לגחך ברוח טובה. בגדיי יובשו ליד המדורה הריחנית, הסערה נרגעה והמטר העז הפך לגשם דק. עכשיו לך, "רוח אל-ביתך!", אמר סעיד. עזבתי את האוהל החם, חזרתי אל היבשות שלי. להפתעתי נשמעו היבשות לקריאותיי.

לקחתי את מקל הרועה ואת הילקוט שנטשתי בשעת צרה והתחלנו חוזרים הביתה בדרך הבוצית. הגענו לאמצע הדרך והנה יצחק מופיע לקראתנו רכוב על אתון. הפעם זכיתי לטפיחה מאותן הטפיחות שהיו מנת חלקו של יהושע: "כל הכבוד, ניבי!", אמר יצחק בצחקוק מלווה בטפיחה מספר שתיים: "מהיום אתה רועה צאן!". מלא גאווה חזרתי הביתה לשבועיים שפעת.

מעשה בקומקום

2009-02-08T14:55:00.000-08:00

קומקום התה של משפחת אבו מוסא, זה שמזג לאלפי כוסות זכוכית את המשקה האדמדם המתוק, הייתה לו תכונה שלא ירדתי לפישרה.

תמיד נובע הוא כמו פך השמן של נס חנוכה בבית המקדש. והתה חם, מתוק ומרווה ומשאיר טעם של עוד. מין קומקום כרסתני עשוי ממתכת קלה, בעל זרבובית בצורת סימן שאלה ושיפכו הדק נמזג מגובה היישר אל פי הכוס, אינו מאבד טיפה.

כשהביא אבו מוסא מתנה לאום מוסא קומקום זהה וחדש משוק ג'נין, לא היססתי לבקש ממנו שיעניק לי את הקומקום הישן מתנה, אלא שהקומקום הישן עבר עכשיו לשרת את המשפחה בשעת עבודת השדה, שם היו שופתים מימיו ומעלים אותו למוקד. תוך דקות הייתה הדקה מתלהטת, התה הידוע מוכן והמשפחה כולה נאספת אל ארוחת הבוקר בצל עץ.

אך קומקום נוסף, זהה לקודמיו, שיצא מהמחזור והושלך אל גדרת אבן בבוסתן, אותו אימצתי לי. זמן רב שימש אותי לאותן מטרות עד שפג תוקפו ונמצא לו מקום מנוחה בגן הפסלים אשר בגינתי, שם משמש הוא את נכדתי הקטנה שמשקה בעזרתו את צמחי הגינה.

הופתעתי כשקיבלתי הודעה טלפונית דחופה לבוא הביתה להציל חתול לבן. מיהרתי לעשות את המצווה, אלא שלא מצאתי את הקורבן המבוקש, רק ראיתי חורבן גדול של עציצים בגני. גם הצלמת המקומית באה חיש על אופניה מצוידת בעדשות מצלמה כאלה שאין להשיג ואחרות שמשיגים בכל חנות. גם היא, למרות עדשותיה לא מצאה את הקורבן. אך השכנה הודיעה בפירוש שראתה חתול לבן גדול שראשו תקוע עמוק בקומקום תה ישן ואינו יכול לראות, אינו יכול לעקור את הראש מפתח הקומקום וכך רץ בין עציצים וכדי חרס, נוגח ומנתץ ב"קסדתו", אחוז דיבוק, פוגע בכל הנקרה בדרכו.

אתמול התיישב לידי ידידי הותיק רב השנים, אבינרי, מציג לפני ידיים פצועות ושואל אותי: "מה לדעתך, מה זה?", "נפצעת בעבודה." אני משיב מיד. "לא", מספר אבינרי: "הנה אני הולך ורואה חתול לבן, אלא שבמקום ראש הוא נושא על צווארו קומקום ישן מושחר ממדורות ואינו מצליח להיחלץ". ואבינרי, להווי ידוע, מכיר כל כלב וכל חתול ודומני שאף הם מכירים ומוקירים אותו ואת חיבתו הרבה אליהם. ללא היסוס קרב בלאט, תופס בקומקום על ראש החתול ומושך בחוזקה, אלא שהחתול משיב רעה תחת טובה ושורט את ידי מיטיבו שריטות עמוקות וכואבות.

אך אבינרי הגיבור לא נסוג לאחור, לא אומר נואש ובהינף נועז מעיף את החתול באוויר באוחזו בזרבובית הקומקום. החתול עף לו כמו דרור לצד אחד, הקומקום עף כמו קומקום מעופף לשיחים ואבינרי שלנו שמח וטוב לב הלך לקבל זריקת אנטי-טטנוס.

הכל בוא על מקומו בשלום, מלבד הקומקום שלא נמצא עד עצם היום הזה.

האוח

2009-02-08T14:51:00.000-08:00

מתוך החוברת של ניבי מרקם: שבעה סיפורים

לרגלי מצוק הארבל יש ואדי עמוק שעל שפתו הרחבה כפר קטן, ח'רבת חמאם שמו. למעלה במצוק מבצר קדום הנוצר סיפורי גבורה ומעיינות מים אשר למרגלותיו.

מספר מעיינות נובעים לרגליו. עד היום לא הצליחו האנשים לייבשם, אך הזיהום סביבם כה רב עד כי ניטלה מהם נקודת החן האחרונה.

במעלה הנחל עיירה עתיקה בשם "ארבל" ולידה המושב הנושא גם הוא אותו שם.

בואדי חמאם בורות רבים ובמצוקים חגבים ונקיקים נוחים למשכן חיות בר, זוחלים, מכרסמים, עופות וציפורים. במיוחד רבו כאן יוני הבר והסלע.

מעיינות חמים ויונים העניקו לכפר את שמו ח'רבת חמאם (יונים בערבית). היונים היו מתרבות כמעט כמו התושבים הערבים שנהנו מאכילת בשר זע'ליל מחשי (גוזלים ממולאים).

הכפר הזה, רוב תושביו עובדי אדמה המגדלים חיטה, שעורה, קטניות, עצי זית, עדרי צאן ועיזים. התושבים חיים בשלווה ובשלום, אסמיהם מלאים גרעינים, בפחים נאגרים שמן זית וגבינה מלוחה מתוצרת מקומית ומי מתושבי הכפר שלא יימצא עבודה במקום, לא יתקשה להשלים את החסר בעבודת הבניין בעיר טבריה.

גר שם ילד אחד שלא ידע גנון, לא גן חובה ולא בית-ספר, אך הפך מבין גדול כי השכיל לראות את תופעות הטבע ולחקרן. מגיל שלוש כבר פסע בעקבות הצאן והעיזים וידע להכיר אורחם ורבעם, אלו רחלות דורשות טיפול מיוחד, אלו חולות. למי מציקים טפילי מעיים, מה טוב למאכל אדם מעשבי שדה ומה רעיל. ידע להכיר חיות תחת לאבנים. עם חלוף השנים הוביל לבד את העדר, עולה בשביל צר עוקף בשדות שלף או בור ומדביר את הצאן במישור מעל המצוק. כך ימים רבים ועונות שנה, אינו חש צורך ומחסור באותם דברים שהיו נחוצים לבני גילו.

יום אחד במרעה, שמע קול מוזר נשיפה רפה ואחריה שני קליקים. והקול חוזר ונשנה כך פעמים רבות. הלך הנער בעקבות הקול עד שהגיע אל המצוק הנישא. השתרע על ביטנו, והנה על מדרגות סלע במורד המצוק כדור צמר אפור. חיש גלש בנקיקים ואחז בשיני סלע עד שהגיע למדרגה צרה, ומה הופתע כשראה כי כדור הפלומה האפור בהיר המשמיע נשיפה ואחריה שני קליקים, אינו אלא גוזל. הניח את הגוזל בעדינות בילקוט העור שלו, טיפס וחזר את צאנו.

עם ערב הלך אל תרנגולת דוגרת, גנב לה אפרוח צבעוני קטן, ביתר אותו בסכין והגיש פירורי בשר-נא אל לועו של הגוזל הרעבתן, וזה בלי היסוס בלע את הבשר על קרביו ועצמותיו וביקש עוד. נאלץ הנער לצוד עכברים, זוחלים, גוזלי יונים ואפרוחים כדי להאכיל בהם את הגוזל וכל ימים רבים עד שגדל הדורס. פלומתו נעלמה ונוצות חומות כיסו את גופו. התחיל מעופף במחסן, צימח לו על אוזניו הזקופות ציציות והנער ידע כי לפניו דורס לילי ממשפחת הינשופים.

כך חיו להם, זה מפרנס וזה נהנה ומתפרנס. עד שיום אחד בא פלח אל המוכתר ואמר לו: "שמע אדומי, שנים רבות אני חקלאי ומחסני מלאים, לא חסר לי דבר, ברוך השם, אלה השדות המניבים, אך בשנתיים האחרונות התחילו להופיע בכפר עשרות רבות של צפעים ועכברים רבים מכרסמים בשקים. מכה גדלה ועין עצה".

נאספו ראשי המשפחות וכולם קבלו על אותו הדבר, ואין איש יודע מהיכן יבוא עזרם. עד שהוחלט להזמין את הפקח הדרוזי של רשות שמורות הטבע והוא אכן בא מיד רכוב על גבי ג'יפ ירוק. הרים פחים וראה צפעים. נכנס למחסן וראה מכרסמים עד שהגיע ליד המחסן בו שכן עוף הלילה ואז שמע נשיפה רמה וזוג קליקים רמים יותר. מיד נכנס והנה אוח צעיר ויפה עומד על ענף יבש ונער מאכילו בידיו בשר זע'ליל. "שו הדה?" שאל הפקח הדרוזי את הנער והנער סיפר את הסיפור, לא הסתיר דבר. לקח הפקח את ה אוח, שם לו טבעת אלומיניום על הרגל והביאו לשמורת החולה לידי הפקחית טליה אשר טיפלה באוח.

שב הפקח לכפר, הלך למוכתר ואמר: "שנים רבות חיה משפחת האוחים במצוק הארבל, צדה בלילות מכרסמים רבים ומונעת מכם נזקי עכברים ונחשים אולי מכרסמים. הנה לפני כשנתיים אסף נער רועים אחד גוזל של אוחים, ראו אלה, נבהלו, נטשו את האיזור, עפו למצוקים אחרים. ירדה אבן מליבם של מכרסמים רבים אשר החלו מתרבים בהמוניהם, חודרים אל מחסנים ומחוררים שקים. אך שמחתם לא רכה זמן רב. כיוון שבעקבותיהם הגיעו צפעים, מקישי עקב וזעמים זועמים ולוחשים. וזה כל הסיפור ומעכשיו, אדון מוכתר, יש לכם בעיה עד שתבוא משפחת אוחים חדשה ותשכון במצוק, בנקיקים ליד מבצר הנוצרים והנצורים".

כשעברתי בשמורת החולה שנה לפני שקיבלה טליה הפקחית את האוח, ביקשתי אותה שאם במקרה יזדמן לה עוף שנפגע על ידי אדם ואי-אפשר להשיבו לטבע, אשמח לקבלו לפינת החי. ערב אחד הגיע טלפון: בוא, יש לי אוח בשבילך!

משפחת פוקס היקרה עשתה את השליחות ובקופסת קרטון מאווררת הביאה אוח אחד מוחתם שנושף חזק ומשמיע קלק, קלק חזק עוד יותר.

יהודה וינשטיין

2009-02-08T14:47:00.000-08:00

זוג הסוסים שלי

2009-02-08T14:44:00.000-08:00

מספורי עין-שמר לילדים

ליובל ה- 50 תשל"ח 1977

היה זה בראשית שנות השלושים. היינו קיבוץ צעיר במושבה, עבדנו כפועלים שכירים בפרדסים, בבניין. החברות עבדו במשק בית אצל האיכרים. כל ערב הלך סדרן העבודה ללשכת העבודה לבקש מקומות עבודה ולפעמים חזר בידיים ריקות, ואז נשארו חברים מחוסרי עבודה. במצב זה חיפשנו מקורות עבודה ופרנסה נוספים.

וכך הוחלט לקנות זוג סוסים ועגלה, לעבודות חוץ. זה היה כמו היום משאית גדולה.

שמחתי, כאשר הציעו לי להיות העגלון, ראשית מפני שאהבתי ועדיין אני אוהב סוסים, אם כי לא הכרתי אותם מקרוב ושנית, העבודה מעניינת יותר, כל יום עבודה אחרת, מקומות אחרים, ואנשים אחרים וכך קיבלתי זוג סוסים ועגלה עם גלגלי עץ וחישוקים מברזל ועם לוחות שאפשר להגביה את העגלה, ולהגדיל את כושר קיבולה.

היה לי זוג סוסים מיוחד במינו. האחד היה לבן והיה סוס עבודה מצוין. היה סוחב את העגלה בכל מצב, בבוץ ובחול. והיה לו תאבון בריא, תמיד היה מוכן לאכול. כשנעמדתי להעמיס את העגלה, הייתי תולה לו שק עם שיבולת-שועל על צווארו, והוא היה שקוע שם עד ששחררתי אותו ממנו. הסוס השני היה אפור, והיה ההפך הגמור מהלבן. הוא היה סוס אציל, ולא רק באופיו, אלא גם במבנהו. היה לו שקע מעוגל בגבו, וזה אפשר לרכב עליו ללא אוכף. את ראשו החזיק מורם ורעמה נהדרת קישטה את צווארו. הוא היה חכם מעין כמוהו. כשהייתי מעמיס את העגלה, היה מדי פעם מוציא את ראשו משק האוכל, מסובב אותו לאחור ומסתכל מה מעמיסים על העגלה וכמה.

היום אני יודע, שהוא היה סוס רכיבה מעולה ולא סוס עבודה, אבל אז דרשתי ממנו עבודה, ועד שהכרתי אותו ירד לחיי, וגרם לי צרות צרורות.

בתקופה ההיא כל האספקה לחדרה והסביבה הגיעה ברכבת. האספקה לאנשים, לבהמות, חומרי בניין כמו מלט ועצים, הכל הגיע ברכבת, ומהרכבת הובילו את הכל בעגלות ללקוחות.

הכביש הראשון והיחיד בתקופה ההיא נסלל מחדרה לתחנת הרכבת. כל יתר הדרכים היו ברובן דרכי חול, וההובלה בהן הייתה קשה מאוד. רק פרידות עברו שם ללא קושי. מרכיב חשוב בעבודות העגלונות היה אז פרדס-חנה שהייתה אז בבנייתה. הובלנו לשם מלט, רעפים, מרצפות ועוד. כל הובלה לפרדס-חנה הייתה בשבילי סיוט. רק נגמר הכביש והחלו החולות, נעמד ה"אציל" לנוח.

כל העגלונים עברו על פניי, והיו כאלה שחזרו כבר להובלה שנייה, ואני עדיין תקוע.

בתחילה בטרם הכרתי את האציל, ניסיתי להכניע אותו, וכמובן בעזרת השוט, או בעזרת ענף אקליפטוס הייתי מרביץ. והוא על כל הצלפה היה עונה בזריקת רגליים אחוריות. אני מרביץ והוא זורק רגליים.כל פעם גבוה יותר וחזק יותר, אבל לא זז מהמקום.

עייף נשענתי על עץ אקליפטוס וסקרתי את המצב. הסתכלתי על האפור והוא נראה לעי מסכן, מוכה ועלוב, ראשו שמוט, שערות הרעמה דבוקות לצווארו. רחמי נכמרו עליו וגל אהבה שטף אותי.

ניגשתי אליו התחלתי ללטף את צווארו, תלשתי עשבים ונתתי לו לאכול, והנה ראה זה פלא, כעבור כמה דקות, מבלי שאתן לו סימן כלשהו, החל לסחוב את העגלה.

הלבן הצטרף סחבו כמה עשרות מטרים ונעמד, נח קצת ושוב התחיל לסחוב. ואז הבנתי כי הוא פשוט סוס חלש מדי לעבודות קשות.

ומאז השתנתה מערכת היחסים בינינו. הייתי מפנק אותו לאחר העבודה, מדי פעם הייתי יוצא איתו בלילה למסע רכיבה לשפת הים, מה שאהב מאוד.

לאחר זמן מה הבחנתי שהסוס האפור החל לרזות. הצלעות החילו להתבלט. משהו לא היה בסדר איתו. באותו זמן היה בקיבוץ חבר, יהודה שמו, שבמסגרת הכשרתו לחיי קיבוץ, למד בחו"ל רפואת בהמות, קראתי לו. הוא בדק את הסוס, הציץ לתוך פיו, וקבע שיש לו מים בחך העליון. משהו מפריע לו ללעוס. בעזרת מזרק הוציא לו את המים אבל זה לא שינה את המצב. הסוס המשיך לרדת. ביליתי זמן רב במחיצתו ועקבתי אחריו באורווה והנה שמתי לב שהסוס הלבן גמר במהירות את המנה שלו, והעביר את ראשו מעבר למחיצה לאבוסו של האפור ו"עזר" לו לגמור את ה אוכל. ברור, הסוס לא אכל מספיק וזאת היא סיבת ירידתו. בו במקום הגבהתי את המחיצה בין שני האבוסים, ומאז החל לחזור לאיתנו.

מלבד בהובלות, היינו מדי פעם עובדים גם בחקלאות. טרקטורים לא היו אז, והסוסים עשו כל עבודה חקלאית. חרשו, דשו, זרעו.

אבל בעיקר עבדנו בחריש בפרדסים הצעירים. היינו מפרקים את זוג הסוסים ליחידות וכל סוס חרש בנפרד עם מחרשה מתאימה. את הסוס האפור לא הייתי מוסר לידיים אחרות, תמיד השארתי אותו לעצמי.

כשהיינו מתקרבים לשורת עצים היה מדי פעם תולש מספר עלים מהעצים ואוכל אותם ואני העלמתי עין מזה. שיהיה לו לבריאות.

פעם אחת תפש כמנהגו בעלים, אבל הפעם העלים לא נתלשו לבד, אלא יחד עם ענף מרכזי, מהעץ הצעיר. מבלי לחשוב הרבה, לקחתי חבל, קשרתי את הענף למקומו והמשכתי לעבוד. את מנהל העבודה ללא ראיתי יותר באותו יום, הוא היה בחלקה מרוחקת, לא היה לי למי לספר על המקרה. וכך גמרתי את העבודה ונסעתי הביתה. כעבור יומיים החלו העלים מהענף השבור להצהיב ולהתקפל.

מנהל העבודה מתוך חשש שמא הותקף העץ במחלה, ניגש לבדוק. הוא לא היה צריך לחפש הרבה, בשביל לגלות מה קרה. הוא שלח לקורא לי.

מנהל העבודה: האם זה אצלך נשבר הענף וקשרת אותו?

אני: כן.

מנהל העבודה: למה לא קראת לי?

אני: (בתמימות) חשבתי שאם אני אקשור אותו, יתאחה השבר ולא ייגרם נזק לעץ.

מנהל העבודה: זה נכון, בתנאי שיודעים איל לקשור. ואתה לא ידעת וגרמת נזק.

ואני שתקתי, מה יכולתי להגיד. חשבתי באיוולתי, הפסדתי לקוח.

כעבור שבוע הזמין אותי לחרוש בחלקת פרדס אחרת שבהנהלתו.