את קורט טוכולסקי איני מכיר. לא קראתי כמעט אף ספר אחד שלו. לפניי רק תעודה אחת מימי חייו האחרונים, מכתבו לארנולד צוויג. הדברים זעזעוני עד היסוד. אודה – לא בגלל הטרגדיה של טוכולסקי היהודי, אלא בשל הטרגדיה האנושית הגדולה והאיומה של עמידה בפני תהום. וטוכולסקי הנהו רק בא-כח הדור הזה של גדולי הרוח ההומני, אשר אירופה הקימה בשער המאה העשרים. סופרים, אמנים ואנשי-רוח רדיקליים כארנסט טולר, אוסיצקי, אריך מיהזם, הלמוט פון גרלך ודומיהם, שאפשר להגיד עליהם בביטחון – שהם לא תמיד שימשו בתור מצפן, הרי היו המצפון של הדור.
והטרגדיה האיומה היא שבהגיע טוכולסקי להכרה הצלולה לגמרי, שאין גרמניה מחוץ לגרמניה וגרמניה כיום היא של היטלר, כי "המדים הולמים אותם, רק הצווארון גבוה מעט יותר מדי".
"יש להכיר זאת", אומר טוכולסקי, אבל "חיי יקרים לי יותר מדי, שאעמוד תחת עץ תפוח ואבקש ממנו לייצר אגסים".
התהום פערה את פיה וטוכולסקי מביט לתוכה בעיניים פקוחות לרווחה ורואה את האמת המרה הגדולה, היחידה. "למדתי כי מוטב לומר, כי אין כלום, מאשר להשלות את האחרים ואת עצמך". ומשום כך התרחק מכל המהגרים הפליטים מגרמניה, התבודד. ושתה את כוס התרעלה עד סופה.
יען כי "הרגע הגדול מצא דור קטן" וצריך להתחיל מחדש. "אנו לא נזכה לראות זאת, דרוש לכך רוח נעורים, מה שאין לנו עוד, ורוב המהגרים מעלימים עין מן הדבר הזה. חדשים יבואו אחרינו. אך כך לא יתכן. חסל סדר משחק".
והתהום בלעה גם את טוכולסקי.
היה זה לפני אחת עשרה שנה. בשנת 1925 הופיע ספר אחד רב הכמות והאיכות, האימפריאליזם - לפריץ שטרנברג. המחבר ניסה בימים ההם לחרוג מהמסגרת המקובלת של דיונים בבעיות העיוניות והמעשיות של הסוציאליזם. בזמן ההוא תנועת הפועלים בגרמניה הייתה חזקה, שתי מפלגות פועלים גדולות, ותנועה נציונאליסטית לא גדולה, טרם נשקפה סכנה מצידה. אבל המחבר, בחתרו כבר אז לקראת תפיסה ודרך חדשות בסוצילאיזמוס, הגיע בספרו למסקנות, שנראו אז – אם לא כפנטסטיות ואילוזוריות, לנצלה בכל מלוא האפשרות.
ובמחננו שקט. כאילו לא קרה שום דבר. שאננות מדהימה. אנחנו יושבים פה 375 אלף נפש בתוך ים של תנועות לאומיות קיצוניות, בתוך ים של קנוניות ומזימות אימפריאליסטיות ולא עולה על דעתנו, שבבוא הרגע האיום יכול הוא להביא איתו כליון חרוץ על כל מפעלנו בארץ, זאת אומרת על כל התנועה הציונית, ואנא אנו באים אז? מנהיגי הסתדרות העובדים הם כיום קברניטי הספינה הציונית שלפני הסערה, הראו זאת גם במועצת ההסתדרות האחרונה, ערב מאורעות גדולים בעולם, עד כמה שיחות לב וטמטום מוח יכולים להביא לידי זה, שתנועה שלמה תעצום עיניים ותאטום אוזניים למען לא לראות ולא לשמוע מה שמתקרב עלינו לכלותינו.
ומי ינבא כמה יעלה לנו כל זה?
לא סוף דבר, חברים, כי אם התחלתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה