הייתי לרועה צאן

לראשונה יצאתי לעבודה כשמלאו לי שלוש עשרה שנה. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שעסקתי במלאכה כל שהיא, אולם הייתה זאת הפעם הראשונה ששמי הופיע על גבי סידור העבודה של המוסד החינוכי. כתוב היה שם על גבי הדף: צאן – ניבי, בשעה 13:00. בהתרגשות רבה לבשתי את בגדי העבודה ורצתי לדיר שהיה בצדו האחר של הקיבוץ. שם בדיר, פגש אותי יהושע מהנוער העירקי; הוא היה גדול ממני והיה מצויד במקל רועים חלקלק בעל גולה חלקלקה בקצהו. "בוא!" אמר, "אנחנו יוצאים למרעה עם 'היבשות'. עדר היבשות כלל חמישים ראש. אלה הצאן שלפני הרבעה והמלטה, יוצאים איתן לשעות מרעה קצרות. יחד עם הכבשים היבשות יוצאים למרעה גם האילים". יהושע שחרר את חוט הברזל החלוד שקשר את שער הברזל החלוד אף הוא והתחיל משמיע מיני קולות מצמוץ, שריקה וגרגורי גרון רעשניים. הכבשים נענו מיד לקולות הקריאה והתחילו צועדות אחרי הרועה. "הי, מה אתה חולם?" צעק לעברי. "רועה הולך בראש העדר ולא בזנבו". נדחק אל הכבשים בפתח הצר של שער הברזל, הצלחתי להגיע אל ראש העדר. יהושע נראה שקט ובוטח במעשיו והעניק אף לי בטחון, הרי זה לא כל כך קל להיות רועה לחמישים ראשי צאן. נבהלתי כשחוטם לח של כבשה אחת שחורת ראש נדחק לפתע בפעייה רמה אל אחוריי. "אל תדאג!" אמר יהושע, "זו היא מירה'לה המשכוכית, היא שמובילה את העדר אחרינו. רואה אתה את הפעמון על צווארה, קולות צלצול הפעמון מזעיקים את הצאן ללכת בעקבות הרועה".

אכן, במהרה התיידדתי עם מירה'לה והתרגלנו זו לזה וזה לזו. לא כך היו היחסים ביני לבין האיל מוסוליני. עוד ביום הרעייה הראשון הוזהרתי מפני חיה רעה זו שנהג לבוא אל עמדת תקיפה מאחורי בעליו הרועה וברשעות להפתיעו בנגיחה עזה. מהרגע שהזהירני יהושע, לא חדלתי מלעקוב במבטי אחר צעדיו וליחוכו.

שאר הצאן כאילו לא היו קיימים עבורי, שעה שמוסוליני לוחך לו בנחת מהעשב הרענן בעוד יהושע מהנוער העירקי, כאילו כלום, יושב בצד, קולף תפוח-זהב ומאכיל את מירה'לה בקליפות העבות הריחניות של "הוושינגטון טבורי".

לאחר שלוש שעות רעייה בשדה, הובלנו מירלה'לה, יהושע ואני, את עדר "היבשות" לדיר. בדיר פגשנו את יצחק הרועה. הטפיחה העזה שהנחית על כתפיי הייתה אות לחיבה ורצון טוב כלפי: "אתה יוצא עם יהושע והיבשות. כל יום תלמד ממנו". אמר כשהוא טופח בכוח כפול על כתפו של מורי. אכן למדתי רבות בימים שיצאתי למרעה עם יהושע. עד שיום אחד בבואי לדיר, לא פגשתי את יהושע ובמקומו הופיע יצחק: "היום תצא לבד למרעה", אמר מחויך בליווי טפיחת גב ידועה.

מזג אוויר סגרירי הקביל את פניי ורוח דרום-מערבית קרה היכתה במשבים עזים. בלית ברירה, בדאגה רבה ובפרפורי בטן, לקחתי את מקל הרועים של יהושע, דחפתי שתי אצבעות לתוך פי ונשפתי נשיפה חזקה. מלבד קילוח דק של רוק שנזל על סנטרי וקול נשיפה קלה, לא הפקתי צליל. (דווקא עכשיו לא יוצאת לי שריקה). פתחתי את שער הברזל החלוד וכבר דוחקת מירה'לה המשכוכית מאחורי ובעקבותיה כל עדר היבשות.

חלקת המרעה הייתה בדיוק במקום שבו ניצב היום בית הספר האזורי. "פרדס פרנק" קראו לחלקה, משום הפרדס שנמצא מצפון לה. שיחי אקציה גדרו את הפרדס מצדו הדרומי. במערב נטועה חורשת אקליפטוס אשר ניטעה על ידי הראשונים לצורך ייבושה של הביצה. אחר-כך, כשיבשה הביצה, הפכה החורשה לבית הקברות של הקיבוץ. גם בדרום חלקת המרעה ניטעה חורשת אקליפטוס, אך זה היה בזמן מאוחר יותר למטרות אחרות. גבול המרעה במזרח שימש "הוואדי היבש".

בפינה הצפון-מזרחית, בדיוק במפגש הוואדי וגדר האקציות, ניצב אוהל בדואי שחור, אוהלו של סעיד אבו מוסה. לסעיד גם כן היה עדר צאן, אך הוא רעה את צאנו ליד עיינות תל-אסוויר.

הולך אני ובעיקבותי מירה'לה מצלצלת בפעמון הברונזה שעל צווארה ומאחור הכבשים והאילים. מיד בהגיענו לפרדס פרנק, החלו הצאן לוחכות ברעבתנות את העשב העסיסי. מדי פעם זוקפות ראשיהן בעצבנות, משמיעות קול פעייה וממשיכות במלאכתן. ביטחוני הלך וגבר, הצלחתי אף להשמיע את מיני הקולות הקוראים לצאן אשר לימדוני יצחק ויהושע. מילקוט הצד הוצאתי את הוושינגטון-טבורי, קלפתי והאכלתי את מירה'לה. הכל נראה יפה וטוב על אף השמיים הקודרים ומשבי הרוח אשר גברו מרגע לרגע. טיפות כבדות של גשם מצליפות על הפנים והביטחון שאך זה התייצב בליבי, פינה מקומו לחששות הולכים וגוברים. גם הכבשים מתנהגות בעצבנות, חדלות מללחך ומצטנפות האחת אל רעותה. ראשיהן תוחבות הן תחת גחונן של אחיותיהן ויוצרות מעגל צפוף, כשהאילים תופסים עמדות הגנה בחלק החיצוני של המעגל. נשאתי מבטי סביב סביב.

ממאהלו של סעיד עלה עשן תכול ובמרחק מה מעבר ל"וואדי הרטוב" טרקטור ה-D4 פותח תלם אחרון. הכל החשיך לפתע ומטר עז ניתך לארץ, צריך לחזור הביתה. כל הקריאות, הצקצוקים, המצמוצים, הגרגורים, והשריקות לא הועילו. הצאן תקעו רגליהן באדמה, נטועות כעצי האקליפטוס. אך היכן מוסוליני, האיל הרשע? רק חלפה המחשבה בראשי, בטרם הספקתי להפנות מבט, חשתי לפתע חבטה אדירה באחוריי. עפתי באוויר ונחתתי כמו שק תפוחי אדמה היישר אל תוך שלולית שנקוותה בדשא הרטוב. תשובתו המרושעת של מוסוליני לחיפושיי אחריו הייתה אכזרית ביותר. בעודי מתרומם לאיטי ממפלתי, סובב אותי האיל האכזרי שנית במעגל ניצחון, בוטש ברגליו הקדמיות ועל פניו שפוך מעין חיוך ערמומי. באותו רגע ממש שבו זקפתי קומתי ודמעות חנקו את גרוני בכעס ועלבון, בהרף עין אחד האיר ברק ופיצוץ נורא של רעם הקפיץ את הצאן החרדות והשכיב אותי שנית בעשב ובבוץ. מושפל, חסר אונים ורטוב עד לשד עצמותיי הזדקפתי שנית לקול שריקה חדה שהגיעה לאוזני מכיוון האוהל. מיד ידעתי מה עלי לעשות. בבירור ראיתי איתותים מאוהלו של סעיד: "תפאדל, יא וולד" (בערבית). כוס תה מתוק וחם ליד המדורה, פיתה בשמן זית וזעתר, השיבו את רוחי. סעיד שהיה עד להתרחשות, לא חדל לגחך ברוח טובה. בגדיי יובשו ליד המדורה הריחנית, הסערה נרגעה והמטר העז הפך לגשם דק. עכשיו לך, "רוח אל-ביתך!", אמר סעיד. עזבתי את האוהל החם, חזרתי אל היבשות שלי. להפתעתי נשמעו היבשות לקריאותיי.

לקחתי את מקל הרועה ואת הילקוט שנטשתי בשעת צרה והתחלנו חוזרים הביתה בדרך הבוצית. הגענו לאמצע הדרך והנה יצחק מופיע לקראתנו רכוב על אתון. הפעם זכיתי לטפיחה מאותן הטפיחות שהיו מנת חלקו של יהושע: "כל הכבוד, ניבי!", אמר יצחק בצחקוק מלווה בטפיחה מספר שתיים: "מהיום אתה רועה צאן!". מלא גאווה חזרתי הביתה לשבועיים שפעת.