ביום סתיו אחד בשעות אחר הצהריים, הופיע בשמיים ריכוז עננים אפורים, פזורים כמו איים בים האגאי. החמה רכה ונעימה, אינה מקשה יותר על השוהים בצילה בסוף כל יום סתיו נדיר, יום כזה שאין בו הפגנת מחאה בכיכר ואין ישיבה דחופה בנושאים בוערים. שעה של הפוגה ורגיעה בין מחנות יריבים.
שדות ה"אקלה" הצהובים ירוקים וה"פימה" הוורודים ירוקים מאבדים מצבעוניותם לטובת צמר הגפן הצחור ההולך וכובש את השדות ביופיו השלגי. בשעה זאת של ערב, עושה מרסס השרוול הענק את דרכו לאורך השורות בפעם האחרונה לעונה זאת, תרסיס דק של חומר משלך עוטף את העלים.
עובדי ההשקיה כבר גללו את צינורות הטפטוף, נרגעים מקצב הריצה במאבק הקשה לשמור על רטיבות בית השורשים בעומק הקרקע.
אהרון שמכיר כל שורה וכן גפן, מוביל בבטחה את המרסס פרוס הכנפיים בין השורות. עוד שני סיבובים וגמרנו עונה שלמה של ריסוסים ומאבק במזיקים ומחלות. גם האמרנטוס הגבוה, הדטורה הקוצנית והחלבלוב הדביק, לא יעצרו את הקוטפים.
מגובה כתפי אביו משקיף שחר הקטן, רואה למרחוק דברים לראשונה, מנסה להבין מה שראה בטיולים קודמים. מהדק את ירכיו אל ראשו הגדול של אבא, שבו מתרוצצות להן מחשבות רבות המחלחלות אל תוך הירכיים והשרירים הרכים ונספגות בתאי גוף הילד, והם רוכבים על אופניים, כמו בקרקס.
שחר צופה למרחקים. דבר לא נעלם מעיניו.
"אבא", הוא אומר, קוטע מחשבה של כיכרות.
"אבא, צב! אבא צב!!" שונה הילד.
"לא שחר, אין כאן צבים!"
"אבא, צב!~" חוזר הילד בעקשנות תובענית על דבריו.
"לא שחר, אין עכשיו צבים".
"אבא, הנהי צב!". צועק שחר בקול המבקש לפרוץ בבכי.
עוד זה חסר לי, חשב האב תוך שהוא מוריד את הילד מכתפיו. "הו, עצור!", נעמד והנה במרכז דרך העפר שרוע צב. לא סתם צב, אלא צב ענק, שולח צוואר ארוך ופנים מחודדים, מביט לצדדים בעיני התנין שלו, חושב היכן יוכל למצוא סוף סוף איזה נחל או מאגר מים להרטיב את עורו ושריונו החרבים.
"שחר, יופי!" קרא האב. "תראה, הנה צב! בוא מהר, ניסע אל יוסי, הוא בטח ידע מה לעשות".
חיש עלו על האופניים דוהרים, מגיעים אליו באור אחרון.
"יוסי", צועק חמי, "בוא מהר, שחר מצא צב!"
"לא, אין עכשיו צבים". עונה יוסי.
"יוסי, זה באמת צב"!
"לא יכול להיות".
"יוסי" צועקים חמי ושחר ביחד: "צב רך!!"
"נו שיהיה". משיב יוסי. ניתק מהטלוויזיה והכורסא וכבר הוא בחוץ אצל מכונית הסוברו.
כולם נכנסים ונוסעים לכיוון באר ב', אל דרך העפר שם גילה שחר את הצב.
בדרך פגשו במרסס השב ממלאכתו, נופפו לאהרון לשלום. נסעו לאורך הוואדי והנה הצב.
העמיס יוסי את הצב הרך הענק בתא המטען, בא אל פינת החי וטלפן אליי.
"בוא מהר לפינת החי. שחר חמי ואני מצאנו צב רך ענקי.
"לא יכול להיות, אין כאן צבים רכים".
"בוא מהר, תביא מפתחות, צב רך ענק!"
"אין כאן צבים, אתה העובד עלי!"
בטלפון שמעתי את שלושתם קוראים: "בוא מהר, כבר מצאנו צב!".
יצאתי בריצה קלה, מתנשף הגעתי אל הפינה.
האווזים ועופות המים האחרים הופתעו והחלו בגעגוע מרוגש. הרחלות והגדיים פעו בקול כאילו שעת ההאכלה. יונים התעופפו בכלובים, אפילו התוכים השמיעו קולות אזהרה.
בשער משק החי עמדו שחר, אבא של שחר ויוסי וצב רך ענק היה מוטל לרגליהם. חיש פתחתי את השער והנחתי את הצב בבריכת המים של הטדורנות.
"עכשיו אומר לכם מה קרה", אמר יוסי. "לפני שנים רבות עבדתי בפינת החי, יום אחד ברח הצב הרך, הלך לו לאיטו לאורך הכביש, נזהר לא להידרס ע"י מכוניות. בדיוק עבר החבר אבינרי והנה הוא רואה צב גדול. ריחם אבינרי על הצב, לקח אותו בזהירות והכניסו לבריכת הדגים של גן-השומרון. עברו עשר שנים. אנשי מושב גן-השומרון החליטו ליבש את בריכת הדגים והצב הרך המשוטט, יצא לו לחפש מאגר מים אחר, עד שפגש בשחר ואבא שלו וכך חזר אל פינת החי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה