מבעד לכוונת הטלסקופית של רובה הטוטו ששאלתי מידידי (שהוא צייד ידוע וחובב בשר ציד), לא יכולתי להבחין אלא בנוצות החזה האפורות, בראשו השחור ובנוצותיו היפות של שתום-עין. ידיי רעשו, לבי הלם בחוזקה. זיעה קרה זלגה במורד עמוד השדרה וצמררה את גופי. לא, לא יכולתי לעשות את המעשה. הסרתי את כת הרובה מכתפי ופרקתי את הכדור מבית הבליעה.
קריאות הלגלוג שהשמיע העורב תוך שהוא מנענע את גופו לפני ולאחור גרמו לי עלבון צורב. ידעתי כי אין בפני דרך אחרת אלא לקטול את שתום-עין העורב, שהוא ידיד ואויב כאחד. זאת הדרך היחידה לעצור את גל פיגועי הטרור שהטיל על פינת החי של חברת הילדים.
דווקא בתור ילד הצטיינתי בציד דרורים ובולבולים. כלי הציד היו אבני חצץ וחלוקי נחל שאספנו בחצר הקיבוץ. משוטט הייתי כשכיסיי גדושים באבני ציד והנה להקת דרורים קטנה על שיח. במהירות ובעוצמה נורית מיד ימיני, עפה טסה אבן אל תוך הלהקה. קול צווחה ודרורה קטנה מפרפרת על האדמה, ראשה שמוט בצורה מוזרה. אספתיה בכפותי, גופה הזעיר חם, אך אין בה יותר רוח חיים. הולם לבי בהתרגשות ובכאב על הדרורה המתה,הדמעות החונקות את גרוני לא הפריעו לי להמשיך בשוטטות ולחפש את הקורבן הבא.
הגרוע מעל היה ציד הבולבולים, משום הקלות הרבה שהייתי פוגע בהם בשל סרבול תנועותיהם המבולבלות ותמימותם הרבה. פעם אחת אפילו קטלתי פשוש, שכידוע הוא בעל כנף זעיר ביותר ודרוש כושר צליפה מיוחד לפגוע במטרה כה זעירה.
היום שונה לגמרי מצב הדברים וסיפורו של "שתום-עין" העורב, אינו סיפור ציד רגיל, אלא סיפור על עורב חכם במיוחד שהיה מטיל חיתו על חיות פינת החי, על האורחים המבקרים בה ועל ילדי חברת הילדים.
הכל התחיל בסערה, משבי רוח וגשם שנחתו במפתיע באמצע חודש מאי. החקלאים שזה עתה גובבו את חציר הבקיה הופתעו, עובדי ההשקיה במטעים הופתעו, עופות הבר הופתעו וציפורים מקננות הופתעו. הטווסיות הדוגרות על גגות בתי הילדים הופתעו אף הן וחלק מהביצים נסחפו בזרם אל תוך המרזבים והתרסקו לאדמה.
עם בוקר כשהגעתי אל פינת החי, מופתע גם אני ממזג האוויר החורפי שנחת אלינו בפתחו של קיץ, התחלתי לסקור את הכלובים והמכלאות, לבדוק שמא ארעה תקלה או אסון והנה במרכז הדשא הבחנתי בגוזל עורבים צעיר משמיע קריאות מצוקה. מיד הרמתי ראשי וסקרתי במבט מרוכז את כל צמרות עצי הקזוארינה והברוש, בתקווה שאראה את הוריו של הגוזל, אך משלא ראיתים החלטתי לאמצו. היה זה גוזל של עורב אפור.
דבר ראשון – חימום וייבוש במגבת יבשה. מייד לאחר זאת ביצה קשה, גבינה, פירורי לים ומים. לאט לאט התחיל היצור האומלל להתאושש. מניסיוני בגידול עופות-בר ידעתי שגידול עורב אפור, עלול לגרום לאחר הגיעו לבגרות לצרות צרורות, אולם לא יכולתי לעמוד בפיתוי. בעצה אחת עם ילדי "מורן" ו"דקל", החלטנו לקרוא לעורב "שתום-עין", על שום עינו האחת שנעקרה כנראה בזמן הסערה. עינו השניה מביטה הייתה בברק שובבי, תוך הטיית ראש ששיוותה לו לשתום-העין ארשת חשיבות עצמית, מלווה בקריצה שובבה. פגם נוסף ניכר בו בעורב. מקורות היה עקום, או יותר נכון, לקו העליון של המקור לא נח בדיוק על חלקו התחתון, דבר שלא הקשה עליו במיוחד לאכול, לנקר או להשמיע קריאות חזקות.
"שתומי" (זה היה הכינוי שבו זכה העורב האסופי) היה אהובם ובן תפנוקם של כל באי המשק. כולם התחרו ביניהם מי יאכיל את העורב, מי ישא אותו על כתפו או על ראשו. עד מהרה למד העורב לעוף והיה בוחר לו בעצמו את היד שתאכילו ואת הכתף שתהיה לו למשען. לעתים נוחת היה על כתפה של מורה פחדנית שהייתה פורצת בזעקות שבר כאילו שודד דרכים התנפל עליה. לעתים נחת על כתפו של פעוט בן שנתיים-שלוש והלה צועק בבהלה.
ברגע שהייתי קרב אל פינת החי, היה שתומי משקיף עלי ממרחק וקורא בכל כוחו על מנת למשוך את תשומת לבי. לעתים הייתי עסוק בעבודתי ולא יכולתי להתפנות לשעשועים עם עורב שתום-עין, אולם לא עורב כשתומי יוותר בקלות, מיד פתח במטסים מטילי אימה קרוב קרוב לראשי, קריאותיו מחרישות אוזניים. הילדים שבאו לעבוד בפינת החי היו מוטרדים ומלאי חשש אל נוכח פעלתנותו המאיימת של העורב שבגר וגדל במהירות. ילד אחד מכין עיסת לחם והנה שתומי כבר ניצב על שפת הכלי וחוטף לחם לח מלוא מקורו וגרונו. ילדה אחת אספה ביצים בקרטון ובעודה הולכת עם קרטון מלא ביצים בידה, וטרח... שתומי במכת כנף אחת מעיף את קרטון הביצים מידיה הקטנות של הילדה. ילדים מוציאים אפרוחים צבעוניים מהמדגרה ושוב תקיפה של השודד, והילדים נכנעים אל מול אויב תוקפן שמשמיע קריאות צחוק רמות לאחר כל מעשה משובה.
טווסה אחת נהגה לדגור כל קיץ על גג בית הילדים בתוך מרזב הבטון הרחב. כל קיץ הביאה מספר אפרוחים אל החצר. ערב אחד, שעה שהטווסה ירדה מהביצים לחטוף מזון ולאפר את גופה באפר שנשאר לאחר מדורות חנוכה (תענוג גדול לטווסות דוגרות), זינקה לפתע הטווסה, חדלה מהתפלשותה באפר ותוך קריאות אזהרה ואיום טסה במהירות אל הקן. קולות הטווסה הזועקת עוררו את סקרנותי. הרמתי מבט ומי אם לא שתום-עין מנקר בביצת הטווס וכבר מתרומם באוויר, נסוג תוך קריאות התגרות ומתיישב לו על ענף סמוך. נוהגו זה של שתום-עין הביא לאפס ריבוי טווסים במשך עונה שלמה. הפניניות כאילו חדלו להטיל ביצים. הטווסות, כאשר כבר הופיעו עם אפרוחיהן, היה מי שידע איך לחטוף את הקטנים על אף השגחתה של האם המסורה.
עברה שנה של עינוי והתאכזרות. העורב החכם הזה תקף והתגרה בחיות המשק ועובדיו. צער רב עטף אותי והייתי אובד עצות. מה לעשות במזיק? מה שהכריע את הכף לחובת "שתום-עין" היה מעשה נורא שעשה.
- כשגנב ביצים – הבלגתי
- כשחיסל אפרוחים – הבלגתי.
- כשסחב מפתחות והחביאם במקומות סתר – הבלגתי.
- כשהיה תוקף עוברים ושבים – הבלגתי.
- כשהפריע לילדים בעבודתם – הבלגתי.
- כשפיתה אפרוחים קטנים, בהשמיעו חיקוי קריאותיה של אמא תרנגולת, להוציא ראשם דרך חורי רשת הלול, וכרת ראשיהם – הבלגתי.
- כאשר פעמים מספר התרומם באוויר ובמקורו ביצת פניניה ושעה שאני עובר לתומי, מטיל הוא את הביצה כמו מפציץ מתוחכם היישר על כובעי ופעמיים פגע פגיעה ישירה והביצה התרסקה על פרצופי – הבלגתי.
אך בוקר אחד, כשהגעתי אל פינת החי ראיתי בתוך כלוב הארנבונים, ארנבון לבן קטן שעינו נעקרה זה עתה. למחרת קרה הדבר לאחיו ושתום-עין מביט בעינו האחת אלי, מחייך ובמקורו גולת עין של ארנבון אומלל.
יותר לא יכולתי להבליג, נשימה עמוקה. הכנסתי כדור לבית הבליעה של רובה הטוטו, השענתי היטב את כת הרובה אל כתפי, עצמתי עין בלתי מכוונת וראיתי את חזהו האפור של שתום-עין. הרובה רעד בכפות ידי המזיעות. האצבע סירבה לסחוט את ההדק. עוד שניה וירייה צלצלה והתנפצה באוזניי. שתום-עין התנודד כשיכור על הענף. הרף עין והעורב צלל ממרומי העץ ובמעוף צולע התרחק מפינת החי, מותיר אחריו אגודת נוצות אפורות מרחפות ברוח. מחנק בגרון וצביטה בחזה, אותה התחושה המוכרת מימי ילדותי בתקופת ציד הציפורים, חזרה אלי באחת.
יותר לא ראיתי את שתום-עין. בסתר לבי שכנה תקווה כי פגיעת הכדור הייתה קלה ולא קטלנית. ימים רבים אחר כך כששמעתי קריאת עורב, אחז פרפור התרגשות הומה בבטני ושמחה, חרדה שמא העורב חזר, אך תמיד התאכזבתי.
פעם אחת, שעה שטיילתי עם כיתה ב' ליד הרפת הבחנתי בעורב אפור צולע בעל עין אחת. בקפיצות צליעה משונות ניקר בצפיעי הבקר במקורו. אותו המקור, העין האחת, אף כי חסרה את ברק השובבות. האם "שתומי" הוא זה או שמא עורב אחר? לפתע קפץ העורב בלא שיתייחס לנוכחותנו, קפץ במעוף בוטח ונעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה