באותם ימים היה החורף מלווה בכל הסממנים הידועים: רוח סער, גשם, עננים שחורים כבדים, ברק ורעם, ברד, ענפי עצים שבורים, ילל תנים, הפסקות חשמל, עששיות נפט ולוקסים, נרות בכוננות מתמדת בחנוכייה, אש כחולה בוערת בפתיליה עשנה, מגפיים, ערדליים. המבוגרים לבשו תחתונים ארוכים עם מחסנית מאחור שלא יקפוץ להם החוצה. במקלחת המשותפת, אדים עבים כמו ענן עד שאי אפשר לראות את הפנים מלמעלה, רואים רק את הפיפי למטה ולפי זה יודעים של מי ומכירים. כשיוצאים אל הספסלים וקר נורא, הלחיים אדומות גם בפנים. בלילות מתכרבלים בשמיכות עבות כבדות וריח מצעים נעים.
בחורפים אלה הימים יפים במיוחד ואז יש טיול להרים, להרי מענית שבמזרח. שם גדלים פרחי רקפת וכלנית בצבעים שונים, בנות-חן וחיננית הבתה, נרקיסים ריחניים של הר וסירה קוצנית נושאת כדורים אדמדמים. בחגווי הסלע חבויה הטבורית הירוקה, שבלולים וחשופיות מותירים פסים כסופים של ריר. אורניות צהובות, זהובות, חבויות בין מחטי האורן, דוחקות לצאת אל המלקטים ושם גם טוואים שיצרו אריגי קורים ובהם מאות רבות של זחלים שעירים, הקרויים בפינו "דובונים", המטפלת אומרת לא לגעת כי זה מגרד. אזובים ירוקים מלטפים כקטיפה, אספרג החורש בעל קודקודי צמיחה מתוקים.
בתרמילי צד מכופתרים לקחנו ביצים קשות, תפוזים, לחם שאפו במאפייה בקיבוץ ופרסו בסכין לפרוסות עבות. מישהו סחב מים בכד אלומיניום עם ידית והיה גם עיתון מאתמול לניגובים כשצריך. כולנו הלכנו בבוקר נאה עם המורה והמטפלת להרי מענית.
ב"גלעם" עשינו הסקה ליד ברז הגלוקוזה וכל אחד לפי התור שם אצבע כמה שיותר עמוק אל תוך המתק הדביק והשקוף וליקק את האצבע עד שהדביקות הוסרה מכל היד והחריצים שבה. מהמעבדה קבלנו סוכריות גלוקוזה חומות שקופות כזכוכית וסוכר ענבים והמשכנו בדרכנו, עוזבים את הברז לצרעות ולזבובים שידעו אף הם לנצל יום חורף אביבי.
שער הברזל היה פתוח, עברנו דרכו אל תוך העולם הקסום של יער מענית, מלקטים בצהלה אורניות, מריחים טועמים וממשמשים, מקשיבים לקולות ומתחקים על רזי הטבע, דבר לא נסתר מעיני החוקרים הצעירים.
בעומק היער בקרחת קטנה הבחנתי בקן אחד של "דובונים", איש לא ראה כמוהו. כרעתי לידו דוחף בעדינות זרד רך ויבש אל תוך קהל הזוחלים. אלה פתחו בעוויתות מהירות, מניעים חלק גופם הקדמי לצדדים כאילו נתקפו בשיכרון חושים. איזה מחול מהיר כמו צעירים בדיסקוטק. זה מחזה נחמד ומצחיק וכשהרמתי על הקיסם זחל אחד, הוא טווה חוט וגלש איתו לאט, מצטרף אל חבורת הרקדנים, תלוי בחוט כמו איזה עכביש.
שקעתי במחקר ובתצפית עד אשר חשתי בדממה סביב. הקולות נאלמו, הילדים נעלמו לי, הרמתי ראש מביט סביב. זולת ה"דובונים" בקן לא היה אף אחד. רץ אץ לכל הכיוונים, התחלתי לקרוא בקול חלוש הולך ומתגבר: "ילדים, ילדים! איפה אתם ילדים?" משלא נעניתי התיישבתי על הסלע חובק ברכיי בידיי. ראשי טמון שם עמוק בין הברכיים השרוטות תמיד וטיפות החלו זולגות, מתוות פסים לחים על ירכיי.
כמעט שקעתי בנמנום עד שלפתע שמעתי קול שפשוף ורמיסה, זרדים נשברים, ענפים מוסטים לצדדים. נשאתי מבט, אך לא ראיתי דבר ואז הרגשתי בין תנוך האוזן הימנית לעורף, נשיפה חמה וליקוק מחוספס מלא ריר של לשון חמימה. היפזלתי מבט וראיתי את פניה, את עיניה הגדולות היפות, את ארובות הנחיריים הלחים והיא גועה במלוא גרון. "הפסיקי", אמרתי לה, "את לא רואה שאני לבד וכל הילדים הלכו לאיבוד?" עוד זה חסר לי, פרה אחת אדומה לבנה.
לפתע שמעתי שוב רחשי רמיסה, זרדים נשברים, ענפים מוסטים סביב סביב ועדר שלם של פרות הופיע מכל הכיוונים. כולן מביטות בעיניים גדולות ושואלות: מי זה יושב פה על הסלע ליד קן הטוואים? בתוך כל ההמולה והעיניים המשתאות של המון בקר, הופיעו נדחקות זו אל זו אוזניים ארוכות ואחריהן חמור אפור קטן נושא שקים. בעקבות החמור הקטן נראה רועה עוד יותר קטן, זקן בן מאה אולי, נשען על מקל, לבוש גלבייה אפורה עם פסים, כפייה לבנה על ראשו הסב. ללא מילה ניגש לסלע הרחב, הכין מוקד של שלוש אבנים, הוציא מהשקים קומקום קטן ושתי כוסות זכוכית מצולעות. בשקית בד קטנה היו ארוזים מצרכים אחדים. מזג לקומקום מעט מים והצית מחטי אורן שהעלו עשן רב. אלה משאחזה בהם האש, הבעירו זרדים דקים והזרדים אישם דבקה בבדים שבורים דק וכבר עלתה אש במוקד והקומקום הונח על גבי האבנים. מגש קטן מנחושת נשא כוסות תה ו"פטיר" דק וטרי, מעט לבנה ביתית, זיתים, בצל ובקבוקון שמן זית. המים רתחו. בכף יד הכניס לתוכם הזקן סוכר לבן בכמות מדויקת וחופן עשבי תבלין מסוג זעתר פרסי. הכל נעשה בדיוק, בשקט, בלי לאמור מילה. לאחר שמזג לכוסות הביט בי: "אשרב", אמר. כל העת עלה עשן ריחני במוקד. כשהמים רתחו הבטתי בזקן ובמעשיו. גם הפרות הביטו, רק החמור האפור אכל עשב ירוק וחירבן. לגמתי מהתה המתוק וטעמתי מה שצריך, לא חששתי יותר. כבר לא הייתי לבד.
הילדים, המטפלת והמורה היו כבר בדרך חזרה כשלפתע בשעת ספירה מקרית הבחינו בחסרוני. ספרו עוד פעמיים, המורה שרקה במשרוקית וכשזה לא עזר אמרה המטפלת: "אוף, הוא שוב נעלם!" ואז חזרו כולם ליער, התפרסו בשורה חזיתית והתחילו לצעוק, לקרוא בשמי דאוגים, מי יותר ומי פחות, ומתקדמים אל מעבה החורש. כל עשרים צעד הייתה המורה שורקת והילדים קוראים עד שניחר גרונם.
הייתי מבושם מריחות מדורה, תה זוטה ועדר בהמות, כאשר נדמה היה לי שאני שומע קול קריאה חלושה. אחר כך הקשבתי היטב והקולות גברו והפעם כבר היה ברור שקורים בשמי. קמתי והתחלתי לצעוק לכיוון ממנו נשמעו הקולות: "ילדים, אני כאן, ילדים!" עד שכולם הגיעו אלי רואים את המחזה: בלב יער, בין נרקיסים ורקפות, על סלע רחב ליד מוקד מדורה ריחני ניצב ילד טבע אובד. סמוך לו בישיבה מזרחית רועה זקן בן מאה, בחיקו מקל וחמור אחד קטן מלחך עשב. מסביב המון פרות דמשקאיות ובלאדי, שחורות, אדומות ולבנות, מלחכות אף הן ומסתכלות בסקרנות.
כולם כל כך צחקו משמחה עד שלא נותר בהם כוח לכעוס, רק לצחוק ולשמוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה