זיכרונות מנחם (מיקו) לוי מקיבוץ עין שמר
1941-1948
בזמן הזה עלה הרעיון להרחיב את קן השומר הצעיר בקיבוץ, שהיה מורכב רק מהחברה שלנו. הוחלט לצרף לקן את קבוצת "אלון" ומינו אותי כמדריך תנועתי שלה. אני עבדתי בשיתוף פעולה עם המורה והמחנכת שלהם, גוטה לוריא. קבוצת אלון הייתה הקבוצה הבוגרת של הקיבוץ, בני 12-13 שנים. הם היו קבוצה מאוד איכותית. הקבוצה שימשה דוגמא לקבוצות הבאות אחריה: אורן, תומר ורימון.
עם המורה גוטה חילקנו את תחומי העבודה. היא דאגה ללימודים ולכל הכרוך בחינוך הקבוצה ואני הייתי אחראי על החינוך הגופני והפעילות בתנועה. אני לימדתי אותם מחנאות, צופיות, כגון: הקמת אוהלים במחנה, סימני דרך וכל סוגי הקשרים. עסקתי איתם בספורט, אתלטיקה ומשחקי כדור. היות והייתי שחקן בכיר בקבוצת הכדורעף הראשונה של עין שמר בשנות הארבעים הראשונות, הדבקתי אותם בחיידק הכדורעף.
הקבוצה הייתה מורכבת מהבנות: חנה, רותי, תמר, אביה ותלמה, והבנים: אורי, גיורא, אלישע, לוי ואבי. אני זוכר את כולם ואני מקווה שגם הם זוכרים אותי. יצאתי איתם למחנה קיץ של התנועה בקיבוץ שריד, ולמסע עם כל המחנה לגניגר ולנצרת.
התברר לי שההורים בקיבוץ אינם שונים מההורים בכל מקום אחר. לפני היציאה למחנה, התחילו להזדנב אלי כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, ולבקש ממני להשגיח על ילדיהם. אני זוכר את השיחות עם צבי ארד שבהזדמנות זו הראה לי את השיר "שלכת" שכתבה בתו תלמה, זוכר את יצחק ורגינה שמי, את חנוך וסוניה וילנד, את ז'ניה, מקס, חייקה, אריה שמרי, פרומה – לכולם הבטחתי שאשמור על האפרוחים שלהם, ויחד עם זה אמרתי להם שעליהם להבין כי הילדים הנפלאים האלו גדלו עד עכשיו בחממה והם צריכים להתחשל לחיים שלהם בעתיד.
שנה לאחר מכן הצטרפה קבוצת "אורן" לתנועה ורפי נהיר (ליכטינגר) מונה כמדריך שלהם. עבדנו בהרמוניה ושיתוף פעולה לדוגמא. בנוסף לזה, הפכנו להיות ידידים.
באותה שנה הקמתי את קן השומר הצעיר הראשון במושבה כרכור. בקבוצה שהדרכתי היה גם הילד מוטי גלעדי… פעמיים בשבוע הייתי מעביר פעולה בקן כרכור אחרי יום עבודה. המסלול שבו עברתי בחזרה מכרכור לעין שמר עבר בקטע בין שני פרדסי בלום. הדרך הייתה חולית וטובענית וחושך מצריים. האמת היא, כי בקטע הזה פחדתי למרות שהייתי מצויד במקל קפ"פ תיקני. ברגע שהגעתי לקיבוץ "להבות" נשמתי לרווחה.
באותה תקופה קרו שני אירועים שעליי לציין. הראשון בין קיבוץ גבעת חיים
לעין החורש והשני בקיבוץ יחיעם.
בראשון, ההגנה הורידה עולים בלתי לגאליים בחוף והעבירה אותם לקיבוץ גבעת חיים. הצבא הבריטי הטיל מצור על גבעת חיים, על מנת ללכוד את העולים החדשים ולשלחם למחנות הסגר בקפריסין. כל ההגנה המרחבית התגייסה לעזרת קיבוץ גבעת חיים. אנחנו התקדמנו מקיבוץ עין החורש, מצוידים במקלות קפ"פ, לכיוון גבעת חיים. באמצע היו מחופרים חיילים צנחנים של הצבא הבריטי – "הכלניות". כשהגענו 20 כ- מטר לפני החיילים המחופרים עם נשק אוטומטי, כולל מקלעים, המפקד שלנו יוסף אשכולי, האבא של אורי, נתן פקודה, נופף במקל ואמר: "חברים, למען המולדת, לפרוץ את טבעת המצור". לאחר שלא צייתנו לפקודת המפקד הבריטי לעצור, ניתנה ע"י הבריטים פקודת אש. התוצאה: 8 הרוגים מאנשי ההתיישבות העובדת וביניהם גם חברנו אלימלך שטרקמן שנהרג במקום. בין הפצועים היו גם איגנץ שנפצע בקרסול וזאב מהגרעין הרומני שנפצע ברגל. בכל זאת חלק מהחברים פרצו את המצור והגיעו לגדר של גבעת חיים. החלק השני נסוג לפי פקודה עם ההרוגים והפצועים בחזרה לעין החורש. (התיקונים – שלי ח.)
לפי עוצמת האש אמורים היו להיות הרבה הרוגים. זה לא קרה כי רוב החיילים ירו באוויר. חזרנו לקיבוץ עייפים, שפופים ומדוכאים כשאחד מחברנו היקרים בקיבוץ נהרג בפעולה זו. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בפעולה תחת אש חיה. האבל והצער בקיבוץ היה גדול.
כעבור תקופה קצרה החברים נקראו לאסיפה, כמקובל בקיבוץ, על מנת להחליט מי ילך לעזור לקיבוץ "יחיעם", שזה עתה נאחז באדמות הגליל המערבי, לאחר אחת הפעולות הגדולות של ההגנה בארץ נגד השלטון הבריטי – "ליל הגשרים". בפעולה הזו נפל בקרב סטודנט צעיר מהאוניברסיטה בירושלים – יחיעם וויץ, בנו של יוסף וייץ, ראש הקרן הקיימת בארץ.
האסיפה הייתה דלת משתתפים. רוב המשתתפים היו נשים. בפתיחת האסיפה אמר המזכיר של הקיבוץ שעלינו לשלוח לעזרה חבר הגנה שקיבל אימונים בנשק. היו שתי ברירות – או שמישהו יתנדב למשימה או שהקיבוץ יצביע לפי שיקולים משקיים את מי לשלוח. באולם חדר האוכל השתררה דממה. לאחר מספר דקות שבהן אף אחד לא קם, אני הודעתי שאני מתנדב.
ביום המחרת נסעתי ליחיעם מצויד עם כל המסמכים הדרושים כנציג עין שמר. המפגש עם המתנדבים היה בנהריה. מנהריה נסענו במעלה ההר לתרשיחא ומשם למבצר הצלבנים, מקום ההתיישבות של קיבוץ יחיעם. הנוף היה מקסים ומהמם, נשמנו אוויר פסגות צח. מנקודת התצפית ראינו מגבוה את כל המישור עד החוף של נהריה.
לפני שהקיבוץ התיישב במבצר, הערבים היו מכניסים את עדריהם לתוכו בלילה, אבל הם בעצמם לא היו נשארים ללון בו. הם האמינו שבמבצר יש שדים ורוחות. האמת הייתה שבמבצר שרצו קרציות בכמויות גדולות, מי שקיבל עקיצה מהן חלה בקדחת המערות. למחלה הזו, לרפואה הקונבנציונאלית של אז, לא הייתה תשובה הולמת.
פעם בחודש, באותו יום – כמעט באותה שעה, לאחר ההתקף החולה מותש ונחלש. הדבר היחידי שעזר לחולה להתאושש ולחזור לתפקד היה אוכל בכמויות גדולות.
כל יום ירדו שניים מאתנו עם שתי פרידות ורובים לעמק הגעתון להביא מי שתייה. עמק הגעתון היה משופע בהרבה מעיינות מים צחים וטובים. בדרך לשם היינו מטרות חיות לצליפה מרחוק של הערבים עלינו. לא פחדנו מהצליפות כמו שפחדנו מהעקיצות של הקרציות. טייחנו את קירות החדרים בהם גרנו. ריססנו בדי.די.טי בכמויות גדולות. גידלנו זקנים ויותר מכל, ספרנו את הימים עד לגמר השירות. לאחר שסיימתי את תפקידי חזרתי לקיבוץ ולאחר 30 יום נשמתי לרווחה.
החיים בקיבוץ זרמו על מי מנוחות. כולם היו עסוקים בעבודתם ובבעיות האישיות שלהם, ואני חזרתי לשגרת החיים היום-יומיים.
גולת הכותרת של תרומת חברת הנוער הראשונה מבולגריה לקיבוץ עין שמר, הייתה הקמת קבוצת הכדורעף התחרותית של הקיבוץ.
בשנת 1942, אני וידידי ליקו משיח ז"ל, שוחחנו בגעגועים על הקן של השומר הצעיר בסופיה, על מחנות הקיץ של התנועה, על קבוצת הכדורעף והמחניים, על השתתפותנו בתחרויות הספורט השונות וההישגים שהיו לנו. כך נולד הרעיון. ומדוע לא נעשה את זאת גם כאן? למה לא נארגן ונקים קבוצת כדורעף בעין שמר? בגרעין שלנו היו 8 שחקנים פוטנציאליים ששיחקו כדורעף בקינים: סופיה, פלובדיב ובורגז, והם: פינו, אפרים ואנוכי, ליקו ז"ל, ברטיקו ז"ל, דוד א' ז"ל ודוד ב' ז"ל.
התחלנו לחפש מקום מתאים להקמת המגרש. הגענו למסקנה כי השטח ליד מחנה האוהלים בקצה המשק, בפינה הדרומית-מערבית, מתאים למטרה. לאחר שקבלנו אישור, סימנו את המגרש וכל החברים שהיו מעונינים לשחק כדורעף איתנו, עזרו לנו לסקל, ליישר ולהדק את האדמה שבמגרש, והכל בהתנדבות ולאחר העבודה.
מצאנו עמודים מתאימים ובעזרתו של בנק שנתן לנו מלט, החדרנו אותם לאדמה. בזמן בניית המגרש עבר לידנו קורט הרץ. הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים, אמרנו לו שבנינו מגרש לכדורעף עם עמודים, אבל אין לנו רשת. הוא חייך ואמר: "לפני הרבה שנים אנחנו שיחקנו כדורעף להנאתנו והייתה אז רשת במשק, אבל אני לא יודע מה איתה". התחלנו לחפש את הרשת. בסוף מצאנו אותה זרוקה במחסן בין האוהלים הישנים. פרסנו את הרשת והסתבר שהיא אכולה בהרבה מקומות ממכרסמים. אני, כבעל מקצוע ומומחה לקשרים, תיקנתי אותה והפכתי אותה לרשת תקנית. גם המגרש והעמודים היו תקניים. התחלנו לשחק במגרש והשמועה התפשטה בכל הקיבוץ, בתי הילדים ובקיבוץ "להבות" השכן. בזמן שקורט היה פנוי הוא הצטרף למשחק.
בזמן האימונים והמשחקים הילדים ישבו מסביב למגרש על האדמה וצפו בנו בקנאה ובהערצה. אני זוכר אותם כילדים קטנים, את אורי, גיורא, אבי, עוזי של לאה ממענית, אבישי השובב, מיכה, אדם, אהוד ורמי דיקלר וילדים רבים נוספים. הערת אגב: לאחר שנים פגשתי את צבי דיקלר החצרן בתל-אביב. הפגישה הייתה מאד מרגשת, כי בתור עובד במחסנים היה לי מגע יום יומי איתו. אמרתי לו שפעם היו מצביעים על אהוד ורמי והיו אומרים: אלו הבנים של צבי דיקלר, ואילו היום מצביעים אליך ואומרים: זה האבא של השחקנים המפורסמים, אהוד ורמי דקל. צבי צחק ואמר כי דור הולך ודור בא – ככה זה בחיים.
קבוצת הכדורעף שלנו המשיכה להתאמן ולהתגבש מיום ליום. בזכותו של קורט הרץ יצרנו קשר עם סקציית הכדורעף של מרכז הפועל. מרכז הסקציה, מיכה שמבן, בא לבקר אותנו רכוב על אופנוע, ראה אותנו משחקים, התלהב מאד וקיבל אותנו כקבוצה מן המניין במרכז הפועל. שיחקנו בהתלהבות ובמסירות בלי מאמן, בלי תלבושות, בלי תקציב מינימלי, ולמרות הכל היינו במקום השני בדירוג. רק במרחביה הפסדנו למרות שכקבוצה היינו יותר טובים. למרחביה היה שחקן בריא, מוצק, בעל ניתור גבוה ומנחית בעוצמה לא רגילה לשטח המגרש של היריב, שמו היה אומנה. הפסדנו בשתי המערכות הראשונות. בשלישית החלטנו לחסום אותו בשינוי הטקטיקה. בזמן שהוא קפץ להנחית, כל שלושת השחקנים בקו הקדמי חסמנו אותו. כך לקחנו את המערכה השלישית והרביעית. במערכה החמישית היינו עייפים ותשושים והפסדנו בכבוד 2-3. מאחר ששמנו הלך לפנינו, בא כתב הספורט של "על המשמר", ז'ק פרחי, חבר קיבוץ "חצור". הוא היה לפני עלייתו לארץ ראש הקן בסופיה. אנחנו הכרנו אותו אישית ולכן השמחה הייתה גדולה, כשפרסם ראיון עם השחקנים וכתבה על הקבוצה.
ב- 1945 – הגיעה לקיבוץ עין שמר קבוצת הנוער השנייה מבולגריה. בטי כהן, המתגוררת כיום בקיבוץ "מעברות" ואני נסענו לחיפה לקבל את פניהם ולהביא אותם לקיבוץ. כשהגענו לקיבוץ, התברר לנו שהקיבוץ עוד לא החליט מי יהיו המדריכים שלהם, כך שבימים הראשונים בטי ואני שימשנו כמדריכים מן המניין והמקשרים בין הקיבוץ לבינם. הם הצטרפו לאימונים יחד עם דוויד הבן הבכור של הקיבוץ שהיה בן גילם. בינתיים, גם הילדים התחילו לשחק כדורעף.
אין לי ספק כי אלמלא היינו בונים את המגרש ומגבשים קבוצה ומביאים את מיכה שמבן לקיבוץ בתחילת שנות הארבעים, הילדים הקטנים שנדבקו בחיידק הכדורעף לא היו מגיעים להישגים המרשימים בשנות השישים כאלופי הארץ ומחזיקי הגביע.
לכן, במפגש הראשון אחרי 25 שנה של החברה בעין שמר, נוסף למתנות האישיות שהבאנו לחברים שנשארו בקיבוץ, אני דאגתי להביא גביע של שמו של ליקו ז"ל, וביקשנו שהקבוצות של הילדים יתחרו כל שנה על הגביע הזה לזכרו.
אני מצדיע למטי שחינכה וגידלה את בניה להיות ממשיכי דרכו של ליקו משיח ז"ל. בנוסף לכך, רפי ליכטינגר, חבר קיבוץ להבות הכיר במגרש הכדורעף את רעייתו חמדה – הזמרת של חברתנו – בזמן האימונים, והם היו למשפחה הראשונה בגרעין שלנו. רפי היה צבר גזעי, חמוד ונמרץ, וחניך תנועת השומר הצעיר בארץ. היום הם חיים במושב "מולדת".
כתבתי חלק קטן מזיכרונותיי, הכוללים שמונה שנות חיים בקיבוץ עין שמר, בין השנים 1941 עד 1948. שנים אלו כרוכות בחלומות שרבים מהם התנפצו במציאות, אבל חלק בכל זאת התקיים. בזכות החינוך שקיבלנו מהמדריכים גצל ורבקה והדוגמא האישית של חברי הקיבוץ, אף אחד מאיתנו לא עזב את הארץ. כולם תרמו כמיטב יכולתם במקום מגוריהם ובתחום עבודתם – למדינה, לצבא ולחברה. כולם הקימו משפחות וחינכו את ילדיהם למסירות, לנכונות ולהקרבה, למדינה שזכינו לראותה קמה אחרי אלפיים שנה ולהיות חלק ממגשימיה.
הקשר שלי עם עין שמר נמשך שנים הרבה שנים, כשהרבה חברים ותיקים ביקרו אצלי בבית המלאכה ביפו ועל כוס קפה ובורקס נזכרנו באותם ימים.
לא אוכל לסיים את זיכרונותיי מבלי להזכיר את מרים אשכנזי – בן מיור, שהייתה בקשר עם כל החברים באשר הם שם, ועדכנה אותנו על המאורעות החשובים שהתרחשו בקיבוץ. היא גם ארגנה את כל המפגשים – ועל כך תבוא על הברכה ותזכה ותחיה ותאריך ימים, על מנת לארגן בעוד שנתיים את הפגישה הבאה, ואז כל החברים של ההשלמה הבולגרית יגיעו לגבורות.
נכתב בתאריך 1 בינואר 2002.
(הועתק ב- 24.6.04)
1941-1948
בזמן הזה עלה הרעיון להרחיב את קן השומר הצעיר בקיבוץ, שהיה מורכב רק מהחברה שלנו. הוחלט לצרף לקן את קבוצת "אלון" ומינו אותי כמדריך תנועתי שלה. אני עבדתי בשיתוף פעולה עם המורה והמחנכת שלהם, גוטה לוריא. קבוצת אלון הייתה הקבוצה הבוגרת של הקיבוץ, בני 12-13 שנים. הם היו קבוצה מאוד איכותית. הקבוצה שימשה דוגמא לקבוצות הבאות אחריה: אורן, תומר ורימון.
עם המורה גוטה חילקנו את תחומי העבודה. היא דאגה ללימודים ולכל הכרוך בחינוך הקבוצה ואני הייתי אחראי על החינוך הגופני והפעילות בתנועה. אני לימדתי אותם מחנאות, צופיות, כגון: הקמת אוהלים במחנה, סימני דרך וכל סוגי הקשרים. עסקתי איתם בספורט, אתלטיקה ומשחקי כדור. היות והייתי שחקן בכיר בקבוצת הכדורעף הראשונה של עין שמר בשנות הארבעים הראשונות, הדבקתי אותם בחיידק הכדורעף.
הקבוצה הייתה מורכבת מהבנות: חנה, רותי, תמר, אביה ותלמה, והבנים: אורי, גיורא, אלישע, לוי ואבי. אני זוכר את כולם ואני מקווה שגם הם זוכרים אותי. יצאתי איתם למחנה קיץ של התנועה בקיבוץ שריד, ולמסע עם כל המחנה לגניגר ולנצרת.
התברר לי שההורים בקיבוץ אינם שונים מההורים בכל מקום אחר. לפני היציאה למחנה, התחילו להזדנב אלי כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, ולבקש ממני להשגיח על ילדיהם. אני זוכר את השיחות עם צבי ארד שבהזדמנות זו הראה לי את השיר "שלכת" שכתבה בתו תלמה, זוכר את יצחק ורגינה שמי, את חנוך וסוניה וילנד, את ז'ניה, מקס, חייקה, אריה שמרי, פרומה – לכולם הבטחתי שאשמור על האפרוחים שלהם, ויחד עם זה אמרתי להם שעליהם להבין כי הילדים הנפלאים האלו גדלו עד עכשיו בחממה והם צריכים להתחשל לחיים שלהם בעתיד.
שנה לאחר מכן הצטרפה קבוצת "אורן" לתנועה ורפי נהיר (ליכטינגר) מונה כמדריך שלהם. עבדנו בהרמוניה ושיתוף פעולה לדוגמא. בנוסף לזה, הפכנו להיות ידידים.
באותה שנה הקמתי את קן השומר הצעיר הראשון במושבה כרכור. בקבוצה שהדרכתי היה גם הילד מוטי גלעדי… פעמיים בשבוע הייתי מעביר פעולה בקן כרכור אחרי יום עבודה. המסלול שבו עברתי בחזרה מכרכור לעין שמר עבר בקטע בין שני פרדסי בלום. הדרך הייתה חולית וטובענית וחושך מצריים. האמת היא, כי בקטע הזה פחדתי למרות שהייתי מצויד במקל קפ"פ תיקני. ברגע שהגעתי לקיבוץ "להבות" נשמתי לרווחה.
באותה תקופה קרו שני אירועים שעליי לציין. הראשון בין קיבוץ גבעת חיים
לעין החורש והשני בקיבוץ יחיעם.
בראשון, ההגנה הורידה עולים בלתי לגאליים בחוף והעבירה אותם לקיבוץ גבעת חיים. הצבא הבריטי הטיל מצור על גבעת חיים, על מנת ללכוד את העולים החדשים ולשלחם למחנות הסגר בקפריסין. כל ההגנה המרחבית התגייסה לעזרת קיבוץ גבעת חיים. אנחנו התקדמנו מקיבוץ עין החורש, מצוידים במקלות קפ"פ, לכיוון גבעת חיים. באמצע היו מחופרים חיילים צנחנים של הצבא הבריטי – "הכלניות". כשהגענו 20 כ- מטר לפני החיילים המחופרים עם נשק אוטומטי, כולל מקלעים, המפקד שלנו יוסף אשכולי, האבא של אורי, נתן פקודה, נופף במקל ואמר: "חברים, למען המולדת, לפרוץ את טבעת המצור". לאחר שלא צייתנו לפקודת המפקד הבריטי לעצור, ניתנה ע"י הבריטים פקודת אש. התוצאה: 8 הרוגים מאנשי ההתיישבות העובדת וביניהם גם חברנו אלימלך שטרקמן שנהרג במקום. בין הפצועים היו גם איגנץ שנפצע בקרסול וזאב מהגרעין הרומני שנפצע ברגל. בכל זאת חלק מהחברים פרצו את המצור והגיעו לגדר של גבעת חיים. החלק השני נסוג לפי פקודה עם ההרוגים והפצועים בחזרה לעין החורש. (התיקונים – שלי ח.)
לפי עוצמת האש אמורים היו להיות הרבה הרוגים. זה לא קרה כי רוב החיילים ירו באוויר. חזרנו לקיבוץ עייפים, שפופים ומדוכאים כשאחד מחברנו היקרים בקיבוץ נהרג בפעולה זו. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בפעולה תחת אש חיה. האבל והצער בקיבוץ היה גדול.
כעבור תקופה קצרה החברים נקראו לאסיפה, כמקובל בקיבוץ, על מנת להחליט מי ילך לעזור לקיבוץ "יחיעם", שזה עתה נאחז באדמות הגליל המערבי, לאחר אחת הפעולות הגדולות של ההגנה בארץ נגד השלטון הבריטי – "ליל הגשרים". בפעולה הזו נפל בקרב סטודנט צעיר מהאוניברסיטה בירושלים – יחיעם וויץ, בנו של יוסף וייץ, ראש הקרן הקיימת בארץ.
האסיפה הייתה דלת משתתפים. רוב המשתתפים היו נשים. בפתיחת האסיפה אמר המזכיר של הקיבוץ שעלינו לשלוח לעזרה חבר הגנה שקיבל אימונים בנשק. היו שתי ברירות – או שמישהו יתנדב למשימה או שהקיבוץ יצביע לפי שיקולים משקיים את מי לשלוח. באולם חדר האוכל השתררה דממה. לאחר מספר דקות שבהן אף אחד לא קם, אני הודעתי שאני מתנדב.
ביום המחרת נסעתי ליחיעם מצויד עם כל המסמכים הדרושים כנציג עין שמר. המפגש עם המתנדבים היה בנהריה. מנהריה נסענו במעלה ההר לתרשיחא ומשם למבצר הצלבנים, מקום ההתיישבות של קיבוץ יחיעם. הנוף היה מקסים ומהמם, נשמנו אוויר פסגות צח. מנקודת התצפית ראינו מגבוה את כל המישור עד החוף של נהריה.
לפני שהקיבוץ התיישב במבצר, הערבים היו מכניסים את עדריהם לתוכו בלילה, אבל הם בעצמם לא היו נשארים ללון בו. הם האמינו שבמבצר יש שדים ורוחות. האמת הייתה שבמבצר שרצו קרציות בכמויות גדולות, מי שקיבל עקיצה מהן חלה בקדחת המערות. למחלה הזו, לרפואה הקונבנציונאלית של אז, לא הייתה תשובה הולמת.
פעם בחודש, באותו יום – כמעט באותה שעה, לאחר ההתקף החולה מותש ונחלש. הדבר היחידי שעזר לחולה להתאושש ולחזור לתפקד היה אוכל בכמויות גדולות.
כל יום ירדו שניים מאתנו עם שתי פרידות ורובים לעמק הגעתון להביא מי שתייה. עמק הגעתון היה משופע בהרבה מעיינות מים צחים וטובים. בדרך לשם היינו מטרות חיות לצליפה מרחוק של הערבים עלינו. לא פחדנו מהצליפות כמו שפחדנו מהעקיצות של הקרציות. טייחנו את קירות החדרים בהם גרנו. ריססנו בדי.די.טי בכמויות גדולות. גידלנו זקנים ויותר מכל, ספרנו את הימים עד לגמר השירות. לאחר שסיימתי את תפקידי חזרתי לקיבוץ ולאחר 30 יום נשמתי לרווחה.
החיים בקיבוץ זרמו על מי מנוחות. כולם היו עסוקים בעבודתם ובבעיות האישיות שלהם, ואני חזרתי לשגרת החיים היום-יומיים.
גולת הכותרת של תרומת חברת הנוער הראשונה מבולגריה לקיבוץ עין שמר, הייתה הקמת קבוצת הכדורעף התחרותית של הקיבוץ.
בשנת 1942, אני וידידי ליקו משיח ז"ל, שוחחנו בגעגועים על הקן של השומר הצעיר בסופיה, על מחנות הקיץ של התנועה, על קבוצת הכדורעף והמחניים, על השתתפותנו בתחרויות הספורט השונות וההישגים שהיו לנו. כך נולד הרעיון. ומדוע לא נעשה את זאת גם כאן? למה לא נארגן ונקים קבוצת כדורעף בעין שמר? בגרעין שלנו היו 8 שחקנים פוטנציאליים ששיחקו כדורעף בקינים: סופיה, פלובדיב ובורגז, והם: פינו, אפרים ואנוכי, ליקו ז"ל, ברטיקו ז"ל, דוד א' ז"ל ודוד ב' ז"ל.
התחלנו לחפש מקום מתאים להקמת המגרש. הגענו למסקנה כי השטח ליד מחנה האוהלים בקצה המשק, בפינה הדרומית-מערבית, מתאים למטרה. לאחר שקבלנו אישור, סימנו את המגרש וכל החברים שהיו מעונינים לשחק כדורעף איתנו, עזרו לנו לסקל, ליישר ולהדק את האדמה שבמגרש, והכל בהתנדבות ולאחר העבודה.
מצאנו עמודים מתאימים ובעזרתו של בנק שנתן לנו מלט, החדרנו אותם לאדמה. בזמן בניית המגרש עבר לידנו קורט הרץ. הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים, אמרנו לו שבנינו מגרש לכדורעף עם עמודים, אבל אין לנו רשת. הוא חייך ואמר: "לפני הרבה שנים אנחנו שיחקנו כדורעף להנאתנו והייתה אז רשת במשק, אבל אני לא יודע מה איתה". התחלנו לחפש את הרשת. בסוף מצאנו אותה זרוקה במחסן בין האוהלים הישנים. פרסנו את הרשת והסתבר שהיא אכולה בהרבה מקומות ממכרסמים. אני, כבעל מקצוע ומומחה לקשרים, תיקנתי אותה והפכתי אותה לרשת תקנית. גם המגרש והעמודים היו תקניים. התחלנו לשחק במגרש והשמועה התפשטה בכל הקיבוץ, בתי הילדים ובקיבוץ "להבות" השכן. בזמן שקורט היה פנוי הוא הצטרף למשחק.
בזמן האימונים והמשחקים הילדים ישבו מסביב למגרש על האדמה וצפו בנו בקנאה ובהערצה. אני זוכר אותם כילדים קטנים, את אורי, גיורא, אבי, עוזי של לאה ממענית, אבישי השובב, מיכה, אדם, אהוד ורמי דיקלר וילדים רבים נוספים. הערת אגב: לאחר שנים פגשתי את צבי דיקלר החצרן בתל-אביב. הפגישה הייתה מאד מרגשת, כי בתור עובד במחסנים היה לי מגע יום יומי איתו. אמרתי לו שפעם היו מצביעים על אהוד ורמי והיו אומרים: אלו הבנים של צבי דיקלר, ואילו היום מצביעים אליך ואומרים: זה האבא של השחקנים המפורסמים, אהוד ורמי דקל. צבי צחק ואמר כי דור הולך ודור בא – ככה זה בחיים.
קבוצת הכדורעף שלנו המשיכה להתאמן ולהתגבש מיום ליום. בזכותו של קורט הרץ יצרנו קשר עם סקציית הכדורעף של מרכז הפועל. מרכז הסקציה, מיכה שמבן, בא לבקר אותנו רכוב על אופנוע, ראה אותנו משחקים, התלהב מאד וקיבל אותנו כקבוצה מן המניין במרכז הפועל. שיחקנו בהתלהבות ובמסירות בלי מאמן, בלי תלבושות, בלי תקציב מינימלי, ולמרות הכל היינו במקום השני בדירוג. רק במרחביה הפסדנו למרות שכקבוצה היינו יותר טובים. למרחביה היה שחקן בריא, מוצק, בעל ניתור גבוה ומנחית בעוצמה לא רגילה לשטח המגרש של היריב, שמו היה אומנה. הפסדנו בשתי המערכות הראשונות. בשלישית החלטנו לחסום אותו בשינוי הטקטיקה. בזמן שהוא קפץ להנחית, כל שלושת השחקנים בקו הקדמי חסמנו אותו. כך לקחנו את המערכה השלישית והרביעית. במערכה החמישית היינו עייפים ותשושים והפסדנו בכבוד 2-3. מאחר ששמנו הלך לפנינו, בא כתב הספורט של "על המשמר", ז'ק פרחי, חבר קיבוץ "חצור". הוא היה לפני עלייתו לארץ ראש הקן בסופיה. אנחנו הכרנו אותו אישית ולכן השמחה הייתה גדולה, כשפרסם ראיון עם השחקנים וכתבה על הקבוצה.
ב- 1945 – הגיעה לקיבוץ עין שמר קבוצת הנוער השנייה מבולגריה. בטי כהן, המתגוררת כיום בקיבוץ "מעברות" ואני נסענו לחיפה לקבל את פניהם ולהביא אותם לקיבוץ. כשהגענו לקיבוץ, התברר לנו שהקיבוץ עוד לא החליט מי יהיו המדריכים שלהם, כך שבימים הראשונים בטי ואני שימשנו כמדריכים מן המניין והמקשרים בין הקיבוץ לבינם. הם הצטרפו לאימונים יחד עם דוויד הבן הבכור של הקיבוץ שהיה בן גילם. בינתיים, גם הילדים התחילו לשחק כדורעף.
אין לי ספק כי אלמלא היינו בונים את המגרש ומגבשים קבוצה ומביאים את מיכה שמבן לקיבוץ בתחילת שנות הארבעים, הילדים הקטנים שנדבקו בחיידק הכדורעף לא היו מגיעים להישגים המרשימים בשנות השישים כאלופי הארץ ומחזיקי הגביע.
לכן, במפגש הראשון אחרי 25 שנה של החברה בעין שמר, נוסף למתנות האישיות שהבאנו לחברים שנשארו בקיבוץ, אני דאגתי להביא גביע של שמו של ליקו ז"ל, וביקשנו שהקבוצות של הילדים יתחרו כל שנה על הגביע הזה לזכרו.
אני מצדיע למטי שחינכה וגידלה את בניה להיות ממשיכי דרכו של ליקו משיח ז"ל. בנוסף לכך, רפי ליכטינגר, חבר קיבוץ להבות הכיר במגרש הכדורעף את רעייתו חמדה – הזמרת של חברתנו – בזמן האימונים, והם היו למשפחה הראשונה בגרעין שלנו. רפי היה צבר גזעי, חמוד ונמרץ, וחניך תנועת השומר הצעיר בארץ. היום הם חיים במושב "מולדת".
כתבתי חלק קטן מזיכרונותיי, הכוללים שמונה שנות חיים בקיבוץ עין שמר, בין השנים 1941 עד 1948. שנים אלו כרוכות בחלומות שרבים מהם התנפצו במציאות, אבל חלק בכל זאת התקיים. בזכות החינוך שקיבלנו מהמדריכים גצל ורבקה והדוגמא האישית של חברי הקיבוץ, אף אחד מאיתנו לא עזב את הארץ. כולם תרמו כמיטב יכולתם במקום מגוריהם ובתחום עבודתם – למדינה, לצבא ולחברה. כולם הקימו משפחות וחינכו את ילדיהם למסירות, לנכונות ולהקרבה, למדינה שזכינו לראותה קמה אחרי אלפיים שנה ולהיות חלק ממגשימיה.
הקשר שלי עם עין שמר נמשך שנים הרבה שנים, כשהרבה חברים ותיקים ביקרו אצלי בבית המלאכה ביפו ועל כוס קפה ובורקס נזכרנו באותם ימים.
לא אוכל לסיים את זיכרונותיי מבלי להזכיר את מרים אשכנזי – בן מיור, שהייתה בקשר עם כל החברים באשר הם שם, ועדכנה אותנו על המאורעות החשובים שהתרחשו בקיבוץ. היא גם ארגנה את כל המפגשים – ועל כך תבוא על הברכה ותזכה ותחיה ותאריך ימים, על מנת לארגן בעוד שנתיים את הפגישה הבאה, ואז כל החברים של ההשלמה הבולגרית יגיעו לגבורות.
נכתב בתאריך 1 בינואר 2002.
(הועתק ב- 24.6.04)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה