זיכרונות מנחם (מיקו) לוי מקיבוץ עין שמר
1941-1948
אברמק היה העגלון שעבד עם עגלה רתומה לסוס אחד בלבד, שנקרא "מייק". הוא הוציא כל יום את הזבל מהמטבח ושירת את כל ענפי המשק בהובלות קטנות. אברמק היה גבר יפה תואר ונראה הרבה יותר צעיר מגילו האמיתי. היו לו ארבעה דוקטורטים אקדמאיים והוא היה מופנם וחולמני. הוא לא הוביל את מייק הזקן – מייק הסוס הוביל אותו. כעובד במחסנים הזדמן לי לעבוד איתו בחלוקה מספר פעמים בשבוע. בשבילי זה היה כבוד גדול לעבוד איתו ולהיות במחיצתו.
בזמן שהמדריך שלנו גצל נכנס לניתוח בבית החולים בילינסון, נתמנה אברמק להחליף את גצל לחודשיים. חנה אשתו של גצל ז"ל, אימם של חגי ועדנה, שתיבדל לחיים ארוכים, שהיא היום בת 99 שנה, (ט"ו בשבט, 28.1.02) שומרת את האבנים שהוציאו לגצל מהכליות וגם את הקליע של חגי עד היום הזה.
בשיעור הראשון אברמק בלי שום הכנה מוקדמת, הסביר לנו שתנ"ך זה ספר היסטורי שיש בו הרבה פילוסופיה, שירה וספרות. שהספרות היהודית והישראלית ינקה ממנו את מקורותיה. כל פרק שלמדנו איתו הוא ניתח מבחינה היסטורית, מדינית כלכלית וחברתית של התקופה ההיא. הוא כבש אותנו ושכנע אותנו ללמוד תנ"ך. אחרי שנים שמעתי שהוא קיבל משרה כפרופסור מן המניין באוניברסיטה בירושלים.
במסגרת עליית הנוער השתתפנו במחנה משותף של כל חברות הנוער בקיבוץ הארצי על שפת הכינרת בקיבוץ גינוסר. שם נפגשנו עם חברת הנוער היוגוסלבית שהייתה בקיבוץ שער העמקים ומיד נוצרה כימיה בינינו.
בתוך החברה היו לנו 4 נציגים בדמותם של צבי סוזין, נורה פפו, יהודה ברכה ומטי קסטרו. למרות המאמצים לצרף אותם אלינו, הם נשלחו לשער העמקים. בדיונים ובמפגשים במנחה, התבלט משכמו ומעלה דדו. כך נוצר הקשר בין החברות, והאיחוד בין החברות הביא להשלמת והגשמת קיבוץ עין שמר.
התקבלנו למקהלה של ישראל לוריא והשתתפנו בכנס המקהלות המפורסם בעין חרוד, שבנעילתו כ- 1,200 איש מכל הארץ שרו ביחד במופע מרשים.
לאחר מכן השתתפנו בכנס הארצי לריקודים בקיבוץ דליה.
עם סיום השנתיים של חברת הנוער, נתקבלנו כחברים בתנועת השומר הצעיר בישראל. קבלנו חולצות כחולות עם שרוך לבן. ציינו את האירוע במסיבה חגיגית ובהצגה "אוניה סוערה".
ההצגה נכתבה באותם הימים על ידי חברת קיבוץ משמר העמק, שולמית בת-דור. הנושא היה אקטואלי באותם הימים. הוא תיאר עלייה בלתי לגאלית של יהודים מהגלות לארץ. את ההצגה הכין הבמאי וולף באמצעות ידידתו גרטרוד קראוס, שהניחה את היסוד לבלט בארץ. המדריכה שלנו, רבקה גורפיין, השתתפה צמוד בכל ההכנות, כיוון שהם לא שלטו טוב בשפה העברית. את התפקידים הראשיים כחלוץ וחלוצה גילמו אפריים, שהוא היום פרופסור מן המניין באוניברסיטת באר-שבע, ואביבה. אני גילמתי תפקיד משני, את היהודי החרדי.
ההצגה הייתה מוצלחת, ולכן הציעו לנו לצאת איתה לסיבוב בארץ. אבל מסיבות משקיות, זה לא ניתן היה לביצוע.
חברי הקיבוץ הוותיקים, שהרבה מהם למדו בילדותם בישיבות, לא הפסיקו להתפלא איך מי שנראה בעיניהם כאפיקורס, גילם את התפקיד של יהודי חרדי. עכשיו אני יכול לגלות את הסוד. האשמים העיקריים היו עובדי הפרדס ובראשם אריה שמרי, שלימדו אותי איך להתפלל ולהתנהג כיהודי דתי.
במקביל, התקבלנו לגדנ"ע של ההגנה ובמסגרת הזו התאמנו בקפ"פ ובנשק והשתתפנו בפעולות של ההגנה המרחבית. המצטיין באימונים היה יצחק לוי, שקראנו לו "דוקטורה", כיוון שאביו היה רופא. יצחק התחנך בבולגריה בתנועת נוער "הצלב האדום" וקיבל חינוך ספרטני. היום הוא גמלאי, אלוף משנה בדימוס. בשלב הזה התקבלנו כחברים שווי זכויות וחובות.
עם סיום הלימודים, בתום השנתיים, התחלתי לעבוד יום עבודה שלם. חיברו אותי למיכאל הררי, כעוזרו ומחליפו במחסנים. מיכאל הררי היה מרוצה ממני ואני הייתי מרותה מהעבודה. הייתי אחראי על הספקת המים ותחזוקת המשאבה של באר המים. טיפלתי בבוסטר שסיפק מים מהבריכה הגדולה למגדל בחצר המשק. דאגנו לספק מצרכים למטבח, בתי ילדים ולמשק החי, הרפת והלול, הדיר והאורווה. מחסן הקירור גם טופל על ידנו.
פעם בחודש הייתי נוסע לחדרה לתחנת הקמח של גליטשטיין להשגיח על החיטה האוסטרלית ועל החיטה הג'ילג'ולית ששלחנו לשם לטחינה לקמח ולסולת.
את הקמח הייתי מביא למאפיה של אבא בוטביניק, ואת הסולת למחסן המטבח של רומה. את הסובין חילקנו ללול, לרפת, לצאן ולאורווה. לרשותי עמדו זוג אופניים ועגלה עם העגלון אברמק. במקביל הייתי אחראי על משק האוהלים של הקיבוץ. כבעל מקצוע ידעתי לתפור במכונת תפירה, ותיקנתי את כל האוהלים הפגומים.
היה תענוג לעבוד עם בנק. מחנה האוהלים היה ממוקם בפינה הדרומית-מערבית של חצר המשק. בשטח הפנוי נבנה מגרש הכדורעף הראשון בעין שמר. האוהלים שימשו למגורים של גרעינים להשלמה, ובסוף לקבוצת הפלמ"ח שהיה במשק.
אני הייתי הקשר בין הקיבוץ לפלמ"ח בדאגה לתחזוקת המחנה במצב תקין. כשנפגשנו עם מפקדת הפלמ"ח בקיבוץ, בחורה בשם כרמלה, בנק היה אומר בצחוק, כי הוא רגוע, שקט ובטוח עם מפקד כמו כרמלה. מהגרעין של הפלמ"ח נשארה בקיבוץ פנינה, שהפכה להיות רעייתו של ברטיקו חברי, שאיתו חילקתי חדר.
באותו זמן גם תיקנתי מושבים של טרקטורים ומשאיות, והתחלתי לתפור מזרונים לחברים לפי תור שנקבע על ידי ועדת החברים.
1941-1948
אברמק היה העגלון שעבד עם עגלה רתומה לסוס אחד בלבד, שנקרא "מייק". הוא הוציא כל יום את הזבל מהמטבח ושירת את כל ענפי המשק בהובלות קטנות. אברמק היה גבר יפה תואר ונראה הרבה יותר צעיר מגילו האמיתי. היו לו ארבעה דוקטורטים אקדמאיים והוא היה מופנם וחולמני. הוא לא הוביל את מייק הזקן – מייק הסוס הוביל אותו. כעובד במחסנים הזדמן לי לעבוד איתו בחלוקה מספר פעמים בשבוע. בשבילי זה היה כבוד גדול לעבוד איתו ולהיות במחיצתו.
בזמן שהמדריך שלנו גצל נכנס לניתוח בבית החולים בילינסון, נתמנה אברמק להחליף את גצל לחודשיים. חנה אשתו של גצל ז"ל, אימם של חגי ועדנה, שתיבדל לחיים ארוכים, שהיא היום בת 99 שנה, (ט"ו בשבט, 28.1.02) שומרת את האבנים שהוציאו לגצל מהכליות וגם את הקליע של חגי עד היום הזה.
בשיעור הראשון אברמק בלי שום הכנה מוקדמת, הסביר לנו שתנ"ך זה ספר היסטורי שיש בו הרבה פילוסופיה, שירה וספרות. שהספרות היהודית והישראלית ינקה ממנו את מקורותיה. כל פרק שלמדנו איתו הוא ניתח מבחינה היסטורית, מדינית כלכלית וחברתית של התקופה ההיא. הוא כבש אותנו ושכנע אותנו ללמוד תנ"ך. אחרי שנים שמעתי שהוא קיבל משרה כפרופסור מן המניין באוניברסיטה בירושלים.
במסגרת עליית הנוער השתתפנו במחנה משותף של כל חברות הנוער בקיבוץ הארצי על שפת הכינרת בקיבוץ גינוסר. שם נפגשנו עם חברת הנוער היוגוסלבית שהייתה בקיבוץ שער העמקים ומיד נוצרה כימיה בינינו.
בתוך החברה היו לנו 4 נציגים בדמותם של צבי סוזין, נורה פפו, יהודה ברכה ומטי קסטרו. למרות המאמצים לצרף אותם אלינו, הם נשלחו לשער העמקים. בדיונים ובמפגשים במנחה, התבלט משכמו ומעלה דדו. כך נוצר הקשר בין החברות, והאיחוד בין החברות הביא להשלמת והגשמת קיבוץ עין שמר.
התקבלנו למקהלה של ישראל לוריא והשתתפנו בכנס המקהלות המפורסם בעין חרוד, שבנעילתו כ- 1,200 איש מכל הארץ שרו ביחד במופע מרשים.
לאחר מכן השתתפנו בכנס הארצי לריקודים בקיבוץ דליה.
עם סיום השנתיים של חברת הנוער, נתקבלנו כחברים בתנועת השומר הצעיר בישראל. קבלנו חולצות כחולות עם שרוך לבן. ציינו את האירוע במסיבה חגיגית ובהצגה "אוניה סוערה".
ההצגה נכתבה באותם הימים על ידי חברת קיבוץ משמר העמק, שולמית בת-דור. הנושא היה אקטואלי באותם הימים. הוא תיאר עלייה בלתי לגאלית של יהודים מהגלות לארץ. את ההצגה הכין הבמאי וולף באמצעות ידידתו גרטרוד קראוס, שהניחה את היסוד לבלט בארץ. המדריכה שלנו, רבקה גורפיין, השתתפה צמוד בכל ההכנות, כיוון שהם לא שלטו טוב בשפה העברית. את התפקידים הראשיים כחלוץ וחלוצה גילמו אפריים, שהוא היום פרופסור מן המניין באוניברסיטת באר-שבע, ואביבה. אני גילמתי תפקיד משני, את היהודי החרדי.
ההצגה הייתה מוצלחת, ולכן הציעו לנו לצאת איתה לסיבוב בארץ. אבל מסיבות משקיות, זה לא ניתן היה לביצוע.
חברי הקיבוץ הוותיקים, שהרבה מהם למדו בילדותם בישיבות, לא הפסיקו להתפלא איך מי שנראה בעיניהם כאפיקורס, גילם את התפקיד של יהודי חרדי. עכשיו אני יכול לגלות את הסוד. האשמים העיקריים היו עובדי הפרדס ובראשם אריה שמרי, שלימדו אותי איך להתפלל ולהתנהג כיהודי דתי.
במקביל, התקבלנו לגדנ"ע של ההגנה ובמסגרת הזו התאמנו בקפ"פ ובנשק והשתתפנו בפעולות של ההגנה המרחבית. המצטיין באימונים היה יצחק לוי, שקראנו לו "דוקטורה", כיוון שאביו היה רופא. יצחק התחנך בבולגריה בתנועת נוער "הצלב האדום" וקיבל חינוך ספרטני. היום הוא גמלאי, אלוף משנה בדימוס. בשלב הזה התקבלנו כחברים שווי זכויות וחובות.
עם סיום הלימודים, בתום השנתיים, התחלתי לעבוד יום עבודה שלם. חיברו אותי למיכאל הררי, כעוזרו ומחליפו במחסנים. מיכאל הררי היה מרוצה ממני ואני הייתי מרותה מהעבודה. הייתי אחראי על הספקת המים ותחזוקת המשאבה של באר המים. טיפלתי בבוסטר שסיפק מים מהבריכה הגדולה למגדל בחצר המשק. דאגנו לספק מצרכים למטבח, בתי ילדים ולמשק החי, הרפת והלול, הדיר והאורווה. מחסן הקירור גם טופל על ידנו.
פעם בחודש הייתי נוסע לחדרה לתחנת הקמח של גליטשטיין להשגיח על החיטה האוסטרלית ועל החיטה הג'ילג'ולית ששלחנו לשם לטחינה לקמח ולסולת.
את הקמח הייתי מביא למאפיה של אבא בוטביניק, ואת הסולת למחסן המטבח של רומה. את הסובין חילקנו ללול, לרפת, לצאן ולאורווה. לרשותי עמדו זוג אופניים ועגלה עם העגלון אברמק. במקביל הייתי אחראי על משק האוהלים של הקיבוץ. כבעל מקצוע ידעתי לתפור במכונת תפירה, ותיקנתי את כל האוהלים הפגומים.
היה תענוג לעבוד עם בנק. מחנה האוהלים היה ממוקם בפינה הדרומית-מערבית של חצר המשק. בשטח הפנוי נבנה מגרש הכדורעף הראשון בעין שמר. האוהלים שימשו למגורים של גרעינים להשלמה, ובסוף לקבוצת הפלמ"ח שהיה במשק.
אני הייתי הקשר בין הקיבוץ לפלמ"ח בדאגה לתחזוקת המחנה במצב תקין. כשנפגשנו עם מפקדת הפלמ"ח בקיבוץ, בחורה בשם כרמלה, בנק היה אומר בצחוק, כי הוא רגוע, שקט ובטוח עם מפקד כמו כרמלה. מהגרעין של הפלמ"ח נשארה בקיבוץ פנינה, שהפכה להיות רעייתו של ברטיקו חברי, שאיתו חילקתי חדר.
באותו זמן גם תיקנתי מושבים של טרקטורים ומשאיות, והתחלתי לתפור מזרונים לחברים לפי תור שנקבע על ידי ועדת החברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה