חנה בן-אשר רובינשטיין - מחנכת
מתוך הספר: הם היו אנשים פשוטים
נכתב ע"י בת-עמי יוגב - 1987
לזכרם של הוריה ניומקה וחנה בן אשר
חנה הגיעה לעין שמר כדי להיות גננת, ואמנם מיד עם בואה קיבלה את הגן הראשון, אשר נקרא על שמה "גן-חנה". שם זה הפך למושג במשך השנים.
כשעלו הילדים הראשונים מן הגן לכתה א', והפכו ל"קבוצה", הם קיבלו את השם "אלון".
משנתקבלו הבנים של קבוצת "אלון" לחברות בקיבוץ, כתבה חנה זיכרונות מימים ראשונים:
" 1936, צריף דל במרכז המחנה. ילדים לבושים סינורי-תכלת עם כיס גדול באמצע. כל החברים שלהם, והם – של כל החברים, אז היה הכל אחרת. היה רוחב-לב, בלי חשבון של תקציב. כל חבר, הורה או רווק, אשר בא מן העיר, הביא מתנה לגן. כך צויד הגן. את הכל מסרנו לילדים – את היום ואת הלילה, את הכוח ואת היוזמה, את הרצון הטוב ואת האהבה.
במסגרת הרגלי הניקיון קשרנו את גיורא בחגורה של שמלה לעמוד, למען יישב שעה ארוכה על הסיר ולא ייסע למרחקים... אולם רק שני עמודים תמכו את מרפסת-הצריף, וכשאלה 'נתפסו' על ידי הילדים, נאלצנו לקשור את האחרים לרגלי-השולחן.
כשקשרנו את אלישע לרגל-השולחן, הוא ניצל את ההזדמנות והיה 'נוסע' עם הסיר. השולחן הפך לארגז של אוטו, הפה שימש כמוטור, ויחד, ברעש גדול, נסעו!
פעם אחת באה אלינו ג'ניה בדמעות-שליש וסיפרה על הפורענות הגדולה, אשר חוללו אורי וגיורא בנה. הם שברו לרסיסים את זכוכית-המשתלה, והשחיתו את כל השתילים הרכים, אשר גודלו בעמל רב. היא דרשה מאיתנו המחנכים, שנטיל עליהם עונש חמור. היינו חסרי אונים. הרגשנו, כי מאסר לא יחזיר את הילדים למוטב. הכיצד נמנע מהם את חופש המשחק בחוץ?!
הנה, כהנה וכהנה, נערמן בפנינו בעיות חינוכיות כבדות, אשר דרשו מאיתנו מחשבה רבה. לא ידענו אז לנתח את התופעות הללו ולהגדירן הגדרה פסיכולוגית. לא קל היה הדבר להטוות דרך-חינוכית בלי ניסיון.
בשעות הערב, טרם אסף הילה את ההגיגים האחרונים של הילדים, הסתתרנו מאחורי חלונות-חדרי השינה והקשבנו לשיחם ולשיגם. בשעות רוגע אלטו הביעו את רחשיהם העמוקים ביותר, ואת אלה אמנם רצינו לקלוט על מנת לעמוד על טיבם ולהכיר את נפשם. מתלחשים היו ביניהם ומספרים...
התקופה, שבה נתרחשה ילדותם של ילדי "אלון", הייתה תקופה של אידיאליזם קיבוצי. החיים היו צנועים ומלאי-מסירות למפעל. הקיבוץ כולו התרכז סביב חצר-הילדים. פעם אחת הצענו לקיים אסיפת-הורים, אך נתקלנו בתמיהה גדולה: הייתכן?! האם שייכים הילדים רק להוריהם?!
כברת דרך חינוכית עברנו עם הילדים שלנו, עם ילדי "אלון". שמחה גדולה היא לנו שזכינו ללוות אותם בילדותם, ורבה גאוותנו שהגענו ליום הגדול הזה, שבו אנו חברים שותפים למפעל.
האדירו והצליחו במעשיהם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה