מתוך הספר: הם היו אנשים פשוטים 1987
כך מספרת אביה מקבוצת "אלון": "הסיפור מתחיל ב- 1936. אני הייתי בת שנתיים, ואחר-כך בת שלוש ובת ארבע. הילדה הכי קטנה של הגן. חנה הגננת בגן של הילדים הכי גדולים. הייתי נרדמת בזרועותיה, כששיר-ערש אידי מלווה את תנומתי – 'אי לי לולי...' אולי, בשל השיר הזה קראנו לה 'חנה לולי'. ההורים לא היו בדיוק שלנו. הם עבדו קשה בימים, ושמרו בלילות, ובכלל אסור היה להם להתערב במלאכת-החינוך.
קירות הצריפים היו אז דקים והחלונות – נמוכים. פעם הייתי עדה למחזה מהמם באחד מחדרי החברים... נבוכה ואובדת-עצות לא ידעתי אל מי לפנות. לפתע ראיתי את חנה. היא הקשיבה לדבריי, ובפשטות הסבירה לי פרק ראשון בנושא-המין.
העניין לא נתן לי מנוח, ורצתי לאמא שלי, לשתף גם אותה. אמא הסתייגה. שאלתי אותה: 'למה את לא מסבירה לי כמו חנה?' והיא, כואבת על שנגזל ממנה הקשר עם ילדתה, קראה לעברי: 'אז לכי לך לחנה שלך!'. היה גשם וחושך, ואני רצתי לבדי לחדר של חנה, אל הבית החם והמבין הזה.
בקיבוץ לא היה אוכל. היה רעב ממש. גם המטפלות רעבו. אולי בגלל המחסור הכריחו אותנו, הילדים, לאכול כמויות עצומות. היינו הולכים מכווצי-גוף מכאבי-בטן. בכל חודש היה מגיע רופא לערוך בדיקה. 'הילדים בסדר?' שאלה שושנה המטפלת בדאגה, והרופא ענה לה: 'הילדים אוכלים יותר מדי, והחברים – פחות מדי!'. חנה ושושנה פרצו בבכי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה