קטעים מתוך הספר: "בדרך לנגבה"
הוצאת אופיר 1993
ימים ראשונים בארץ, הגענו לתל-אביב, ביקרתי את הדודה מרים, אמה של בלנקה וילנד. בחול המועד נסענו לעין-שמר להכיר את משפחתו של חנוך, אחי הבכור ולראות את יתר הלודז'אים שמספרם בעין-שמר היה רב, וגם את הגרעין של קיבוצנו שהחל להתרכז מדצמבר בעין-שמר. בכל עין-שמר היו אז כמה צריפים, בית קומות במרכז וחומת אבן סביב החצר. הייתה גם רפת קטנה ומעט מכונות חקלאיות על-יד אורוות הפרדות. אבל בעיניי הייתה זו אחוזה אדירה.
אמא (היא סבתא וילנד) עבדה אצל אחותה מרים (אמא של בלנקה וילנד) בבית הקפה "מנורה" בלי תשלום. בחורף כאשר "מנורה" הייתה נסגרת, הייתה נוסעת לעין-שמר, מתגוררת בצריף יחד איתו ועם סוניה. עם גמר החורף שוב הייתה חוזרת לת"א לעבוד ב"מנורה" וחוזר חלילה.
כך היה למעשה עד 1942 רק אז הבינונו שזה לא יכול להימשך כך ויש לבנות לאמא חדר משלה בקיבוץ עין-שמר. אמא הייתה איתנו בגבעת גנים (שהפך אח"כ לנגבה) שבזמן שחנוך וסוניה היו בחו"ל בשליחות התנועה, אולם עם פרוץ המלחמה הם חזרו ארצה לקיבוצם "המסודר" ואמא עברה בחזרה אליהם. המגורים בחדר אחד יחד עם סוניה יצרו ביניהן יחסים מתוחים שליוו את שתיהן כל השנים. היום קשה להבין איך יכולנו להסכים לסידור כזה.
ועכשיו על תקופת עין-שמר.
סודרתי לעבוד בבניין. בהתחלה חפרתי בורות למכבסה העתידה של עין-שמר. זו הייתה עבודה קשה מאוד, לחפור באדמה קשה כסלע, אדמת נזז. השתמשתי באתים, קלשונים חפירה, טוריות, מכושים ומה לא. הבור היה 80X80 ס"מ והיה צריך לרדת לעומק 1.75 מטר. התקדמתי לאט-לאט, והימים ימי חודש מאי על חמסיניו. הזיעה ניגרת כמים והידיים מלאי שלפוחיות צורבות וכואבות. כדי להחזיק מעמד, שיננתי לעצמי את תורת בורוכוב על הפירמידה ועל ההכרח להיות פועל, כי הרי אנשי מקצועות חופשיים כרופאים, מהנדסים ואנשי עסקים יש למכביר. נחוצים פועלים ועלי להתרגל לעבוד.
זכורה לי במיוחד העבודה ביציקות הבטון. קבוצת הבניין של עין-שמר עבדה בהקמת גן-השומרון, שכונה של עולי גרמניה, לא רחוק מכרכור. הבטון נשפך ממערבל לארגז וממנו שאבנו בדליים וכך יצקנו את הקירות, מעבירים את הדליים מאחד לשני. כסיות אין בנמצא והבטון שורף את הידיים הרכות שעדיין לא היו מיובלות. היבלות תהיינה בעתיד אמצעי ההגנה הטוב ביותר. כל המחשבה נתונה לדבר אחד – לא לפגר, יד ימין מעבירה את דלי הבטון לחבר העומד על הפיגום מעלי. מחליפים דלי מלא בדלי ריק מיד ליד וכולי שטוף זיעה ומתפלל שהמכונה המערבלת את הבטון תיעצר לדקה-דקותיים ואוכל לפוש קמעה. רק לא לפגר ושלא יגידו בהברה אשכנזית שאני עדיין "חולוץ".
אולם לאט-לאט התגברתי ולמדתי את כל התחבולות של החפירות ויציקות בטון ואפילו הגשת חצץ בסלים, עבודה שנחשבה לקשה ביותר, לא היוותה עוד בעיה. ידי התקשו מיום ליום והתרגלתי לכל עבודה עד שהוותיקים נתנו את האו-קי, שאכן איני "חלוץ ירוק" אלא פועל והחלו להטיל עלי עבודות יותר מקצועיות. כך נעשיתי עוזרם של קובה גבר וצבי דיקלר. מהם למדתי את מקצוע הטפסנות ששירת אותי שנים רבות, מקצוע שאהבתי מאוד, כי הוא חייב אותי לדעת לקרוא תוכנית, לעצב את תבניות הבניין ולהיות אחראי ליציקתו.
בחג השבועות 1935 הייתה בחדר האוכל מסיבת קיבוץ. במסיבה רקדו הורה עד לעילפון, שתו יין אדום מחבית שעמדה בפינה ושוב רקדו. באחת ההפסקות בין ריקוד לריקוד יצאתי קצת לפוש והנה נתקלתי בבחורה בלונדינית במכנסיים קצרצרים שמשכה את תשומת לבי. שמה היה רחל. התחלנו לשוחח והשיחה נמשכה עד שמצאנו את עצמנו מטיילים בכיוון הגורן. מהרגע הראשון דיברנו עברית. רחל לא יכלה לסבול את היידיש האיומה שלי ואני לא את ההיגוי הפולני שלה, כך שהעברית פתרה את הבעיה. מאותו זמן אנו רואים את חג השבועות כתאריך בו הקמנו את משפחתנו.
מאז אותה פגישה מקרית ליד חלון צריף חדר האוכל בעין-שמר אנו צועדים יחדיו, בטוב וברע. עשינו כברת דרך ארוכה. זכינו לבנים ובני בנים ממשיכי הדרך. רחל השתייכה לקיבוץ "בדרך" שהשלים את עין-שמר. אבל באותה תקופה אף קיבוץ צעיר לא רצה להשלים קיבוץ ותיק. לכולם הייתה אמביציה להקים קיבוץ עצמאי. היה ברור שרחל תלך אתנו לעצמאות, ואישיותה, מקצועה (רצפת) וכו' היו נכס לקיבוץ החדש (נגבה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה