מתוך זיכרונות מנחם (מיקו) לוי מקיבוץ עין שמר 1941-1948
בעקבות שתי שיחות טלפוניות לאחרונה עם המזכיר הנוכחי של קיבוץ עין שמר, כתב לי מנו אלון על הערכתו לפעילותי בתקופה בה הייתי חבר בקיבוץ עין שמר ועל כך שהייתי שחקן בכיר ובין מייסדי קבוצת הכדורעף הפועל עין שמר.
מנו אלון ביקש ממני לכתוב את זיכרונותיי לארכיון הקיבוץ. למרות שכתיבה אינה החלק החזק שבי, שקלתי בכובד ראש והחלטתי לכתוב על התקופה ההיא לפני כשישים שנה.
בחודש מרץ 1941, הגענו לקיבוץ עין שמר במסגרת עליית הנוער של הנרייטה סולד מבולגריה.
היינו 35 נערים ונערות בני 15-17, צעירים, רעננים, מלאי חדוות חיים והרבה מרץ.
שני שלישים מתנועות הנוער הציוניות כגון: מכבי הצעיר, החלוץ, בית"ר, ויצ"ו ועוד.
נקלטנו בעבודה בצורה יוצאת מהכלל ולכן היינו מבוקשים על ידי כל מנהלי הענפים במשק.
הייתה לנו בעיה עם המטבח הפולני. לאחר מאבק עם המדריכים: גצל, רבקה ופולה ומזכירות המשק הצלחנו לשכנע אותם שעם אותם חומרים וכסף שמשקיעים בהכנת התפריט אפשר גם אחרת. הכנסנו את אחת החברות שלנו למטבח והמזכירות דאגה להביא טבחית מומחית מויצ"ו תל אביב שעברה קורס בישול ולימדה את הטבחיות של הקיבוץ איך מבשלים אוכל בריא וטעים לחך. בזכותנו כל בחרי הקיבוץ היו מרוצים מהמהפך במטבח. על כך קבלנו את מיטב הברכות.
אני זוכר את יום העבודה הראשון. חיים חדוותי מנהל המספוא, ביקש שלושה בחורים בריאים וחזקים מסידור העבודה. הנ"ל שלח את ניסים, את מרכוס ואותי. נפגשנו ליד השער המזרחי של המשק עם חיים חדוותי ושמואל שועלי. הם חבשו כובעים עם שוליים רחבים כמו כובע מקסיקני, ואנחנו חבשנו כובעי טמבל. מהמחסן הם לקחו שני חרמשים והניחו אותם על הכתף. לנו נתנו קלשונים וגם אנחנו הנחנו אותם על הכתף ויצאנו לדרך.
היה יום אביבי ערפילי, לח וקריר. לא ראו עין בעין. חדוותי ושועלי הלכו לפנינו ואנחנו אחריהם עד שהגענו לשטח ירוק של גידולי התלתן שמיועדים לפרות ברפת. הורדנו את תרמילי האוכל ואחזנו כל אחד בקלשון שלו. חיים חדוותי הלך לסדר את הממטרות. שמואל שועלי הוריד את חולצתו, הסתכל בנחת בשרירים המפותחים והשזופים שלו ואמר: "חברה, אני קוצר בחרמש ואתם אחרי". הוא עבד כמו מכונה ואנחנו אחריו. כל כמה דקות הוא סובב את הראש והסתכל אם אנחנו מפגרים אחריו. זו הייתה תחרות סמויה. אנחנו החזקנו מעמד כל עוד היה קריר והשמש לא פיזרה את הערפילים. לאחר מכן המרחק בינינו ובינו התחיל לגדול. ניסים היה בחור גבוה ובריא ובא מספסל הלימודים בתיכון. מרקוס למד בקולג' צרפתי ובחיים לא עבד. רק לי שלמדתי בית ספר מקצועי היו ידיים מיובלות. ראינו ששמואל שועלי נהנה מן המחזה. כשהמרחק גדל לשביעות רצונו הוא הפסיק ואמר: "חברה, כל הכבוד לכם, בואו לאכול ארוחת בוקר". אז הצטרף אלינו גם חיים חדוותי.
כך התחיל יום העבודה הראשון.
בזמן ההפסקה סיפרתי לשמואל שועלי כי גם לאבי היו שרירים כמו שלו. הוא היה נפח מסגר, אולי הנפח היהודי היחיד בבולגריה.
היום מרקוס, ששירת עשרות שנים במשטרה, הוא גמלאי בסטטוס של ניצב משנה בדימוס. גם ניסים גמלאי לאחר שעבד הרבה שנים כטרקטוריסט. ניסים נשאר לעבוד קבוע במספוא.
אני נשלחתי לעבוד בפרדס אצל מנחם מגן. בפרדס עבד עם מנחם המנהל גם צוות קבוע שכלל את אשר שנפלד, אריה שמרי ואיסר ואני עזרתי להם. זה היה צוות מאוד תרבותי, אינטלקטואלי ומעניין. היה תענוג להיות במחיצתם ולשמוע את שיחותיהם בזמן ההפסקות. הם דיברו על כל הנושאים שבעולם. זו הייתה אוניברסיטה על בוקסים של פרי הדר. אשר שנפלד היה משכמו ומעלה והפרשנות שלו בנושאים המדוברים הייתה על רמה גבוהה מאוד.
כולם היו רגועים ונהנו. רק מנחם המנהל לא היה שקט. הוא דאג שההפסקה לא תהיה ארוכה מהמקובל. כעובד חרוץ ומסור הוא היה דוגמא ומופת לכולם.
מנחם המנהל היה בעלה של סוניה, האישה היחידה שעבדה בפלחה על הטרקטור, ואבא של עלית, הבת הבכורה של הקיבוץ, ושל גדעון הבן. אריה שמרי היה משורר. באותה תקופה אחרי יום העבודה הוא כתב את הפואמה על ל"ו צדיקים. אני לא ידעתי מה זה ל"ו צדיקים. אריה, עם הרבה סבלנות, לימד אותי מה זה ל"ו צדיקים ביהדות. כעבור זמן, אני הייתי המדריך התנועתי של בנו אלישע.
עם הזמן, למדתי את נגרות האריזה. חישקתי וסגרתי קרוב ל- 160 תיבות ליום. אחרי שנה תרמתי בבניית שולחן האריזה הראשון בקיבוץ. שמואל זמיר מהנגרייה ואני נסענו לקיבוץ עין החורש וראינו את הדגם הראשון שהיה בנוי מגרוטאות, סמרטוטים ושקים ישנים. הרעיון היה גדול. השולחן היה בנוי בשיטת הגרביטציה, כך שהפרי נפל מלמעלה למטה. לקחנו את המידות, שמואל כנגר ואני כרפד, ובנינו שולחן לדוגמא ולתפארת מחומרים חדשים. למטרה זו אני נסעתי לתל אביב, וקניתי שעוונית לבנה, צמר-גפן וחומרי ריפוד. השולחן חסך 50% מכוח העבודה בבירור, בעטיפה ובאריזה. לשמחתו של מנחם המנהל לא היה גבול. הוא לא ידע איך להודות לשמואל ולי על בניית השולחן. בזה הסתיים הפרק שלי בפרדס.
בעקבות שתי שיחות טלפוניות לאחרונה עם המזכיר הנוכחי של קיבוץ עין שמר, כתב לי מנו אלון על הערכתו לפעילותי בתקופה בה הייתי חבר בקיבוץ עין שמר ועל כך שהייתי שחקן בכיר ובין מייסדי קבוצת הכדורעף הפועל עין שמר.
מנו אלון ביקש ממני לכתוב את זיכרונותיי לארכיון הקיבוץ. למרות שכתיבה אינה החלק החזק שבי, שקלתי בכובד ראש והחלטתי לכתוב על התקופה ההיא לפני כשישים שנה.
בחודש מרץ 1941, הגענו לקיבוץ עין שמר במסגרת עליית הנוער של הנרייטה סולד מבולגריה.
היינו 35 נערים ונערות בני 15-17, צעירים, רעננים, מלאי חדוות חיים והרבה מרץ.
שני שלישים מתנועות הנוער הציוניות כגון: מכבי הצעיר, החלוץ, בית"ר, ויצ"ו ועוד.
נקלטנו בעבודה בצורה יוצאת מהכלל ולכן היינו מבוקשים על ידי כל מנהלי הענפים במשק.
הייתה לנו בעיה עם המטבח הפולני. לאחר מאבק עם המדריכים: גצל, רבקה ופולה ומזכירות המשק הצלחנו לשכנע אותם שעם אותם חומרים וכסף שמשקיעים בהכנת התפריט אפשר גם אחרת. הכנסנו את אחת החברות שלנו למטבח והמזכירות דאגה להביא טבחית מומחית מויצ"ו תל אביב שעברה קורס בישול ולימדה את הטבחיות של הקיבוץ איך מבשלים אוכל בריא וטעים לחך. בזכותנו כל בחרי הקיבוץ היו מרוצים מהמהפך במטבח. על כך קבלנו את מיטב הברכות.
אני זוכר את יום העבודה הראשון. חיים חדוותי מנהל המספוא, ביקש שלושה בחורים בריאים וחזקים מסידור העבודה. הנ"ל שלח את ניסים, את מרכוס ואותי. נפגשנו ליד השער המזרחי של המשק עם חיים חדוותי ושמואל שועלי. הם חבשו כובעים עם שוליים רחבים כמו כובע מקסיקני, ואנחנו חבשנו כובעי טמבל. מהמחסן הם לקחו שני חרמשים והניחו אותם על הכתף. לנו נתנו קלשונים וגם אנחנו הנחנו אותם על הכתף ויצאנו לדרך.
היה יום אביבי ערפילי, לח וקריר. לא ראו עין בעין. חדוותי ושועלי הלכו לפנינו ואנחנו אחריהם עד שהגענו לשטח ירוק של גידולי התלתן שמיועדים לפרות ברפת. הורדנו את תרמילי האוכל ואחזנו כל אחד בקלשון שלו. חיים חדוותי הלך לסדר את הממטרות. שמואל שועלי הוריד את חולצתו, הסתכל בנחת בשרירים המפותחים והשזופים שלו ואמר: "חברה, אני קוצר בחרמש ואתם אחרי". הוא עבד כמו מכונה ואנחנו אחריו. כל כמה דקות הוא סובב את הראש והסתכל אם אנחנו מפגרים אחריו. זו הייתה תחרות סמויה. אנחנו החזקנו מעמד כל עוד היה קריר והשמש לא פיזרה את הערפילים. לאחר מכן המרחק בינינו ובינו התחיל לגדול. ניסים היה בחור גבוה ובריא ובא מספסל הלימודים בתיכון. מרקוס למד בקולג' צרפתי ובחיים לא עבד. רק לי שלמדתי בית ספר מקצועי היו ידיים מיובלות. ראינו ששמואל שועלי נהנה מן המחזה. כשהמרחק גדל לשביעות רצונו הוא הפסיק ואמר: "חברה, כל הכבוד לכם, בואו לאכול ארוחת בוקר". אז הצטרף אלינו גם חיים חדוותי.
כך התחיל יום העבודה הראשון.
בזמן ההפסקה סיפרתי לשמואל שועלי כי גם לאבי היו שרירים כמו שלו. הוא היה נפח מסגר, אולי הנפח היהודי היחיד בבולגריה.
היום מרקוס, ששירת עשרות שנים במשטרה, הוא גמלאי בסטטוס של ניצב משנה בדימוס. גם ניסים גמלאי לאחר שעבד הרבה שנים כטרקטוריסט. ניסים נשאר לעבוד קבוע במספוא.
אני נשלחתי לעבוד בפרדס אצל מנחם מגן. בפרדס עבד עם מנחם המנהל גם צוות קבוע שכלל את אשר שנפלד, אריה שמרי ואיסר ואני עזרתי להם. זה היה צוות מאוד תרבותי, אינטלקטואלי ומעניין. היה תענוג להיות במחיצתם ולשמוע את שיחותיהם בזמן ההפסקות. הם דיברו על כל הנושאים שבעולם. זו הייתה אוניברסיטה על בוקסים של פרי הדר. אשר שנפלד היה משכמו ומעלה והפרשנות שלו בנושאים המדוברים הייתה על רמה גבוהה מאוד.
כולם היו רגועים ונהנו. רק מנחם המנהל לא היה שקט. הוא דאג שההפסקה לא תהיה ארוכה מהמקובל. כעובד חרוץ ומסור הוא היה דוגמא ומופת לכולם.
מנחם המנהל היה בעלה של סוניה, האישה היחידה שעבדה בפלחה על הטרקטור, ואבא של עלית, הבת הבכורה של הקיבוץ, ושל גדעון הבן. אריה שמרי היה משורר. באותה תקופה אחרי יום העבודה הוא כתב את הפואמה על ל"ו צדיקים. אני לא ידעתי מה זה ל"ו צדיקים. אריה, עם הרבה סבלנות, לימד אותי מה זה ל"ו צדיקים ביהדות. כעבור זמן, אני הייתי המדריך התנועתי של בנו אלישע.
עם הזמן, למדתי את נגרות האריזה. חישקתי וסגרתי קרוב ל- 160 תיבות ליום. אחרי שנה תרמתי בבניית שולחן האריזה הראשון בקיבוץ. שמואל זמיר מהנגרייה ואני נסענו לקיבוץ עין החורש וראינו את הדגם הראשון שהיה בנוי מגרוטאות, סמרטוטים ושקים ישנים. הרעיון היה גדול. השולחן היה בנוי בשיטת הגרביטציה, כך שהפרי נפל מלמעלה למטה. לקחנו את המידות, שמואל כנגר ואני כרפד, ובנינו שולחן לדוגמא ולתפארת מחומרים חדשים. למטרה זו אני נסעתי לתל אביב, וקניתי שעוונית לבנה, צמר-גפן וחומרי ריפוד. השולחן חסך 50% מכוח העבודה בבירור, בעטיפה ובאריזה. לשמחתו של מנחם המנהל לא היה גבול. הוא לא ידע איך להודות לשמואל ולי על בניית השולחן. בזה הסתיים הפרק שלי בפרדס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה