שני העוזים - רבקה גורפיין

מסיפורי עין שמר לילדים
מתוך החוברת שיצאה ליובל ה- 50
תשל"ח 1977


מיום שהופיע הכלב טרזן, הקטן והזריז והנחמד, משכנו נקבע ליד חדרי השינה של קבוצת "אורן" – נתמלאו כל הלבבות הקטנים והגדולים עוד אהבה אחת: אהבה לטרזן.

אומרים שמוצאו של טרזן הוא מאוסטרליה. אומרים, שאביו ואמו הם ילידי אותו אי יפה, מולדת הקנגורו והחיילים בעלי הכובע רחבי השוליים.

יתכן שאמת הוא סיפור זה על מוצאו של טרזן מן האי הרחוק, יתכן מאוד. כי כל הבאים מאותו אי אוהבים ילדים. גם הקנגורו, גם החיילים, גם הכלבון טרזן.

ואין ספק, אין כל ספק, כי טוב לו לטרזן בארץ, וטוב להפליא בקיבוץ. הסתכלו בו ותראו – איך הוא מתרוצץ, מתגרה בכל אחד, מתפנק, קורא למשחק.

הוא כלבם של קבוצת "אורן" וכל ילדי הקבוצה הזאת הם בעליו. טוב לקבוצה שיש לה כלב משותף, שכולם אחראים לו, בכל-זאת אולי קצת, רק קצת טוב יותר כאשר יש לכל ילד כלב שלו, רק שלו.

שני העוזים מקבוצת "אורן" כמעט הגיעו כל אחד לכלב שלו. ובאמת היה זה רק סתם מקרה טיפשי, רק מחוסר מחשבה זריזה בשעה שהפסידו את הכלבים, כלבים משלהם.

שני העוזים הם בכיתה ב' – עוזי לבן ועוזי שחור. יש להם שם משותף, לשני העוזים, רק שם ולא יותר מזה. בכל שאר הדברים הם דווקא שונים זה מזה.

הנה עוזי הלבן אינו ממהר לעולם. מה יש למהר? אפשר להספיק לעשות הכל גם לאט-לאט, בכלל, מוטב להסתכל לאט, לחשוב לאט, ללמוד לאט, לדבר לאט ולא למהר ובגלל זה לעשות כל מיני שטויות.

מה דעתכם? ועוזי באמת חי ככה – הכל לאט, בסדר ובשקט. אין הוא ממהר לעולם – מה יש למהר?

לא כן עוזי השחור, לעוזי השחור דווקא אין זמן. מדוע יש לעשות הכל לאט, להתמהמה במקום אחד ובעבודה אחת כשיש להספיק לעשות כה הרבה? והחצר גדולה, ובהמות בה רבות, ומכונות בה הרבה ויש לראות הכל, ויש להספיק ולהתרוצץ ולמהר ולהזיע.

לא, אין זמן, בכלל אין זמן. והעיניים בוערות והרעמה נופלת על העיניים, והרגליים רצות – אין זמן – אין פנאי, יש למהר!

ושני העוזים אוהבים מאוד את טרזן. ומה הפלא? האם אפשר שלא לאהוב את טרזן? והרי הוא, באמת , כלבון שאין כדוגמתו. לא היה כמוהו במשק באמת... ובכל זאת, לו לכל ילד היה כלב שלו, רק שלו...

ופעם אחת כמעט שקרה הדבר. עוד מעט היו להם קודם גורים משלהם ואחר כך כלבים משלהם. איזה טיפשונים היו!

זה היה בסוף החורף, בראשית האביב. כל הכיתה יצאה לטיול בפרדס. העצים עמדו בפריחתם מקושטים, מרוחצים, לבנים וריחניים. טוב היה בפרדס האביבי, לא רצו הילדים לחזור הביתה – אך אין ברירה, יש גם עבודות אחרות חוץ מטיולים...

איך קרה הדבר ששני העוזים היו האחרונים בשעת ההליכה ואיך קרה הדבר שהלכו שניהם יחד – אין להבין, פשוט אין להבין. כי מילא, אם עוזי הלבן הוא תמיד אחרון בשעת הליכה – לזה כבר התרגלו. הרי הוא מוכרח לראות כל דבר בדיוק. לבדוק, לברר – ובכלל, מה יש כאן למהר? גם ככה כבר מספיק הוא לעשות את הכל. ומוטב לראות היטב ולחשוב היטב. ובאמת, בשעת כל הליכה יש מרחק גדול בין הכיתה לבין עוזי. וזהו דבר רגיל. אבל איך נתחבר אליו פתאום עוזי השחור, הממהר, המתרוצץ – באמת, קשה להבין.

בקיצור, כל הילדים כבר היו ליד הבאר הערבית, זו העמוקה, הטחובה, המכוסה מין מכסה של אבנים חלולות ועשבים גבוהים, זו שאך תזרוק לתוכה אבן ומיד מתעופפת מקרבה להקת ציפורים מצפצפת, המקננת בחגויה – ובכן, כל הילדים כבר היו ליד אותה באר בשעה ששני העוזים רק הופיעו בראשית הכביש. כל הילדים כבר עמדו להיכנס לשער המשק – ושם הרחק מהם, העוזים רק ירדו מן הכביש והתחילו לשרך את דרכם על פני החולות הביתה.

אך שניהם לא הגיעו הביתה. זה כבר התקלחו הילדים, וכבר שכחו את הקילוחים הדקים שהתנפצו על גופותיהם, וזה כבר הספיקו להרביץ בתיאבון את המטעמים שהכינה להם ציפורה.

לעוזים השאירו שתי מנות – יאכלו כבר בנים נחמדים אלה אוכל קר – מה יש? אך הנה כבר הגיעה שעת מנוחת הצהריים, הילדים כבר שכבו, כבר קמו ושני העוזים אינם. והנה כבר שעת ארבע – הילדים הלכו לעסקיהם, מי להוריו, מי סתם לבקש איזה עניין בחיים, איש איש לדרכו. והעוזים עדיין לא הגיעו.

והדבר התחיל להיות חשוד, הדבר התחיל לעורר דאגה.

אך לבסוף לבסוף הופיעו. וכעת התברר הכל. בדרכם סרו הנערים לפרדס הסמוך לבית. עוזי הלבן ודאי רצה לראות שם משהו. או אולי הביצה הכריחה אותם לחפש יובש בפרדס. רבו בימים ההם הביצות בדרכם – הרי ימי חורף הימים.

ופתאום, באחד הבורות שבפרדס, מצאו כלבה על גוריה. כפי הנראה, כלבה בלי אדונים ובלי בית. כאן המליטה לפני ימים מעטים את גוריה הקטנים העיוורים עדיין. וכאן, על יד העץ הזה על יד הבור הזה, על יד המשפחה הזאת, עמדו שני העוזים, כאן בילו את כל שעות היום. את הכל שכחו, את הבית, את המקלחת, את הארוחה, השינה, החברה, הכל – נשארה רק משפחת כלבים נפלאה בבור השקאה של עץ בפרדס. לא הרגישו השניים ברגעים העוברים, לא הרגישו בשעות העוברות – הם ראו רק את הכלבה, הם ראו רק את הגורים ...

אבל סוף סוף חשו רעב והחליטו כי יש ללכת לאכול ארוחת צהריים והלכו הביתה. בחיפזון אכלו שני העוזים. הם, הגדולים, קצת כעסו עליהם, אך לא נורא הדבר. הגדולים האלה, הרי הם לא ראו את משפחת הגורים.

עוד לפני בואם הביתה, נדברו העוזים ביניהם: שעליהם לשמור על הגורים, לטפל בהם, ואך יגדלו קצת – ייקח לו כל אחד כלבון לעצמו. אך בשעת האוכל החליטו: לא לדחות את הדבר לזמן. ייקחו להם את הגורים אפילו מחר. מה יש! ישאלו את המטפלות בתינוקות, או את הרועים המטפלים בטלאים, או את הרפתנים – והם יסבירו להם איך לגדל את הגורים.

אך בזמן האוכל החליטו: הדבר הטוב ביותר הוא שיביאו את הגורים מיד. מה יש כאן לדחות? הנה רק יתרחצו, רק יגמרו לאכול. רק יחליפו את בגדי העבודה של הבוקר בבגדי המנוחה של לפנות ערב וייגשו אל הגורים. עליהם רק לגשת כמה צעדים לפרדס וכל אחד יזכה בכלב משלו, רק משלו.

כמובן, הם יהיו גם אחרי זה שותפים בעניין טרזן; אין כאן שום מחשבה בליבם לוותר על כך – אבל מלבד טרזן יהיה לכל עוזי כלב משלו. הפעם מיהר מאוד עוזי הלבן; באמת מיהר מאוד.בסוד, כדי ששום אדם לא יפריעם ולא יעכבם. הם עזבו את החצר, התרחקו מהשער, הדקלים, הבריכה, נכנסו לפרדס והלכו אל המקום ששם השאירו את המשפחה הקטנה.

אך מה זה קרה? העוזים יכולים להישבע שהשאירו אותם כאן, דווקא כאן, תחת העץ הזה – והנה אין כלום. ואולי הם טועים? ואולי היה זה במקום אחר? חיפשו וחיפשו, עברו את כל הפרדס לאורכו ולרוחבו – ולשווא.

היום כבר התחיל להעריב והכלבים נעלמו, כאילו בלעתם האדמה. עד שהבינו הילדים, כנראה, ניחש לב הכלבה, לב האם הגיד לה את כוונת העוזים, והיא במשך הזמן הקצר הזה הספיקה לסלק מפה את הגורים ולהסתירם. הרי אמא היא, אם דואגת לבניה.

העוזים קצת התביישו וקצת התעצבו. חזרו הביתה כשהיום כבר התחיל להחשיך, ומאז – אמנם מרבים הם לשחק ולהסתובב עם טרזן, אך לפעמים עודם נזכרים שיכול יכלו להיות להם גורים משלהם. אך הפסידום מפני שלא היו זריזים במחשבתם. אבל למעשה, טוב שלא גרמו אז סבל לאמא כלבה, שכה הזדרזה להסתיר מפניהם את בניה העיוורים.

תגובה 1:

  1. איזה סיפור מתוק! נראה שלטרזן הכלבלב היו חיים טובים בקיבוץ. ראיתי סרט לא מזמו שממש מספר את אותו סיפור. הסרט נקרא red dog והוא מבוסס על סיפור אמיתי של כלב שאימץ עיירה קטנה באוסטרליה. אפשר למצוא אותו בצפיה ישירה גם. מומלץ.

    השבמחק