בוני החומות

מתולדות המקום.

מתוך החוברת:

בוני החומה ומגלי המים

שהוצאה לחג הקיבוץ 1976

אהרון להב ממייסדי תל-יוסף, עלה ארצה מאוקראינה בתחילת 1921 והצטרף עם בואו לגדוד העבודה לפלוגה אשר בראש העין, שם בנו את המסילה שחיברה את תחנת הרכבת עם פתח-תקווה.

והנה סיפורו:

"עם סיום העבודה בסוף קיץ 1921 עברנו, 14 חברים מהפלוגה ובתוכם 2 חברות, לכרכור כקבוצת בניין, וליתר דיוק – להתמחות בבנייה. הייתי בן 17, הצעיר בחבורה, כאשר הגענו למקום.

מצאנו חצר שסביבה כבר הוחל בבניית חומת האבנים. בתוך החצר בגודל של כ- 70 מ' קרוב, היו מספר צריפים עלובים אשר שימשו לדיור, חדר-אוכל ומטבח. כמו-כן נמצאו שרידי חושה (מבנה חימר), אורווה עם 6 סוסים, ברווזיה עם 25 עופות ושובך יונים. את המקום החזיקה קבוצה קטנה של חברים (12-15 חברים) ותיקים בארץ, בני העלייה השנייה, שעיסוקם העיקרי היה הפלחה.

תנאי החיים היו קשים ביותר. בדידות, יום עבודה ארוך מחושך עד חושך, כלכלת רעב. ולהשלמת התמונה – ארגון רופף, היעדר כל חיים תרבותיים- חברתיים. היה בכך ניגוד מוחלט לאווירה התוססת והערנית אשר שררה בפלוגת הגדוד.

בציבור זה בלט איש אחד ברעננותו וחיוניותו הרבה. בהתעניינותו ב"חדשים" וכוננותו לעזור לכל נצרך. שמו של האיש הנזכר כל כך לטובה הוא נחום יכנס (יותר מאוחר חבר מושב כרכור).

את המצרכים היו מביאים מחנות בחדרה אשר הייתה פתוחה פעמיים בשבוע (וכנראה שזה הספיק). הנסיעות אופשרו לאחר שביקר במקום יהודה קופלביץ (אלמוג), אז מזכיר הגדוד וכאשר היה בכוחו להשאיר סכום כסף כלשהו (כגון לירה או לכל היותר לירה וחצי) לצורכי הקיום. כתוספת רצינית לתפריט שימשו תפוזים אשר אפשרו אנשי גן-שמואל בנדיבותם הרבה לקטוף בעבודה עצמית.

מסתבר שהתשלומים ע"ח שכר העבודה של הבנייה מטעם ההנהלה הציונית היו "מפגרים ביותר" וללא ספק היוו את אחד הגורמים, מאורח יותר, להעברת הפלוגה.

מים במקום לא היו. הביאו אותם בחביות על גבי עגלה מהבאר לרגלי "הח'רבה" בתוך כרם הזיתים של שלזינגר.(הערה: מיקומה המדויק היום הוא במפגש דרך העפר המחברת את המוסד החינוכי מבואות-עירון עם כביש ואדי ערה). הפעולה הייתה מתחילה עם אור הבוקר. החבית הראשונה עם המים שהצטללו קמעה במשך הלילה, הייתה מיועדת למטבח. מקור מים זה תוך הובלה מתמדת, סיפק את כל הצרכים של החי והבניין.

הסביבה הקרובה הייתה חשופה ושוממת. רק חורשת אקליפטוסים (הערה: את שרידיה אנו מוצאים היום בבית העלמין שלנו בעין שמר) רחוק יותר בולטים "בתי שלזינגר", ובכרכור הסמוכה קיימים רק שני צריפים השייכים לאחוזת לונדון.

עם בוא הפלוגה סודרנו לבניית החומה ויותר מאוחר עם שלמתה להקמת בית-האבן.

צוות העובדים היה רב-גווני מבחינת העדה והדת. שמעון כהן המומחה איש חיפה, בן העדה הספרדית ושומר על מסורתה בלבוש ובמנהגיה. המנצח על הבנייה היה ג'ורג' – ערבי ירושלמי, נוצרי, שולט בשפה העברית ומתלוצץ באידיש עסיסית על חשבון ה"ירוקים": "תחוסו על הרצל – לו היה רואה את עבודתכם היה מתהפך בקברו".את סודות העבודה באבן רכשו החברים בעיקר ממנו.

מומחה אחר – מנדל שמו – האחראי על טיב החומרים, שיש ובטון, הצטיין בשיטה המיוחדת מבחינתם. היה מריח וטועם מהתערובות ופוסק באם כמות ה"צמנט" (המלט) מספיקה. מסתבר שבהשפעת הכשרתו המקצועית בצרפת הביא עמו גם את סגנון הבנייה הכפרית הנהוגה בדרומה של הארץ. ביטויה הם החומה, השער והבית. השלים את הצוות אחמד, ערבי מוסלמי. האבן הובאה ממחצבה ב"בדוס" ועובדה במקום.

אנשי הפלוגה התמסרו לעבודה מתוך להט והזדהות. בניגוד לעבודה במסילה, ראו כאן השתלבות בהקמת נקודת יישוב במולדת ובהגשמת הרעיון הציוני הגדול. גם שתי הבנות, בכל שעת פנאי מעבודת המטבח, הכינו חצץ.

לא הסתפקנו בחפירת יסודות לחומה בעומק של מטר וחצי כפי שנדרשנו, אלא תוך יוזמה עצמית החלטנו להוסיף לתשתית גם ברזל לחיזוקה: "מה שבטוח – בטוח". והברזל נמצא לא רחוק, מזרחה. צריך היה רק להביאו, הכוונה לפסי הרכבת ששימשו את התורכים במלחמת העולם הראשונה וחיברו את חורשות גבעת עדה עם טול-כרם. המשימה תוכננה במדויק ובוצעה בחשכת הלילה כאשר עיקר הקושי התגלה במשקלם הכבד של הפסים והבאתם לחצר. פסי ברזל נוספים מאותו מקור, שימשו כתוספת "בטיחות" ליציקת התקרה לקומה א' של בית-האבן.

בהזדמנות זו יש להוסיף שחוץ ליתרון הרב שהיה בכמות הברזל הזול אשר נלקח לצורכי בנייה, הרי הפעלתה של הרכבת השחיתה עד ללא הכר את נוף הסביבה. עצים עתיקים בני מאות בשנים של אלון התבור, נגדעו לצורכי הסקת קטרי הרכבת. (הערה: אלונים אחדים משרידי היער אנו מוצאים היום באזור פרדס-חנה, וגם כאן בעין שמר).

ועוד דוגמא המאפיינת את יחסם של חברי הפלוגה לעבודה: בגמר בניית החומה כאשר היה צריך להוסיף עליה זכוכיות כמכשול למעבר, נופצו בקבוקים (שהובאו במיוחד) בשעות המאוחרות (כעין גיוס) למען לא לפגוע במסגרת יום העבודה המקובל.

ולנושא הביטחון: בתוך החומה נקבעו אשנבי ירי לצורך הגנה מפני התקפה. הימים היו אמנם שקטים והיחסים עם העובדים הערבים היו טובים, אך את לינת הלילה הם עשו מחוץ לגדר.

גם חבית "הסליק" הייתה במקום ומוסתרת בתוך האורווה. הרכוש כלל רובים תורכיים, גרמניים ושני אנגליים חדשים שרבה הייתה גאוותנו עליהם. שומר רוכב מיוחד, פרץ שמו, היה מופקד על ביטחון הסביבה, שמירה על האדמות שברשות היהודים ועל יחסי שכנים מסודרים ומכובדים. לאחר גמר החומה ויציקת התקרה לקומת הקרקע של הבית סיימה הפלוגה את עבודתה אחרי 4 חודשים שהות במקום והמשכנו את דרכנו החלוצית כמתיישבים הראשונים בעמק".

היה זה בסוף כסלו תרפ"ב. לשווא ביקשנו צילומים מהתקופה ההיא. החלוצים באותם הימים ראו בצילום ביטוי לגאווה ורבים מהם העדיפו את המוסריות והצניעות.

כל הכבוד לבוני החומות שלנו.