רחלקה גור (ווסרמן) מספרת לרות עצמון – 2000
פיענח – עלי אלון
אימי הייתה ורשאית ואבי נולד בקזימייז', העיירה היפה שנקראה שוויצריה הפולנית. שם היינו מבלים חופשים.
לפי התמונה, אבי התחתן עם אמי בוורשה ועבר לגור בה. היו לו שני ילדים: אני ואחי.
אמי נפטרה כשהייתי בת ארבע ....., ואבי נשאר עם שני ילדים: אני ואחי בן ה- 3. הוא היה נגר והיה לו בית מלאכה. לא ידע לטפל בשני ילדים קטנים. אני זוכרת שהיה סוחב אותי על הידיים ועושה לי כוס תה, אבל כל משפחתו הייתה בקזימייז' – הוא פנה לאחות הבוגרת שתבוא לוורשה לעזור לו לטפל בילדים והיא באה. אינני זוכרת כמה זמן הייתה, אבל זוכרת שהיא לימדה אותי לשיר. והוא יכול היה לעבוד.
אבל היא רצתה לחזור למשפחתה. –ואז נודע לה שבפולניה אחרי מלחמת העולם ה- 1 היו המון ילדים מתגלגלים ברחובות ומקבצים נדבות, וממשלת פולין הקימה 8 בתי יתומים בבתים פרטיים.
חוסתרה, בחורה בת 18, ממשפחה טובה, אישה יפיפייה ומלאת מרץ, והיא עשתה רושם על הפולנים, והשיגה כל מה שרצתה. היא שכרה קומה שלמה, המוני חדרים והקימה שמה בית יתומים. עבדו שם חברות מתנדבות. הייתה הולכת ברחוב – וכשילדים היו ניגשים אליה לבקש נדבה הייתה לוקחת אותם לבית היתומים.
הילדים לא ידעו את שמם ושם משפחתם כי האבות לא חזרו מהמלחמה. הם היו בני 4-5, יתומים. היו רוחצים אותם ומלבישים אותם ומאכילים ...
זה היה מפעל חייה. כשלדודתי נודע שיש בתי יתומים, היא פנתה לבית היתומים של קורצ'אק. כשבאה אליו התברר לה שהוא כל כך הצליח להתפרסם, שנתנו לו לנהל שני בתי יתומים – אחד ליהודים ואחד לפולנים. התברר לה שהוא מקבל רק ילדים מגיל 15, כי היה מעוניין שהילדות לא יתדרדרו לזנות והילדים לגנבים.
ואז היא פנתה לבית הילדים של אסתרה. אני הייתי יחידה בין הילדים שאספה ברחוב, שידעה מה זה בית, אמנם אמא מתה. – היא קיבלה אותנו. כששמעה שאבי היה נגר - העמידה תנאי שהוא יעמוד לרשותה לתיקונים בבית היתומים. אבי לא קיבל את התנאי – וטען שהממשלה הפולנית מסבסדת כל ילד והיות וכך אין לה רשות לדרוש ממנו תשלום. ולכן נתנה לו עונש שלא יראה את הילדים. זה העיד על אופייה הקשוח – איך היא יכלה לפסול פגישה של ילדים יתומים עם אביהם.
בשבתות היו באים לבקר כל מיני קרובים – אבל לאבי אסור היה להיכנס. אז הוא עמד מאחורי החלון ודיבר איתנו. זה נשאר לי כחלום ...
כשהייתי כבר בקיבוץ היא באה לבקר אותי.
בבית הית' היה סדר יום. כל אחד הלך לבית ספר יום בחוץ. גם אני הלכתי. הייתי תלמידה לא רעה. אהבו אותי כולם. בתוך הבית לכל אחד היה תפקיד. אחד הגיש אוכל, אחד ניקיון. אני הייתי עוזרת לילדים לעשות שיעורי בית.
היה עוני גדול מאוד. אבל היו בוארשה גם יהודים עשירים, וכל אחד רצה קצת לתמוך ולנדב. יהודי אחד היה לו ...?.. כל שבוע הוא בא עם ארגז עוגות (?) היה מביא ומחלק לכל ילד עוגה. אבא של מרתה (מרים מרימון) לא יכול היה ללכת כי היה נכה. לכן היו מביאים אותו ביום לבית היתומים. אסתרה הייתה דודה שלו.
ללא הלך לבית הספר – אבל ידע לקרוא המון. הוא לא היה זקוק לשיעורים של אנשים שהיו באים לביה"י, הכל למד מהספרים.
ילדים עשו לו את המוות! מה ילד מבית עשיר עושה בבית היתומים ואוכל את האוכל של היתומים. היו מעמידים לי צלחת בצהריים. ואני אמרתי: תורידו מעט מכל אחד קצת ויהיה בשבילו. אבל הוא לא רצה לאכול מזה. "אני לא פושט יד ואני לא אוכל אוכל של פושטי יד". כשאיש העודות בא הוא לא לקח עודה. שאל אותו האיש למה איננו אוכל אז כל הילדים צעקו: הוא לא צודק, הוא מבית עשיר! (הם היו עשירים מאוד היו להם בתים בווארשה, המשרתת הייתה מביאה אותו אלינו ולוקחת אותו בערב הביתה. אבל הילדים היו מציקים לו. ואומרים שלא מגיעה לו עוגה. אז ה איש אמר לו "זה לא ממשלת פולין. זה מהלב שלי", אז הוא הסכים לאכול.
היה לי משהו נגד אסתרה שלא נתנה לי לראות את אבי. כל יתר העובדים אהבו אותו. גם אני הערכתי את מפעלה. היא הקימה את בית היתומים במו ידיה.
הייתי אולי בת 6, באה בחורה לרחוץ אותי. פעם אחת היא אומרת לי: רחלה, רחלה, מה יהי סופך? יפה את אינך, כסף אין לך, מי ייקח אותך?
אני לא ידעתי מה היא רוצה ממני. מי צריך בכלל לקחת אותי? רק כעבור זמן הבנתי. איזה מין חינוך זה, להגיד לילדה בת שש שהיא מכוערת, אן לה כסף, ומי ירצה אותך?
היו הרבה אנשים רחמנים שהביאו בגדים לאסתרה היו שתי חבורת: סטפה ופלה, שתיהן היו מבתים עשירים. סטפה עזרה בלימודים. פלה נפטרה. אני זוכרת את הלוויתה שלה. הייתה צעירה מאוד. התאפסו הרבה עשירים ואסתרה דיברה. היא אמרה שפלה מסרה את כל ---- לילדים וראוי – לזיכרה לקנות בית בכפר שהילדים יוכלו לנוח בטבע בבית קיץ. ואספו כסף – וקנו את בית הנופש שהיינו יוצאים לשם לחודש נופש. בווארשה היה מחניק.
הבית היה לא רחוק מנהר הוויסלה. אחרי ארוחת הבוקר היינו רצים בבגד ים להתרחץ – אבא של מרים –היה בוכה, לא יכול היה לרוץ כי היה נכה – אז היה הולך במכנסיים להסתיר את נכותו והיה הולך לאט עד שהיה מתיישב תחת לעץ על שפת הנהר ומחכה שהילדים יכנסו למים – ואז היה מתפשט ונכנס למים. הילדים היו אכזריים, כשראו שהוא נכנס למים הם התגנבו וסחבו לו את המכנסיים. זאת לא אשכח לעולם. אח"כ הוא רץ בחזרה הביתה בצהריים בלי מכנסיים, נכה ... רץ עירום עם הרגליים העקומות והילדים רצים אחריו. אותה אסתרה שהייתה דודה שלו, היא יכלה להגן עליו... להעניש את הילדים הם פחדו ולפני הדלת החזירו לו את המכנסיים כדי שלא ייספר לאסתרה. הסיפור הזה מזועזע אוי עד היום.
------------------------------<<<
פליקס זמנהוף
פעם אחת בא איש אחד והביא מאה כרטיסים לתיאטרון זו הייתה הצגת ילדים. אף פעם לא היינו בתיאטרון. זהו הייתה מתנה שלו. הייתה התרגשות גדולה. חיכינו להצגה. כשנגמרה ההצגה כל הקהל צעק: המחבר לבמה. אז הופיע איש, בגיל העמידה. השתחווה וירד מהבמה. ואנחנו נסענו הביתה מאושרים.
אני הייתי מאוד סקרנית ופעלתנית, בלטתי בהתפתחותי. זה כנראה מליבי. הלכת לאיש שקנה את הכרטיסים ושאלתי אותו מי הילדים שהציגו ומי זה המחבר? והוא ענה שהילדים הם מבית היתומים של קורצ'אק והמחבר הוא פליקס זמנהוף.
זמנהוף היה ממשפחה ידועה, כולם היו רופאים, למרות הנומרוס קלאוזוס, שליהודים אסור היה ללמוד רפואה – כך לבנים של רופאים. פליקס זמנהוף לא היה רופא. היה לו בית מרקחת קרוב לכרוכמלנה. יהודים עניים שהיו באים לרכוש תרופה – הוא היה נותן להם בלי כסף.
אני ידעתי איפה בית המרקחת שלו. הלכתי אליו ואמרתי לו: ...הייתי בהצגה שביימת ומאוד התרשמתי ואני רוצה להגיד לך שי שילדים לא רק בביה"י של קורצ'אק. אני בעצמי חניכת ביה"י. ??. מעביר אצל קורצ'אק עבודות תרבות, שיחות, משחקים – למה שלא תבוא לפחות פעם בשבוע אלינו. גם אצלנו יש ילדים מוכשרים. אולי תספר לנו סיפורים.
הוא לקח תא הכתובת של ביה"י שלנו. פעם אחת ביום שישי הוא בא. אני קיבלתי אותו. זה היה לפני חנוכה. אמרתי לו שאולי נעלה הצגה לחנוכה? הוא אמר: אבל אני לא יודע את האגדה של חנוכה. אולי אחד הילדים יספר לי – ואני אכתוב הצגה. אני עצמי שהייתי בבית הספר הפולני לא ידעתי, אף ילד לא ידע. ודווקא קובה הנכה, ידע את כל הסיפור. הוא סיפר וזמנהוף כתב. בהמשך הזמן הוא הכיר תא הילדים, כתב תפקיד לכל אחד, באו דודות ותפרו בגדים תנכ"יים. אותי לקחו לבית של טושק. היה לי קול יפה, ואחת האחיות לימדה אותי שיר על חנוכה – אותו לימדתי את הילדים. כך נוצרה הצגה וזמנהוף התקשר לביה"י שלנו, ונעשה יותר קרוב מלבהה"י של קורצ'אק. הוא מאוד התקרב לנכה, שהיו לו הרבה מכרים עשירים שיכלו לתרום לביה"י.
------------------------------<<<
התחרות הספרותית של זמנהוף
הייתה משפחה אחת שגרה לא רחוק מביה"י. וקרה להם אסון. בתם בת ה- 12 נפטרה מסרטן והם רצו לתרום לביה"י על שמה. אולי פסנתר, אולי תמונה, אולי כסף. הם הלכו להתייעץ עם פליקס זמנהוף, והוא יעץ להם לעשות חיבור – סיפור, שבתוכו יזכיר את שמה של אותה ילדה – והחיבור הכי יפה יזכה למתנה גדולה. גם אני קיבלתי פתק – והנושא לא דיבר אלי. מתוך עצלנות ... לא הכרתי את המשפחה ולא את הילדה – ולכן לא נתתי שם ...?.. אספו את כל התשובות והתברר שאף אחד לא היה ראוי לפרס. מה עשה זמנהוף? הוא כתב להם סיפור ושלח אותו לתחרות בשמי. אני לא ידעתי על זה שום דבר. כעבור שבוע קיבלתי מכתב מאותה משפחה! "הסיפור שלך זכה בפרס ואנחנו מעניקים לך 8 שנים לימודי גימנסיה על חשבוננו – כולל כל ההוצאות".
את האמת להגיד – לא הייתי כל כך מרוצה. הייתי נרגשת וזה עשה רושם – אבל זה שזכיתי בכך בלי שום מאמץ... חוץ מזה ידעתי שבגימנסיה לומדות בנות מבתים עשירים ואף פעם לא אמצא שפה משותפת עם אותן נערות..... תמיד אהיה היתומה... הנעבך, ולהם תמיד יהיה הכל...
וכך אמנם היה. למשל: היו זמנים קשים. הנעליים שלי היו מבד, אבל הסוליות היו מעץ. כשבאתי לכיתה דפקתי עם סוליות העץ וכל הכילה רעשה. וכל הבנות אספו כסף וקנו לי נעלי עור, וכשהייתי חוזרת לבית היתומים, ששם כל הילדים הלכו בנעלי עץ תכף עוררתי קנאה. התחילו לבקר אותי חברות עשירות. בהפסקה הגדולה כל אחד היה מביא סנדוויץ'. לי לא היה. אז הם עשו תור: כל אחת בתורה הייתה מביאה סנדוויץ', נתנו לסדרן שהיה מגיש לי אותו.
הייתי יוצאת דופן כאן וגם שם. בילדי ביה"י מעוררת קנאה. כבר לא הייתי ....... מהם? למרות שאני יזמתי את בואו של זמנהוף שעזר הרבה. הספקתי להיות האהובה של הבית. הפסיקו לשמוע בקולי.... אבל חזיתי מראש שכך זה יהיה – למרות שהדבר הזה שינה את חיי בהמשך.
כעבור זמן התחילו לבוא הבחורות מהשוה"צ. התייעצו עם קורצ'אק והוא היה נגד השוה"צ ייכנס לבית היתומים. אח"כ הוא שינה את דעתו בהתייעצות עם מייטק. קובה התרשם מאוד מזה שפליקס זמנהוף הכניס אותי לגימנסיה. הוא התקרב אליו, שאל אותו למה הוא לא אוכל וממה הוא סובל. קובה אמר לו: " אני סובל מהילדים פה, העובדים מרביצים לילדים כי הם יודעים שאין להם הורים שיגנו עליהם. אני לא יכול לסבול את זה. אולי אתה יכול משהו לעשות. כל הילדים כל היום בוכים". כל מה שהוא סיפר לו – זמנהוף סיפר לקורצ'אק. קורצ'אק אמר לו שאצלו היו ילדים גדולים – אבל היו מרביצים אחד לשני. על כל דבר הרביצו. אז קורצ'אק בנה בית משפט בבית היתומים והילדים עצמם היו שופטים. אם מישהו מהעובדים היה מרביץ, הילדים יכלו להגיש נגדו תלונה. עובד שהיו לו כמה תלונות – היה מפוטר. החליטו שישאלו מישהו משלנו לראות את בית המשפט של הילדים ויעבירו את השיטה אלינו. כי מאז שקיים בית המשפט הפסיקו ההרבצות.
זמנהוף סיפר לקובה ורצה שייגש. קובה אמר: "כולם צוחקים ממני. אני מציע לך לקחת את רחל, לה שומעים והיא אינטליגנטית.
זמנהוף בא אלי וביקש ממני ללכת לשם לחודש ימים וכל יום הייתי חוזרת הביתה. הייתי נוכחת בישיבות בית המשפט והייתי רושמת הכל. העונש הגדול ביותר היה הוצאה מבית היתומים. קובה התעניין מאוד בבית המשפט הזה ובא לשמוע בבית המשפט ויושב בחוץ. היה מקרה שרצו להוציא ילד מהמוסד ואז קובה דיבר: "כבוד השופטים, אני חושב שהעונש שלכם לא צודק, אם תוציאו את הילד הוא ייצא לרחוב ויהפוך לגנב". כולם אמרו: " מי מדבר, הקפיטליסט הזה..." אבל ילד אחד אמר: "הוא צודק!". כשהיו מקרים קשים היו קוראים לקורצ'אק לשפוט. הוא בא והתנגד שיוציאו את הילד. מאז שכוננו אצלנו את בית המשפט הפסיקו ההרבצות גם של הילדים וגם של העובדים.
התחילו לבוא לביה"י הבנות מהשוה"צ להשפיע עלי. לא היה לי עניין בכך – אבל בסוף מצאו לי קבוצה בגילי, והקבוצה הייתה מתאספת לפעמים בביה"י. זו הייתה אטרקציה, השירים, ההמנון. בשוה"צ הייתה קיימת הכשרה למבוגרים בצ'נסטחובה. זה היה משהו בלתי רגיל. בית גדול. מחממים עם פחם, ושם התחלקנו לקבוצות לפי הגילים.
היו גם חניכים מבתים דתיים שדרשו שבפסח הילדים יהיו בסדר. חיפשו מישהו שיחליף אותם – וכי מתאימה הייתי אני, כי הייתי פנויה. אז נסענו לשם.
זה היה אושר בלתי רגיל. הייתה חממה עם כריזנטמות. לחג המולד היינו נוסעים למכור את הכריזנטמות לחג המולד ואת הכסף היו מנצלים לכרטיסי עליה.
הייתי בחדר אחד עם רחילקה מרקוס, כשהיא באה להכשרה נתנו לה מברשת שתצחצח לפרות את השיניים. נוסף לזה היה דגם בית ספר לאגרונומיה. כשהיו באים לביקורת היינו מתלבשים יפה והאגרונום היה מעביר שיעור.
הייתי בצ'נסטחובה 9 חודשים. בינתיים פה בארץ פרצו מהומות, והתחילו לזרז את עליית הצעירים. לכן לא יכולתי לחזור ללימודים כי דרשו מאיתנו לעלות. היו לנו כל האישורים. כל הקבוצה שלנו עלתה. ביניהם אידה.
------------------------------<<<
אידה
אחרי המלחמה הקימו גימנסיה לבנות יהודיות. וכל מי שרצה לקבל מילגה התייצב. אולי 400 בנות. אחרי ניפוי נשארו שתיים: אידה ואני. אידה הייתה חזקה במתמטיקה – ושתינו נתקבלנו לגימנסיה. כשהצטרכנו לעלות ארצה לה היו פרטנזיות ללמוד באוניברסיטה. אני לא גמרתי את ביה"ס כי רציתי לעלות – היא גמרה. היא נשארה בוורשה. אבל לא נתנו לה ללמוד באוניברסיטה. מתמטיקה. בינתיים נגמרו הסרטיפיקטים והיא לא יכלה לעלות.
לא סיפרתי שחייתי בבית היתומים. אבל אלה החברות שלי. ישבתי עם אידה בספסל אחד. פעם פרצה בבה"י מחלה מדבקת ואסור היה לי ללכת לביה"ס במשך שבועיים. השאירו לי מחברות עם השיעורים. פע0 הלכתי לבית הספר לקחת את המחברות, ובדרך עברתי גן קטן, ואני רואה שאידה יושבת על הספסל. היה ברור לי שהיא מחכה לי. ניגשתי אליה. מה קרה? "את יודעת, אנחנו כבר לא נהיה חברות". מה קרה? "כי אמרו לי לא לבוא יותר לביה"ס כי להוריי אין כסף לשלם". אמרתי לה: "בוורשה יש הרבה בתי ספר. אפילו אם תהיי במקום אחר נהיה חברות. רצתי לביה"ס, פתח לי האח של המנהל. התחלתי נורא לבכות. הייתי כבר בת 11. הוא שאל למה אני בוכה? מישהו הרביץ לך? אמרתי : אף אחד לא הרביץ לי, אבל איך אתם יכולים לעשות דבר כזה, לא לתת לה ללמוד כי אין לה כסף. הרי כל הכיתה מעתיקה את התרגילים ממנה!".
הוא אמר: אל תבכי, אנחנו נעשה משהו. עברו שבועיים וחזרתי ללימודים ואני רואה שהיא לומדת. האם זה היה בגלל הבכי שלי? אף פעם לא שאלתי. וזה הציק לי. מדוע? כי היא לא עלתה ארצה. היינו בקשר מכתבים תמידי. יום אחד עשיתי הצגה. קראתי לה ואמרתי: שבי על הספסל, אני רוצה לשאול ואתך משהו. היא ישבה על הספסל, וסיפרתי לה את הסיפור. היא לא זכרה. "אם ככה, איך קרה שקיבלו אותך בכל זאת בבית הספר בחזרה? היא אמרה: כל הבנות היו חלשות במתמטיקה, אז המורים החליטו שהבנות ייוותרו על העזרה ואידה תיתן שיעורים בחשבון לכל הבנות – וכך תשלם את הלימודים". זה מה שסיפרה לי.
הקיבוץ שלנו קיבל 10 סרטיפיקטים שהכפלנו אותם ע"י חתונות פיקטיביות. אני קבלתי סרטיפיקט יחד עם חונך. השיאו רב, עמדו בתור לחתונה. כשנכנסתי עם חונך אמר הרב שהוא לא יכול לתת לנו כי היינו ורשאים ושטח השיפוט שלו הוא רק צ'נסטחובה. אז חזרנו לוורשה. הוא סיפר להוריו שהוא מתחתן. הוריו היו מאושרים. עדו חתונה גדולה. הוא היה כנראה לא יוצלח ושמחו שמצא בחורה...
ברחוב שלנו היה רב ידוע. אמרתי שלרב אני לא יכולה לשקר – אגיד לו את האמת. וכך עשינו. באנו לאותו רב וסיפרתי לו שאנו מתחתנים פיקטיבית כדי להגדיל את מכסת העלייה. הרב אמר: "מבחינה הלכתית אסור לי לעשות את זה אבל לכבוד ירושלים אני אחתן אתכם". בסוף הגענו יחד ארצה והגענו לקיבוץ שומריה בחדרה. כשהקבה"א החליט שנתאחד עם עין-גנים עזבו אותנו 60 חברים, ביניהם חונך.
עברו ימים, והייתי צריכה להתחתן עם יצחק. כשבאנו לכרכור לקבל חתימה מהרב הוא לא יכול היה, כי אני "אשת איש". לא ידענו מה לעשות. מה אלוהים עשה: הייתה לי חברה בקופ"ח חדרה שקיבלה בדיקות. יום אחד בא חונך לבדיקה והיא השיגה את הכתובת שלו והוא שלח לי גט.
לעלייה היה צריך כסף. מכל הבחינות התאמתי לעלייה. איך שהוא קיבלתי הכשר בלי כסף.
------------------------------<<<
אסתרה – פינה משלי
סיפרתי לך איך הגעתי לגימנסיה. לא סיפרתי על אסתרה. אישה צעירה ויפה. הייתה בת 18 כשהקימה את ביה"ס והשיגה הכל בכוחות עצמה. כשאני נכנסתי לגימנסיה הייתי בשבילה כעין קונקורנציה. הגימנסיה לא דרשה ממני שום דבר – ההפך: קיבלתי הכל בתשלום שלהם. קרה לפעמים שמורה לא הגיע לשיעור. משדום מה היו קוראים אותי להחליף את המורה לשעה. סה"כ הייתי מביאה ספר ומקריאה להם. פעם אחת נכנסתי לכיתה ומצאתי שם את טושה, שהייתה אחות של קובה. היא הייתה שתי כיתות מתחתיי. היו שם ארבעה ילדים ואני הייתי בת בית אצלם. האמא שלהם הייתה אחות של אותה אסתרה. למה בחרו אותי? הייתי ידועה בגימנסיה. כשאני כתבתי חיבור חופשי היו מקריאים אותו בכל הכיתות. הם ידעו מי אני.פעם אחת, בסוף שנת הלימודים, כל כיתה עשתה תערוכה, מחברות, עבודות יד, וההורים והקרובים היו באים. בנות הכיתה היו מדריכות את האורחים. פעם, בשבת, הגיע תורי, אמרתי לאסתרה שאני הולכת לתורנות לביה"ס, ולא אהיה עד 8 בערב. היא לא הסכימה ואמרה: יש לך גם תפקידים פה, בביה"י, איזה תפקידים יש לי היום, בשבת"? "אני לא מסכימה שאת תלכי". אבל אני חייבת. ביה"ס נותן לי הכל, אז אני חייבת.
היא לא הסכימה. היא לא צדקה. גם כשהייתי בת ארבע היא לא נתנה לי לראות את אבי ידעתי שהיא לא צודקת, אבל למי יכולתי לספר? עכשיו כבר הייתי בת 12-13 ועניתי לה: "את לא צודקת, ולכן אני אלך". אז היא אומרת ככה: "אם את תלכי אז אין לך לאן לחזור".הלכתי לביה"ס גמרתי את התורנות ועמדתי: אין לי לאן לחזור. ואז זכרתי שלאבי היה אח בווארשה. לפעמים היה בא לבקר אותי, לפעמים נתן לי גם כמה גרושים. החלטתי ללכת אליו. אף פעם לא ביקרתי אצלם. הוא גר לא רחוק מבית היתומים של קורצ'אק. ילדים לא היו לו. הכינו גפילטה פיש לשבת. סיפרתי לו שרבתי עם מנהלת ביה"י וביקשתי ללון אצלו.למחרת הלכתי לביה"ס. התקשרתי עם אחת החברות. כולן היו עשירות. לאידה החברה הכי טובה לא יכולתי ללכת כי הם היו עניים מאוד. סיפרתי לה את הסיפור. אחרי הלימודים הלכתי אליה ובערב הייתי ישנה. כך נמשך הדבר הרבה זמן. ערב הייתי ישנה אצל בחר האחרת. לא יה לי מיטה שלי ולא פינה שלי.
רציתי שתשימי לב איזה אופי היה לאותה אסתרה. היא לא חיפשה אותי. היא ידע שכל המורות מבית הספר כולן אהבו אותי. היא פחדה מקונקורנציה. היא רצתה להראות שהיא שולטת עליי ולא אחרים. הייתה הל ווילה מחוץ לעיר. פעם חליתי באנגינה והיא לקחה אותי אליה לשם, כל יום איזה גויה הביאה קערת תותים בשמנת. היא רצתה להראות שגם היא שולטת עליי. אבל לי היה כבר בלב פצע ממנה.
בינתיים, הכרתי את כל החברות והמשפחות העשירות שלהן. היו מקרים שהייתי חולה והם שכרו כרכרה ברחוב ולקחו אותי לטייל. האכילו אותי בענבים... אלא מה? בתוך ביה"ס הייתה אישה אחת שדיברה רק גרמנית ולא ידעתי מה תפקידה. ואני קלת תפיסה תפסתי את הגרמנית ושאלתי אותם איך היא הגיעה -?- אף אחד לא הבינו אותה. הילדים צחקו ממנה. היא סיפרה לי שרצתה לעבוד בית סיעודי. היא הייתה אישה אצילה ואינטלקטואלית. היו עוד כמה מקרים כמוני שאסתרה הענישה. היא ראתה את המצוקה שלי. היה לה אבא. פעם הייתי חולה. היינו צריכים לעשות השכמה בחוץ בחורף, ופחדתי שירד גשם. האישה הזאת ישבה על ידי כל הלילה וטיפלה בי. היא לקחה אצל אביה כסף ושכרה דירה בבצלובה, לא רחוק מקן וורשה. באותו רחוב, שכרה את הדירה בשביל עצמה, ושיכנה בה את אותן 4 תלמידות שאסתרה הענישה.
נכנסתי לאותה דירה. קיבלתי חדר קטן והיה לי מקום משלי לשים את הראש. מקום משלי.
אהבות ראשונות – פעם אחת, מרדכי רייזמן, שהיה בקיבוץ שומריה, ישב באוהל שלו וניגן בכינור. לי יש שמיעה אבסולוטית והרגשתי שהוא מזייף. אבל היה לי מאוד מעניין. כשהייתי חולה, אחר שנים, הוא בא לבקר אותי ב"הלל יפה" ושאל: "את זוכרת שפעם ניגנתי בכינור? אמרתי: "אני זוכרת שאתה מאוד זייפת". העיקר, הבחור הזה התאהב בי, הכל היה טוב אלא מה – לי היה חבר אחר. ולא יכולתי לסבול את האהבה שלו. האהבה שלו הייתה כל כך חזקה, אבל אני לא הייתי אישה סימפטית. יכולתי להגיד דברים לא יפים. לא התחנכתי ליד אמא ואבא אלא ליד אסתרה. הוא רצה שאהיה חברה שלו – אבל אני הייתי מאוהבת באחר.
היינו קבוצה בשומריה: רומה, אווה, פרנקה, אידה, איז'ק, סמק – כולנו היינו בקבוצה וכל אחד היה מדריך של קבוצה צעירה – וראש הקבוצה הזאת היה שלמה אילן (שלמק מגן-שמואל) ואני התאהבתי בו. הוא היה ראש קבוצה שלי. זאת הייתה אהבה ראשונה שלי. אינני יודעת אם הוא אהב אותי. הוא העריך אותי, שאני בכוחות עצמי, בלי קרובים, הגעתי לדרגה כזו שהייתי יכולה להשתוות לרומה ואווה ואיז'ק...
אבל מה לעשות, באהבה לא שואלים(?). אני הייתי מאוהבת בשלמק ולא יכולתי לסבול את האהבה של מותק. הסוף היה שעלינו ארצה ביחד. הוא היה בבנימינה ואני בשומריה. היינו ידידים. לא אמרתי לו אף פעם שאני אוהבת אותו אבל הוא ידע. אבל בבנימינה הייתה בחורה אחת שאהבה אותו שאביה היה רב, איך יכולתי להשוות את אבא שלה לאבא שלי? היא הייתה ראש קבוצה. בסופו של דבר היא הייתה כל כך אינטליגנטית ולא יכולתי להשתוות אליה. בסוף היא הייתה חברת כנסת, פייגה אילנית.
אמרתי למותק: אני לא אהיה חברה שלך אף פעם, יש לי חבר אחר. הוא לא ידע מי זה. מותק היה מעיירה קטנה ליד לודז'. שלמק היה וורשאי, ראש קבוצה שלי. העיקר, מותק נסע לוורשה והייתה לו חברה, והביא אותה לארץ והתחתן איתה. הוא עשה בינינו הכרה, וסיפר לה שפעם היינו חברים. אני עם מותק נשארתי חברה עד היום.
------------------------------<<<
שערורייה בבית היתומים:
דרך אגב, הוא נמצא היום בבית דורות. הוא עזה את הקיבוץ וגרו בחדרה והבית שלו היה כמו הבית שלי. הוא סיפר לה עלי ועל כך הוא סיפר לה עלי ועל כך שהתחתנתי בבית יתומים. היא אמרה: אצל אסתרה? ברחוב... נדהמתי. איך את יודעת? היא אמרה: "הרי כל עיתוני וארשה כותבים עכשיו על אותו בהית יתומים ועל אותה אסתרה.
הייתי אז בקיבוץ והיו לי ילדים בני 4. שאלתי מה קרה? אני, מאז שעברתי לדירה (?) , משם נסעתי לצ'נסטחובה ולא ידעתי מה קורה שם. כך כשנסעתי לארץ אסתרה ליוותה אותי לתחנת הרכבת.
------------------------------<<<
סופה של אסתרה:
אז היא מספרת לי ככה: "השלטון בפולניה התחלף ובבה"י התחילו לעבוד קומוניסטיות לפי שכר ממשלתי. אסתרה עבדה בלי תשלום. היא טענה שהיא הקימה את המוסד הזה והוא שייך לה. הפועלות טענו שהיא לוקחת לה זכויות יתר ודרשו שתהייה שווה להן. תעבוד את השעות ותקבל שכר. היא לא קיבלה את הדרישות שלהן. העניין הגיע לבית משפט שפסק לטובת הפועלות – ואם היא לא תקבל את פסק הדין היא תעזוב את בית היתומים. כשהיא קיבלה את פסק הדין הזה לא השלימה איתו ועזבה את ביתה. וכל מפעל חייה התמוטט. ואז החליטה לבקר אותי בארץ. הייתי בשבילה עוגן הצלה. כעבור שבוע היא הגיעה לקיבוץ. דבר ראשון שהיא שאלה האם מגיעים לקיבוץ עיתונים מפולניה... אני כבר הייתי כמה שנים בארץ. אמרתי לה שמים עלייתי לא ראיתי עיתון פולני. היא אמרה שיש לה שתי בנות ורוצה לרשום אותן בבית ספר באחד הקיבוצים. קודם לכן היא כתבה לי על כך ושלחתי לה חומר.
באותה תקופה היו זמנים קשים בארץ, וגם בקיבוץ היו זמנים קשים. לא הייתה לי איפה לארח אותה. גרנו בצריף. שמתי איזו מיטה מתקפלת שתישן לידי, ונסעתי איתה למשמר העמק, עשיתי לה הכרה עם חזן ועם אמא חזן שלימדה אותי עברית, בלילה, כשהילדים הלכו לישון היא עמדה ליד החלון של ביצת הילדים לשמוע על מה הילדים מדברים.
אח של שבתאי אבל עבד במוסד החינוכי בבן שמן. אני נסעתי איתה לכל מקום והצגתי אותה כמנהלת מוסד בפולין. בסוף היא השאירה את המסמכים של בנותיה בבן שמן.
אסתרה ובעלה גרו ברחוב מאוד יוקרתי בוורשה. בעלה כתב לה שלא תחזור לוארשה, כי מתחילה אנטישמיות, מישהו דחף לו צלב קרס על הדלת וכ..... תפרוץ מלחמה. הישארי בישראל ואני אבוא עם הבנות. התייעצנו מה לעשות, אולי תתחתנה פיקטיבית כדי שתוכל להישאר – ועד שמצאנו מישהו שהסכים, מחוץ לקיבוץ – בינתיים פקעה הויזה שלה והיא נאלצה לחזור לפולניה – ולמחרת פרצה המלחמה וכולם נשמדו בשואה. מבן שמן החזירו לי את התמונות של הבנות...
------------------------------<<<
בדיחות על אסתרה בעין שמר
כשהיא באה לקיבוץ התהלכו עליה הרבה בדיחות. היא הכירה את כל החברות שלי שבאו צלבקר אותי, את אידה ואווה ורגינקה – והיא ראתה שאנחנו הולכים לעבוד בפרדס, גוזמים עצים ומורחים משחה. אז היא שאלה: "אל למה אתן לא מורחות את הפנים שלכן בקרם?" "עכשיו אתן צעירות. העצים שלכם אמנם יגדלו במשך השנים אבל אתן תיראו זקנות ומיובשות...". תתארי לך שבאותה תקופה לא היה לנו מה לאכול, אז לחשוב למרוח את הפנים שלנו בקרם...
בדיחה שניה עליה: בפולניה לא היה נהוג להתרחץ כל יום. אבל אנחנו המצאנו פטנטים כדי להתרחץ יום יום. אמרתי לה: "אנחנו אמנם באסיה – אבל מצאנו פטנט איך לחמם מים כדי להתרחץ". כל יום היינו צריכים לאסוף ענפים לחמם את הבויילר. הלכנו אני ויצחק לאסוף ענפים כדי לעשות לה בערב הפתעה. ואמרנו לה: היום את באה אלינו למקלחת חמה. היא אמרה: "מה, אני נראית לכם כל כך מלוכלכת". (הערה: יש תמונה של ביקר אסתרה בקיבוץ).
------------------------------<<<
מות אבי:
סיפרתי איך היא לא נתנה לאבי לראות את הילדים. הייתי כבר בת 7 ואחי בן 6. קראו לנו שבא אבי לבקר אותנו. באנו למשרד. האב ישב על כיסא הוא בא בליווי אח מבית חולים, שהביא אישור שסופו קרוב ובקשה שיתנו לו פני מותו לראות את הילדים. הוא היה רזה וחיוור. שאל אותנו: "טוב לכם, חסר לכם משהו?" אמרתי שטוב לנו ולא חסר כלום. הוא אמר: את יודעת שיש לי פה אח בוורשה, אם תצטרכי משהו תפני אליו. הוא חזר לבית חולים וכעבור כמה ימים נפטר. לקחו אותנו לבית הקברות. כשחזרנו כבר היה חושך וישר שכבנו לישון. במיטה נאנחתי: אוי, אוי. נכנסה אסתרה לחדר ה שינה וכעסה: "מי פה נאנח?"
גם זה צריך היה לקבל אישור ממנה...
שלוש פעמים היא שאלה ואף אחד לא ענה. היא עברה ממיטה למיטה וראתה שאני שוכבת ובוכה. התיישבה ליד מיטתי ושאלה: "למה את בוכה?" אמרתי: אני בוכה כי אבא שלי מת. היא אמרה: "אין לך מה לבכות, לאבא שלך יותר טוב. אנחנו מטפלים בילדים שלו, ובו מטפלים המלאכים" ויותר אני לא רוצה לשמוע אנחות.
זה הסיפור של מות אבא שלי.
------------------------------<<<
רחלקה וריבה (מנדלסון) מחפשות עבודה. (הערה: יש תמונה של מותה של ריבה בביה"ח).
סיפרתי לך שאידה נשארה בוארשה ללמוד באוניברסיטה והחברות שלנו נגמרה. אני הייתי בארץ. כשבאתי לקיבוץ מצאתי חברה שעלתה ע אידה מאה מונים. זאת הייתה ריבה. היא הייתה מלולבין, העיר של יעקב. איך קרה שנעשתה קומוניסטית – אבל זה לא הפריע לי להיות חברה שלה.פעם הייתה שיחת קיבוץ עליה, צבי ארד דיבר כל הלילה שלא תעזוב את הקיבוץ. בסוף היא עזבה. בתקופה ה היא, זה היה עוד לפני המלחמה – המצב היה כמו היום: לחברות לא הייתה עבודה. ריבה, עבדה במשק בית. בקיבוץ התאספה קבוצה, ולפני פסח נסענו לת"א לחפש עבודה. הצ'מפיונית בכל העניין הייתה אסתר איתן. התאספנו כולנו. כשראינו בית שעושים שיפוץ היא הייתה רצה קדימה ושאלה אם צריך לנקות שמשות, רצפות וכו', וכך השיגה עבודה לכולם.
ריבה עבדה במשפחה של מו"ל. אני נסעתי כדי לבקר אותה. הכרתי את כל החברות הקומוניסטיות שלה. היא עבדה מאוד קשה. בסופו של דבר חלתה בסרטן ואני החלפתי אותה בעבודה.
אבל זה היה עוד לפני זה. יצאנו בער לרחוב לטייל. הרחוב היה ריק. ראינו מרחוק בית מואר שממנו בקע צליל של פסנתר. כשהתקרבנו דפקנו ונכנסנו פנימה: אמרתי לריבה: בית שיש בו פסנתר בטח יש להם צורך בעוזרות שיעשו ספונג'ה לפסח. פתחנו את הדלת. ישב אדם ליד הפסנתר וסביבו הרבה צעירים. ניגשה אישתו שאלה: "את מי אתן מחפשות? אמרנו: "אנחנו מחפשות עבודה. אולי אתם צריכים לעשות ספונג'ה?" מאיפה אתן?" אנחנו מקיבוץ בחדרה. קם האיש מן הפסנתר. הוא שאל אותי: "מה שמך?", "אני רחל ווסרמן", "ואת?" "אני ריבה מנדלסון", אז הוא אמר: "ריבונו של עולם! צאצאים של מנדלסון ושל ווסרמן (הסופר הידוע)" אז הוא אומר: "לדאבוני הגדול אין לי ואיני יכול לתת לכם עבודה. כל אלה תלמידים שלי שאני מלמד אותם מוסיקה בלי שכר, אבל אם אתם חברים בקיבוץ עם שמות כאלה אז אני מתאר איזה קיבוץ יש לכם. אבל בדיוק היום כתבתי שיר חדש ולכבוד השמות המפורסמים שלכם אקרא לכם את השיר. והוא התיישב ליד הפסנתר והתחיל לשיר: "בצאת ישראל ממצריים" ואז התברר לנו שהאיש היה ידידה בורוכוב (אדמון), קומפוזיטור מפורסם, והשיר מאוד התפרסם בארץ. אני מספרת את זה, כי איך הוא התרגש מהשומות שלנו.
פיענח – עלי אלון
אימי הייתה ורשאית ואבי נולד בקזימייז', העיירה היפה שנקראה שוויצריה הפולנית. שם היינו מבלים חופשים.
לפי התמונה, אבי התחתן עם אמי בוורשה ועבר לגור בה. היו לו שני ילדים: אני ואחי.
אמי נפטרה כשהייתי בת ארבע ....., ואבי נשאר עם שני ילדים: אני ואחי בן ה- 3. הוא היה נגר והיה לו בית מלאכה. לא ידע לטפל בשני ילדים קטנים. אני זוכרת שהיה סוחב אותי על הידיים ועושה לי כוס תה, אבל כל משפחתו הייתה בקזימייז' – הוא פנה לאחות הבוגרת שתבוא לוורשה לעזור לו לטפל בילדים והיא באה. אינני זוכרת כמה זמן הייתה, אבל זוכרת שהיא לימדה אותי לשיר. והוא יכול היה לעבוד.
אבל היא רצתה לחזור למשפחתה. –ואז נודע לה שבפולניה אחרי מלחמת העולם ה- 1 היו המון ילדים מתגלגלים ברחובות ומקבצים נדבות, וממשלת פולין הקימה 8 בתי יתומים בבתים פרטיים.
חוסתרה, בחורה בת 18, ממשפחה טובה, אישה יפיפייה ומלאת מרץ, והיא עשתה רושם על הפולנים, והשיגה כל מה שרצתה. היא שכרה קומה שלמה, המוני חדרים והקימה שמה בית יתומים. עבדו שם חברות מתנדבות. הייתה הולכת ברחוב – וכשילדים היו ניגשים אליה לבקש נדבה הייתה לוקחת אותם לבית היתומים.
הילדים לא ידעו את שמם ושם משפחתם כי האבות לא חזרו מהמלחמה. הם היו בני 4-5, יתומים. היו רוחצים אותם ומלבישים אותם ומאכילים ...
זה היה מפעל חייה. כשלדודתי נודע שיש בתי יתומים, היא פנתה לבית היתומים של קורצ'אק. כשבאה אליו התברר לה שהוא כל כך הצליח להתפרסם, שנתנו לו לנהל שני בתי יתומים – אחד ליהודים ואחד לפולנים. התברר לה שהוא מקבל רק ילדים מגיל 15, כי היה מעוניין שהילדות לא יתדרדרו לזנות והילדים לגנבים.
ואז היא פנתה לבית הילדים של אסתרה. אני הייתי יחידה בין הילדים שאספה ברחוב, שידעה מה זה בית, אמנם אמא מתה. – היא קיבלה אותנו. כששמעה שאבי היה נגר - העמידה תנאי שהוא יעמוד לרשותה לתיקונים בבית היתומים. אבי לא קיבל את התנאי – וטען שהממשלה הפולנית מסבסדת כל ילד והיות וכך אין לה רשות לדרוש ממנו תשלום. ולכן נתנה לו עונש שלא יראה את הילדים. זה העיד על אופייה הקשוח – איך היא יכלה לפסול פגישה של ילדים יתומים עם אביהם.
בשבתות היו באים לבקר כל מיני קרובים – אבל לאבי אסור היה להיכנס. אז הוא עמד מאחורי החלון ודיבר איתנו. זה נשאר לי כחלום ...
כשהייתי כבר בקיבוץ היא באה לבקר אותי.
בבית הית' היה סדר יום. כל אחד הלך לבית ספר יום בחוץ. גם אני הלכתי. הייתי תלמידה לא רעה. אהבו אותי כולם. בתוך הבית לכל אחד היה תפקיד. אחד הגיש אוכל, אחד ניקיון. אני הייתי עוזרת לילדים לעשות שיעורי בית.
היה עוני גדול מאוד. אבל היו בוארשה גם יהודים עשירים, וכל אחד רצה קצת לתמוך ולנדב. יהודי אחד היה לו ...?.. כל שבוע הוא בא עם ארגז עוגות (?) היה מביא ומחלק לכל ילד עוגה. אבא של מרתה (מרים מרימון) לא יכול היה ללכת כי היה נכה. לכן היו מביאים אותו ביום לבית היתומים. אסתרה הייתה דודה שלו.
ללא הלך לבית הספר – אבל ידע לקרוא המון. הוא לא היה זקוק לשיעורים של אנשים שהיו באים לביה"י, הכל למד מהספרים.
ילדים עשו לו את המוות! מה ילד מבית עשיר עושה בבית היתומים ואוכל את האוכל של היתומים. היו מעמידים לי צלחת בצהריים. ואני אמרתי: תורידו מעט מכל אחד קצת ויהיה בשבילו. אבל הוא לא רצה לאכול מזה. "אני לא פושט יד ואני לא אוכל אוכל של פושטי יד". כשאיש העודות בא הוא לא לקח עודה. שאל אותו האיש למה איננו אוכל אז כל הילדים צעקו: הוא לא צודק, הוא מבית עשיר! (הם היו עשירים מאוד היו להם בתים בווארשה, המשרתת הייתה מביאה אותו אלינו ולוקחת אותו בערב הביתה. אבל הילדים היו מציקים לו. ואומרים שלא מגיעה לו עוגה. אז ה איש אמר לו "זה לא ממשלת פולין. זה מהלב שלי", אז הוא הסכים לאכול.
היה לי משהו נגד אסתרה שלא נתנה לי לראות את אבי. כל יתר העובדים אהבו אותו. גם אני הערכתי את מפעלה. היא הקימה את בית היתומים במו ידיה.
הייתי אולי בת 6, באה בחורה לרחוץ אותי. פעם אחת היא אומרת לי: רחלה, רחלה, מה יהי סופך? יפה את אינך, כסף אין לך, מי ייקח אותך?
אני לא ידעתי מה היא רוצה ממני. מי צריך בכלל לקחת אותי? רק כעבור זמן הבנתי. איזה מין חינוך זה, להגיד לילדה בת שש שהיא מכוערת, אן לה כסף, ומי ירצה אותך?
היו הרבה אנשים רחמנים שהביאו בגדים לאסתרה היו שתי חבורת: סטפה ופלה, שתיהן היו מבתים עשירים. סטפה עזרה בלימודים. פלה נפטרה. אני זוכרת את הלוויתה שלה. הייתה צעירה מאוד. התאפסו הרבה עשירים ואסתרה דיברה. היא אמרה שפלה מסרה את כל ---- לילדים וראוי – לזיכרה לקנות בית בכפר שהילדים יוכלו לנוח בטבע בבית קיץ. ואספו כסף – וקנו את בית הנופש שהיינו יוצאים לשם לחודש נופש. בווארשה היה מחניק.
הבית היה לא רחוק מנהר הוויסלה. אחרי ארוחת הבוקר היינו רצים בבגד ים להתרחץ – אבא של מרים –היה בוכה, לא יכול היה לרוץ כי היה נכה – אז היה הולך במכנסיים להסתיר את נכותו והיה הולך לאט עד שהיה מתיישב תחת לעץ על שפת הנהר ומחכה שהילדים יכנסו למים – ואז היה מתפשט ונכנס למים. הילדים היו אכזריים, כשראו שהוא נכנס למים הם התגנבו וסחבו לו את המכנסיים. זאת לא אשכח לעולם. אח"כ הוא רץ בחזרה הביתה בצהריים בלי מכנסיים, נכה ... רץ עירום עם הרגליים העקומות והילדים רצים אחריו. אותה אסתרה שהייתה דודה שלו, היא יכלה להגן עליו... להעניש את הילדים הם פחדו ולפני הדלת החזירו לו את המכנסיים כדי שלא ייספר לאסתרה. הסיפור הזה מזועזע אוי עד היום.
------------------------------<<<
פליקס זמנהוף
פעם אחת בא איש אחד והביא מאה כרטיסים לתיאטרון זו הייתה הצגת ילדים. אף פעם לא היינו בתיאטרון. זהו הייתה מתנה שלו. הייתה התרגשות גדולה. חיכינו להצגה. כשנגמרה ההצגה כל הקהל צעק: המחבר לבמה. אז הופיע איש, בגיל העמידה. השתחווה וירד מהבמה. ואנחנו נסענו הביתה מאושרים.
אני הייתי מאוד סקרנית ופעלתנית, בלטתי בהתפתחותי. זה כנראה מליבי. הלכת לאיש שקנה את הכרטיסים ושאלתי אותו מי הילדים שהציגו ומי זה המחבר? והוא ענה שהילדים הם מבית היתומים של קורצ'אק והמחבר הוא פליקס זמנהוף.
זמנהוף היה ממשפחה ידועה, כולם היו רופאים, למרות הנומרוס קלאוזוס, שליהודים אסור היה ללמוד רפואה – כך לבנים של רופאים. פליקס זמנהוף לא היה רופא. היה לו בית מרקחת קרוב לכרוכמלנה. יהודים עניים שהיו באים לרכוש תרופה – הוא היה נותן להם בלי כסף.
אני ידעתי איפה בית המרקחת שלו. הלכתי אליו ואמרתי לו: ...הייתי בהצגה שביימת ומאוד התרשמתי ואני רוצה להגיד לך שי שילדים לא רק בביה"י של קורצ'אק. אני בעצמי חניכת ביה"י. ??. מעביר אצל קורצ'אק עבודות תרבות, שיחות, משחקים – למה שלא תבוא לפחות פעם בשבוע אלינו. גם אצלנו יש ילדים מוכשרים. אולי תספר לנו סיפורים.
הוא לקח תא הכתובת של ביה"י שלנו. פעם אחת ביום שישי הוא בא. אני קיבלתי אותו. זה היה לפני חנוכה. אמרתי לו שאולי נעלה הצגה לחנוכה? הוא אמר: אבל אני לא יודע את האגדה של חנוכה. אולי אחד הילדים יספר לי – ואני אכתוב הצגה. אני עצמי שהייתי בבית הספר הפולני לא ידעתי, אף ילד לא ידע. ודווקא קובה הנכה, ידע את כל הסיפור. הוא סיפר וזמנהוף כתב. בהמשך הזמן הוא הכיר תא הילדים, כתב תפקיד לכל אחד, באו דודות ותפרו בגדים תנכ"יים. אותי לקחו לבית של טושק. היה לי קול יפה, ואחת האחיות לימדה אותי שיר על חנוכה – אותו לימדתי את הילדים. כך נוצרה הצגה וזמנהוף התקשר לביה"י שלנו, ונעשה יותר קרוב מלבהה"י של קורצ'אק. הוא מאוד התקרב לנכה, שהיו לו הרבה מכרים עשירים שיכלו לתרום לביה"י.
------------------------------<<<
התחרות הספרותית של זמנהוף
הייתה משפחה אחת שגרה לא רחוק מביה"י. וקרה להם אסון. בתם בת ה- 12 נפטרה מסרטן והם רצו לתרום לביה"י על שמה. אולי פסנתר, אולי תמונה, אולי כסף. הם הלכו להתייעץ עם פליקס זמנהוף, והוא יעץ להם לעשות חיבור – סיפור, שבתוכו יזכיר את שמה של אותה ילדה – והחיבור הכי יפה יזכה למתנה גדולה. גם אני קיבלתי פתק – והנושא לא דיבר אלי. מתוך עצלנות ... לא הכרתי את המשפחה ולא את הילדה – ולכן לא נתתי שם ...?.. אספו את כל התשובות והתברר שאף אחד לא היה ראוי לפרס. מה עשה זמנהוף? הוא כתב להם סיפור ושלח אותו לתחרות בשמי. אני לא ידעתי על זה שום דבר. כעבור שבוע קיבלתי מכתב מאותה משפחה! "הסיפור שלך זכה בפרס ואנחנו מעניקים לך 8 שנים לימודי גימנסיה על חשבוננו – כולל כל ההוצאות".
את האמת להגיד – לא הייתי כל כך מרוצה. הייתי נרגשת וזה עשה רושם – אבל זה שזכיתי בכך בלי שום מאמץ... חוץ מזה ידעתי שבגימנסיה לומדות בנות מבתים עשירים ואף פעם לא אמצא שפה משותפת עם אותן נערות..... תמיד אהיה היתומה... הנעבך, ולהם תמיד יהיה הכל...
וכך אמנם היה. למשל: היו זמנים קשים. הנעליים שלי היו מבד, אבל הסוליות היו מעץ. כשבאתי לכיתה דפקתי עם סוליות העץ וכל הכילה רעשה. וכל הבנות אספו כסף וקנו לי נעלי עור, וכשהייתי חוזרת לבית היתומים, ששם כל הילדים הלכו בנעלי עץ תכף עוררתי קנאה. התחילו לבקר אותי חברות עשירות. בהפסקה הגדולה כל אחד היה מביא סנדוויץ'. לי לא היה. אז הם עשו תור: כל אחת בתורה הייתה מביאה סנדוויץ', נתנו לסדרן שהיה מגיש לי אותו.
הייתי יוצאת דופן כאן וגם שם. בילדי ביה"י מעוררת קנאה. כבר לא הייתי ....... מהם? למרות שאני יזמתי את בואו של זמנהוף שעזר הרבה. הספקתי להיות האהובה של הבית. הפסיקו לשמוע בקולי.... אבל חזיתי מראש שכך זה יהיה – למרות שהדבר הזה שינה את חיי בהמשך.
כעבור זמן התחילו לבוא הבחורות מהשוה"צ. התייעצו עם קורצ'אק והוא היה נגד השוה"צ ייכנס לבית היתומים. אח"כ הוא שינה את דעתו בהתייעצות עם מייטק. קובה התרשם מאוד מזה שפליקס זמנהוף הכניס אותי לגימנסיה. הוא התקרב אליו, שאל אותו למה הוא לא אוכל וממה הוא סובל. קובה אמר לו: " אני סובל מהילדים פה, העובדים מרביצים לילדים כי הם יודעים שאין להם הורים שיגנו עליהם. אני לא יכול לסבול את זה. אולי אתה יכול משהו לעשות. כל הילדים כל היום בוכים". כל מה שהוא סיפר לו – זמנהוף סיפר לקורצ'אק. קורצ'אק אמר לו שאצלו היו ילדים גדולים – אבל היו מרביצים אחד לשני. על כל דבר הרביצו. אז קורצ'אק בנה בית משפט בבית היתומים והילדים עצמם היו שופטים. אם מישהו מהעובדים היה מרביץ, הילדים יכלו להגיש נגדו תלונה. עובד שהיו לו כמה תלונות – היה מפוטר. החליטו שישאלו מישהו משלנו לראות את בית המשפט של הילדים ויעבירו את השיטה אלינו. כי מאז שקיים בית המשפט הפסיקו ההרבצות.
זמנהוף סיפר לקובה ורצה שייגש. קובה אמר: "כולם צוחקים ממני. אני מציע לך לקחת את רחל, לה שומעים והיא אינטליגנטית.
זמנהוף בא אלי וביקש ממני ללכת לשם לחודש ימים וכל יום הייתי חוזרת הביתה. הייתי נוכחת בישיבות בית המשפט והייתי רושמת הכל. העונש הגדול ביותר היה הוצאה מבית היתומים. קובה התעניין מאוד בבית המשפט הזה ובא לשמוע בבית המשפט ויושב בחוץ. היה מקרה שרצו להוציא ילד מהמוסד ואז קובה דיבר: "כבוד השופטים, אני חושב שהעונש שלכם לא צודק, אם תוציאו את הילד הוא ייצא לרחוב ויהפוך לגנב". כולם אמרו: " מי מדבר, הקפיטליסט הזה..." אבל ילד אחד אמר: "הוא צודק!". כשהיו מקרים קשים היו קוראים לקורצ'אק לשפוט. הוא בא והתנגד שיוציאו את הילד. מאז שכוננו אצלנו את בית המשפט הפסיקו ההרבצות גם של הילדים וגם של העובדים.
התחילו לבוא לביה"י הבנות מהשוה"צ להשפיע עלי. לא היה לי עניין בכך – אבל בסוף מצאו לי קבוצה בגילי, והקבוצה הייתה מתאספת לפעמים בביה"י. זו הייתה אטרקציה, השירים, ההמנון. בשוה"צ הייתה קיימת הכשרה למבוגרים בצ'נסטחובה. זה היה משהו בלתי רגיל. בית גדול. מחממים עם פחם, ושם התחלקנו לקבוצות לפי הגילים.
היו גם חניכים מבתים דתיים שדרשו שבפסח הילדים יהיו בסדר. חיפשו מישהו שיחליף אותם – וכי מתאימה הייתי אני, כי הייתי פנויה. אז נסענו לשם.
זה היה אושר בלתי רגיל. הייתה חממה עם כריזנטמות. לחג המולד היינו נוסעים למכור את הכריזנטמות לחג המולד ואת הכסף היו מנצלים לכרטיסי עליה.
הייתי בחדר אחד עם רחילקה מרקוס, כשהיא באה להכשרה נתנו לה מברשת שתצחצח לפרות את השיניים. נוסף לזה היה דגם בית ספר לאגרונומיה. כשהיו באים לביקורת היינו מתלבשים יפה והאגרונום היה מעביר שיעור.
הייתי בצ'נסטחובה 9 חודשים. בינתיים פה בארץ פרצו מהומות, והתחילו לזרז את עליית הצעירים. לכן לא יכולתי לחזור ללימודים כי דרשו מאיתנו לעלות. היו לנו כל האישורים. כל הקבוצה שלנו עלתה. ביניהם אידה.
------------------------------<<<
אידה
אחרי המלחמה הקימו גימנסיה לבנות יהודיות. וכל מי שרצה לקבל מילגה התייצב. אולי 400 בנות. אחרי ניפוי נשארו שתיים: אידה ואני. אידה הייתה חזקה במתמטיקה – ושתינו נתקבלנו לגימנסיה. כשהצטרכנו לעלות ארצה לה היו פרטנזיות ללמוד באוניברסיטה. אני לא גמרתי את ביה"ס כי רציתי לעלות – היא גמרה. היא נשארה בוורשה. אבל לא נתנו לה ללמוד באוניברסיטה. מתמטיקה. בינתיים נגמרו הסרטיפיקטים והיא לא יכלה לעלות.
לא סיפרתי שחייתי בבית היתומים. אבל אלה החברות שלי. ישבתי עם אידה בספסל אחד. פעם פרצה בבה"י מחלה מדבקת ואסור היה לי ללכת לביה"ס במשך שבועיים. השאירו לי מחברות עם השיעורים. פע0 הלכתי לבית הספר לקחת את המחברות, ובדרך עברתי גן קטן, ואני רואה שאידה יושבת על הספסל. היה ברור לי שהיא מחכה לי. ניגשתי אליה. מה קרה? "את יודעת, אנחנו כבר לא נהיה חברות". מה קרה? "כי אמרו לי לא לבוא יותר לביה"ס כי להוריי אין כסף לשלם". אמרתי לה: "בוורשה יש הרבה בתי ספר. אפילו אם תהיי במקום אחר נהיה חברות. רצתי לביה"ס, פתח לי האח של המנהל. התחלתי נורא לבכות. הייתי כבר בת 11. הוא שאל למה אני בוכה? מישהו הרביץ לך? אמרתי : אף אחד לא הרביץ לי, אבל איך אתם יכולים לעשות דבר כזה, לא לתת לה ללמוד כי אין לה כסף. הרי כל הכיתה מעתיקה את התרגילים ממנה!".
הוא אמר: אל תבכי, אנחנו נעשה משהו. עברו שבועיים וחזרתי ללימודים ואני רואה שהיא לומדת. האם זה היה בגלל הבכי שלי? אף פעם לא שאלתי. וזה הציק לי. מדוע? כי היא לא עלתה ארצה. היינו בקשר מכתבים תמידי. יום אחד עשיתי הצגה. קראתי לה ואמרתי: שבי על הספסל, אני רוצה לשאול ואתך משהו. היא ישבה על הספסל, וסיפרתי לה את הסיפור. היא לא זכרה. "אם ככה, איך קרה שקיבלו אותך בכל זאת בבית הספר בחזרה? היא אמרה: כל הבנות היו חלשות במתמטיקה, אז המורים החליטו שהבנות ייוותרו על העזרה ואידה תיתן שיעורים בחשבון לכל הבנות – וכך תשלם את הלימודים". זה מה שסיפרה לי.
הקיבוץ שלנו קיבל 10 סרטיפיקטים שהכפלנו אותם ע"י חתונות פיקטיביות. אני קבלתי סרטיפיקט יחד עם חונך. השיאו רב, עמדו בתור לחתונה. כשנכנסתי עם חונך אמר הרב שהוא לא יכול לתת לנו כי היינו ורשאים ושטח השיפוט שלו הוא רק צ'נסטחובה. אז חזרנו לוורשה. הוא סיפר להוריו שהוא מתחתן. הוריו היו מאושרים. עדו חתונה גדולה. הוא היה כנראה לא יוצלח ושמחו שמצא בחורה...
ברחוב שלנו היה רב ידוע. אמרתי שלרב אני לא יכולה לשקר – אגיד לו את האמת. וכך עשינו. באנו לאותו רב וסיפרתי לו שאנו מתחתנים פיקטיבית כדי להגדיל את מכסת העלייה. הרב אמר: "מבחינה הלכתית אסור לי לעשות את זה אבל לכבוד ירושלים אני אחתן אתכם". בסוף הגענו יחד ארצה והגענו לקיבוץ שומריה בחדרה. כשהקבה"א החליט שנתאחד עם עין-גנים עזבו אותנו 60 חברים, ביניהם חונך.
עברו ימים, והייתי צריכה להתחתן עם יצחק. כשבאנו לכרכור לקבל חתימה מהרב הוא לא יכול היה, כי אני "אשת איש". לא ידענו מה לעשות. מה אלוהים עשה: הייתה לי חברה בקופ"ח חדרה שקיבלה בדיקות. יום אחד בא חונך לבדיקה והיא השיגה את הכתובת שלו והוא שלח לי גט.
לעלייה היה צריך כסף. מכל הבחינות התאמתי לעלייה. איך שהוא קיבלתי הכשר בלי כסף.
------------------------------<<<
אסתרה – פינה משלי
סיפרתי לך איך הגעתי לגימנסיה. לא סיפרתי על אסתרה. אישה צעירה ויפה. הייתה בת 18 כשהקימה את ביה"ס והשיגה הכל בכוחות עצמה. כשאני נכנסתי לגימנסיה הייתי בשבילה כעין קונקורנציה. הגימנסיה לא דרשה ממני שום דבר – ההפך: קיבלתי הכל בתשלום שלהם. קרה לפעמים שמורה לא הגיע לשיעור. משדום מה היו קוראים אותי להחליף את המורה לשעה. סה"כ הייתי מביאה ספר ומקריאה להם. פעם אחת נכנסתי לכיתה ומצאתי שם את טושה, שהייתה אחות של קובה. היא הייתה שתי כיתות מתחתיי. היו שם ארבעה ילדים ואני הייתי בת בית אצלם. האמא שלהם הייתה אחות של אותה אסתרה. למה בחרו אותי? הייתי ידועה בגימנסיה. כשאני כתבתי חיבור חופשי היו מקריאים אותו בכל הכיתות. הם ידעו מי אני.פעם אחת, בסוף שנת הלימודים, כל כיתה עשתה תערוכה, מחברות, עבודות יד, וההורים והקרובים היו באים. בנות הכיתה היו מדריכות את האורחים. פעם, בשבת, הגיע תורי, אמרתי לאסתרה שאני הולכת לתורנות לביה"ס, ולא אהיה עד 8 בערב. היא לא הסכימה ואמרה: יש לך גם תפקידים פה, בביה"י, איזה תפקידים יש לי היום, בשבת"? "אני לא מסכימה שאת תלכי". אבל אני חייבת. ביה"ס נותן לי הכל, אז אני חייבת.
היא לא הסכימה. היא לא צדקה. גם כשהייתי בת ארבע היא לא נתנה לי לראות את אבי ידעתי שהיא לא צודקת, אבל למי יכולתי לספר? עכשיו כבר הייתי בת 12-13 ועניתי לה: "את לא צודקת, ולכן אני אלך". אז היא אומרת ככה: "אם את תלכי אז אין לך לאן לחזור".הלכתי לביה"ס גמרתי את התורנות ועמדתי: אין לי לאן לחזור. ואז זכרתי שלאבי היה אח בווארשה. לפעמים היה בא לבקר אותי, לפעמים נתן לי גם כמה גרושים. החלטתי ללכת אליו. אף פעם לא ביקרתי אצלם. הוא גר לא רחוק מבית היתומים של קורצ'אק. ילדים לא היו לו. הכינו גפילטה פיש לשבת. סיפרתי לו שרבתי עם מנהלת ביה"י וביקשתי ללון אצלו.למחרת הלכתי לביה"ס. התקשרתי עם אחת החברות. כולן היו עשירות. לאידה החברה הכי טובה לא יכולתי ללכת כי הם היו עניים מאוד. סיפרתי לה את הסיפור. אחרי הלימודים הלכתי אליה ובערב הייתי ישנה. כך נמשך הדבר הרבה זמן. ערב הייתי ישנה אצל בחר האחרת. לא יה לי מיטה שלי ולא פינה שלי.
רציתי שתשימי לב איזה אופי היה לאותה אסתרה. היא לא חיפשה אותי. היא ידע שכל המורות מבית הספר כולן אהבו אותי. היא פחדה מקונקורנציה. היא רצתה להראות שהיא שולטת עליי ולא אחרים. הייתה הל ווילה מחוץ לעיר. פעם חליתי באנגינה והיא לקחה אותי אליה לשם, כל יום איזה גויה הביאה קערת תותים בשמנת. היא רצתה להראות שגם היא שולטת עליי. אבל לי היה כבר בלב פצע ממנה.
בינתיים, הכרתי את כל החברות והמשפחות העשירות שלהן. היו מקרים שהייתי חולה והם שכרו כרכרה ברחוב ולקחו אותי לטייל. האכילו אותי בענבים... אלא מה? בתוך ביה"ס הייתה אישה אחת שדיברה רק גרמנית ולא ידעתי מה תפקידה. ואני קלת תפיסה תפסתי את הגרמנית ושאלתי אותם איך היא הגיעה -?- אף אחד לא הבינו אותה. הילדים צחקו ממנה. היא סיפרה לי שרצתה לעבוד בית סיעודי. היא הייתה אישה אצילה ואינטלקטואלית. היו עוד כמה מקרים כמוני שאסתרה הענישה. היא ראתה את המצוקה שלי. היה לה אבא. פעם הייתי חולה. היינו צריכים לעשות השכמה בחוץ בחורף, ופחדתי שירד גשם. האישה הזאת ישבה על ידי כל הלילה וטיפלה בי. היא לקחה אצל אביה כסף ושכרה דירה בבצלובה, לא רחוק מקן וורשה. באותו רחוב, שכרה את הדירה בשביל עצמה, ושיכנה בה את אותן 4 תלמידות שאסתרה הענישה.
נכנסתי לאותה דירה. קיבלתי חדר קטן והיה לי מקום משלי לשים את הראש. מקום משלי.
אהבות ראשונות – פעם אחת, מרדכי רייזמן, שהיה בקיבוץ שומריה, ישב באוהל שלו וניגן בכינור. לי יש שמיעה אבסולוטית והרגשתי שהוא מזייף. אבל היה לי מאוד מעניין. כשהייתי חולה, אחר שנים, הוא בא לבקר אותי ב"הלל יפה" ושאל: "את זוכרת שפעם ניגנתי בכינור? אמרתי: "אני זוכרת שאתה מאוד זייפת". העיקר, הבחור הזה התאהב בי, הכל היה טוב אלא מה – לי היה חבר אחר. ולא יכולתי לסבול את האהבה שלו. האהבה שלו הייתה כל כך חזקה, אבל אני לא הייתי אישה סימפטית. יכולתי להגיד דברים לא יפים. לא התחנכתי ליד אמא ואבא אלא ליד אסתרה. הוא רצה שאהיה חברה שלו – אבל אני הייתי מאוהבת באחר.
היינו קבוצה בשומריה: רומה, אווה, פרנקה, אידה, איז'ק, סמק – כולנו היינו בקבוצה וכל אחד היה מדריך של קבוצה צעירה – וראש הקבוצה הזאת היה שלמה אילן (שלמק מגן-שמואל) ואני התאהבתי בו. הוא היה ראש קבוצה שלי. זאת הייתה אהבה ראשונה שלי. אינני יודעת אם הוא אהב אותי. הוא העריך אותי, שאני בכוחות עצמי, בלי קרובים, הגעתי לדרגה כזו שהייתי יכולה להשתוות לרומה ואווה ואיז'ק...
אבל מה לעשות, באהבה לא שואלים(?). אני הייתי מאוהבת בשלמק ולא יכולתי לסבול את האהבה של מותק. הסוף היה שעלינו ארצה ביחד. הוא היה בבנימינה ואני בשומריה. היינו ידידים. לא אמרתי לו אף פעם שאני אוהבת אותו אבל הוא ידע. אבל בבנימינה הייתה בחורה אחת שאהבה אותו שאביה היה רב, איך יכולתי להשוות את אבא שלה לאבא שלי? היא הייתה ראש קבוצה. בסופו של דבר היא הייתה כל כך אינטליגנטית ולא יכולתי להשתוות אליה. בסוף היא הייתה חברת כנסת, פייגה אילנית.
אמרתי למותק: אני לא אהיה חברה שלך אף פעם, יש לי חבר אחר. הוא לא ידע מי זה. מותק היה מעיירה קטנה ליד לודז'. שלמק היה וורשאי, ראש קבוצה שלי. העיקר, מותק נסע לוורשה והייתה לו חברה, והביא אותה לארץ והתחתן איתה. הוא עשה בינינו הכרה, וסיפר לה שפעם היינו חברים. אני עם מותק נשארתי חברה עד היום.
------------------------------<<<
שערורייה בבית היתומים:
דרך אגב, הוא נמצא היום בבית דורות. הוא עזה את הקיבוץ וגרו בחדרה והבית שלו היה כמו הבית שלי. הוא סיפר לה עלי ועל כך הוא סיפר לה עלי ועל כך שהתחתנתי בבית יתומים. היא אמרה: אצל אסתרה? ברחוב... נדהמתי. איך את יודעת? היא אמרה: "הרי כל עיתוני וארשה כותבים עכשיו על אותו בהית יתומים ועל אותה אסתרה.
הייתי אז בקיבוץ והיו לי ילדים בני 4. שאלתי מה קרה? אני, מאז שעברתי לדירה (?) , משם נסעתי לצ'נסטחובה ולא ידעתי מה קורה שם. כך כשנסעתי לארץ אסתרה ליוותה אותי לתחנת הרכבת.
------------------------------<<<
סופה של אסתרה:
אז היא מספרת לי ככה: "השלטון בפולניה התחלף ובבה"י התחילו לעבוד קומוניסטיות לפי שכר ממשלתי. אסתרה עבדה בלי תשלום. היא טענה שהיא הקימה את המוסד הזה והוא שייך לה. הפועלות טענו שהיא לוקחת לה זכויות יתר ודרשו שתהייה שווה להן. תעבוד את השעות ותקבל שכר. היא לא קיבלה את הדרישות שלהן. העניין הגיע לבית משפט שפסק לטובת הפועלות – ואם היא לא תקבל את פסק הדין היא תעזוב את בית היתומים. כשהיא קיבלה את פסק הדין הזה לא השלימה איתו ועזבה את ביתה. וכל מפעל חייה התמוטט. ואז החליטה לבקר אותי בארץ. הייתי בשבילה עוגן הצלה. כעבור שבוע היא הגיעה לקיבוץ. דבר ראשון שהיא שאלה האם מגיעים לקיבוץ עיתונים מפולניה... אני כבר הייתי כמה שנים בארץ. אמרתי לה שמים עלייתי לא ראיתי עיתון פולני. היא אמרה שיש לה שתי בנות ורוצה לרשום אותן בבית ספר באחד הקיבוצים. קודם לכן היא כתבה לי על כך ושלחתי לה חומר.
באותה תקופה היו זמנים קשים בארץ, וגם בקיבוץ היו זמנים קשים. לא הייתה לי איפה לארח אותה. גרנו בצריף. שמתי איזו מיטה מתקפלת שתישן לידי, ונסעתי איתה למשמר העמק, עשיתי לה הכרה עם חזן ועם אמא חזן שלימדה אותי עברית, בלילה, כשהילדים הלכו לישון היא עמדה ליד החלון של ביצת הילדים לשמוע על מה הילדים מדברים.
אח של שבתאי אבל עבד במוסד החינוכי בבן שמן. אני נסעתי איתה לכל מקום והצגתי אותה כמנהלת מוסד בפולין. בסוף היא השאירה את המסמכים של בנותיה בבן שמן.
אסתרה ובעלה גרו ברחוב מאוד יוקרתי בוורשה. בעלה כתב לה שלא תחזור לוארשה, כי מתחילה אנטישמיות, מישהו דחף לו צלב קרס על הדלת וכ..... תפרוץ מלחמה. הישארי בישראל ואני אבוא עם הבנות. התייעצנו מה לעשות, אולי תתחתנה פיקטיבית כדי שתוכל להישאר – ועד שמצאנו מישהו שהסכים, מחוץ לקיבוץ – בינתיים פקעה הויזה שלה והיא נאלצה לחזור לפולניה – ולמחרת פרצה המלחמה וכולם נשמדו בשואה. מבן שמן החזירו לי את התמונות של הבנות...
------------------------------<<<
בדיחות על אסתרה בעין שמר
כשהיא באה לקיבוץ התהלכו עליה הרבה בדיחות. היא הכירה את כל החברות שלי שבאו צלבקר אותי, את אידה ואווה ורגינקה – והיא ראתה שאנחנו הולכים לעבוד בפרדס, גוזמים עצים ומורחים משחה. אז היא שאלה: "אל למה אתן לא מורחות את הפנים שלכן בקרם?" "עכשיו אתן צעירות. העצים שלכם אמנם יגדלו במשך השנים אבל אתן תיראו זקנות ומיובשות...". תתארי לך שבאותה תקופה לא היה לנו מה לאכול, אז לחשוב למרוח את הפנים שלנו בקרם...
בדיחה שניה עליה: בפולניה לא היה נהוג להתרחץ כל יום. אבל אנחנו המצאנו פטנטים כדי להתרחץ יום יום. אמרתי לה: "אנחנו אמנם באסיה – אבל מצאנו פטנט איך לחמם מים כדי להתרחץ". כל יום היינו צריכים לאסוף ענפים לחמם את הבויילר. הלכנו אני ויצחק לאסוף ענפים כדי לעשות לה בערב הפתעה. ואמרנו לה: היום את באה אלינו למקלחת חמה. היא אמרה: "מה, אני נראית לכם כל כך מלוכלכת". (הערה: יש תמונה של ביקר אסתרה בקיבוץ).
------------------------------<<<
מות אבי:
סיפרתי איך היא לא נתנה לאבי לראות את הילדים. הייתי כבר בת 7 ואחי בן 6. קראו לנו שבא אבי לבקר אותנו. באנו למשרד. האב ישב על כיסא הוא בא בליווי אח מבית חולים, שהביא אישור שסופו קרוב ובקשה שיתנו לו פני מותו לראות את הילדים. הוא היה רזה וחיוור. שאל אותנו: "טוב לכם, חסר לכם משהו?" אמרתי שטוב לנו ולא חסר כלום. הוא אמר: את יודעת שיש לי פה אח בוורשה, אם תצטרכי משהו תפני אליו. הוא חזר לבית חולים וכעבור כמה ימים נפטר. לקחו אותנו לבית הקברות. כשחזרנו כבר היה חושך וישר שכבנו לישון. במיטה נאנחתי: אוי, אוי. נכנסה אסתרה לחדר ה שינה וכעסה: "מי פה נאנח?"
גם זה צריך היה לקבל אישור ממנה...
שלוש פעמים היא שאלה ואף אחד לא ענה. היא עברה ממיטה למיטה וראתה שאני שוכבת ובוכה. התיישבה ליד מיטתי ושאלה: "למה את בוכה?" אמרתי: אני בוכה כי אבא שלי מת. היא אמרה: "אין לך מה לבכות, לאבא שלך יותר טוב. אנחנו מטפלים בילדים שלו, ובו מטפלים המלאכים" ויותר אני לא רוצה לשמוע אנחות.
זה הסיפור של מות אבא שלי.
------------------------------<<<
רחלקה וריבה (מנדלסון) מחפשות עבודה. (הערה: יש תמונה של מותה של ריבה בביה"ח).
סיפרתי לך שאידה נשארה בוארשה ללמוד באוניברסיטה והחברות שלנו נגמרה. אני הייתי בארץ. כשבאתי לקיבוץ מצאתי חברה שעלתה ע אידה מאה מונים. זאת הייתה ריבה. היא הייתה מלולבין, העיר של יעקב. איך קרה שנעשתה קומוניסטית – אבל זה לא הפריע לי להיות חברה שלה.פעם הייתה שיחת קיבוץ עליה, צבי ארד דיבר כל הלילה שלא תעזוב את הקיבוץ. בסוף היא עזבה. בתקופה ה היא, זה היה עוד לפני המלחמה – המצב היה כמו היום: לחברות לא הייתה עבודה. ריבה, עבדה במשק בית. בקיבוץ התאספה קבוצה, ולפני פסח נסענו לת"א לחפש עבודה. הצ'מפיונית בכל העניין הייתה אסתר איתן. התאספנו כולנו. כשראינו בית שעושים שיפוץ היא הייתה רצה קדימה ושאלה אם צריך לנקות שמשות, רצפות וכו', וכך השיגה עבודה לכולם.
ריבה עבדה במשפחה של מו"ל. אני נסעתי כדי לבקר אותה. הכרתי את כל החברות הקומוניסטיות שלה. היא עבדה מאוד קשה. בסופו של דבר חלתה בסרטן ואני החלפתי אותה בעבודה.
אבל זה היה עוד לפני זה. יצאנו בער לרחוב לטייל. הרחוב היה ריק. ראינו מרחוק בית מואר שממנו בקע צליל של פסנתר. כשהתקרבנו דפקנו ונכנסנו פנימה: אמרתי לריבה: בית שיש בו פסנתר בטח יש להם צורך בעוזרות שיעשו ספונג'ה לפסח. פתחנו את הדלת. ישב אדם ליד הפסנתר וסביבו הרבה צעירים. ניגשה אישתו שאלה: "את מי אתן מחפשות? אמרנו: "אנחנו מחפשות עבודה. אולי אתם צריכים לעשות ספונג'ה?" מאיפה אתן?" אנחנו מקיבוץ בחדרה. קם האיש מן הפסנתר. הוא שאל אותי: "מה שמך?", "אני רחל ווסרמן", "ואת?" "אני ריבה מנדלסון", אז הוא אמר: "ריבונו של עולם! צאצאים של מנדלסון ושל ווסרמן (הסופר הידוע)" אז הוא אומר: "לדאבוני הגדול אין לי ואיני יכול לתת לכם עבודה. כל אלה תלמידים שלי שאני מלמד אותם מוסיקה בלי שכר, אבל אם אתם חברים בקיבוץ עם שמות כאלה אז אני מתאר איזה קיבוץ יש לכם. אבל בדיוק היום כתבתי שיר חדש ולכבוד השמות המפורסמים שלכם אקרא לכם את השיר. והוא התיישב ליד הפסנתר והתחיל לשיר: "בצאת ישראל ממצריים" ואז התברר לנו שהאיש היה ידידה בורוכוב (אדמון), קומפוזיטור מפורסם, והשיר מאוד התפרסם בארץ. אני מספרת את זה, כי איך הוא התרגש מהשומות שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה