מתוך ספרו של רפי שפירא - מסעותיי אל מחוזות החך
עשרת ימי התשובה וים הדין באחריתם הנם כאין וכאפס מול חודש הבירורים האישיים ל"סמל הבוגרים". לאירועים ממין זה הייתה דינמיקה של אובדן שליטה וחוש מידה, והם התקיימו תחת מעטה של "בגרות ונכונות מתמדת לתיקון האדם".
את מקומן של הערבות החבוטות והלמות האגרופים על חזות המתפללים בתפילת "אשמנו חטאנו", החליפו חרצובות הלשון ומוחם הקודח של נערים מתבגרים בחיפוש נואש אחרי כל נקודת חובה שתיזקף ל"נאשם התורן" במעגל הבירורים. המחנכים, שותפים סבילים אך מעודדים של תהליך ההיטהרות, ואנחנו (יותר נכון, חלקנו) עטנו איש על רעהו כגלדיאטורים.
נושאי ה"בירורים" נעו על שלושת צירי חיינו: סדר וניקיון ("הוא אף פעם לא שוטף את הרצפה כמו שצריך", נטען כנגדי), או סגנון לבוש והרגלי האזנה לרדיו ("הוא מקשיב כל הזמן למצעד הפזמונים"). מטבעות לשון רבות עוד מהדהדות בזיכרוני, מרביתן מילים לועזיות שננקטו אי-אז בפי "הגדולים" ונועדו להרשים את שומעיהם ברצינותו וכובד דעתו של הדובר ("הלימודים הם חלק אינטגרלי מסיכויי האוונגארד לנצח", "עלינו לדון בדילמה מכמה אספקטים", "לפי קריטריונים ערכיים", וכולי).
בתום מעגל של דברי קלס (תלוי במהות העבירות וטיבו של החניך), כשהנדון כבר היה חשוף ומרוט והמערכת החיסונית שלו במצב קריסה, היה עליו לצאת בהצהרה בת ארבעה חלקים שאי אפשר היה לדלג עליה אם היית חפץ בסמל:
אני מודה לחברים על הביקורת הבונה.
אשתדל לתקן ולשפר בעקבותיה את דרכיי.
אני רואה את עצמי "מגשים" ב"קיבוץ השומרי".
אהיה נאמן כל חיי לדרך הסוציאליסטית העולמית.
על נא תקלו ראש בנכונותנו לאודיסיאה הזאת. עצם המחשבה שקיבוץ שלם, ובתוכו הורינו, יחזה במפקד האש החגיגי, שכל חניך ראוי ייקרא על ידי איש "ההנהגה" הארצית והמקומית לקבל מידיו את הפחית הנכספת, ואז תישאל בקרב הקהל השאלה, 'מה זה שהבן של בנק ואלן לא מקבל סמל? מה הוא עשה?' – רק המחשבה הזו היה בה כדי לצמרר ולהוליכני למחשבות אובדניות, לא עלינו.
קובי רוזן היה מה שקרוי במקומותינו "ילד חוץ". לא ניתנה לו שום הנחה על היותו אחיין של נחמיה, חבר קיבוצנו, ובנה של פולנייה כשרה ו"שומר- צעירניקית" בזכות עצמה מנעוריה בורשה.
את מעגל הבירורים ותוצאותיו לא שוכח איש מאתנו, אך למען דברי הימים ונכדינו הרכים, הריהו לפניכם, כרוחו וכסדרו: לאחר כשלוש שעות של דיונים מעמיקים, בהם נטען כנגד קובי בן היתר שהוא מכור לתרבות האמריקאית, נושא בכיסו האחורי של מכנסי הג'ינס שלו (טפו,טפו) ספרים בכריכה רכה (המינגווי וסטיינבק), ולצידם מסרק המעיד על גנדרנות נואלת – אחרי כל אלה פתח קובי בהצהרת ארבעת החלקים.
אישרנו במנוד ראש את תודתו לנו על ביקורתנו הבונה, חייכנו בסיפוק לשמע הצלחתנו בהפנמת הגשמתו העתידית בקיבוץ השומרי, כשלפתע הגיחה מקרבו באורח לא צפוי הצהרתו המדהימה: "ובאשר לנאמנותי לעולם הסוציאליסטי, אם אדרש אי פעם לבחור את מקומי בין הסוציאליזם הנאור שברוסיה לבין הקפיטליזם החשוך באמריקה, אבחר באפשרות השנייה".
בזה הרגע קפץ כנשוך נחש יהודה (חבר נצחי ב"ועדות הקבוצה והחברה") ודרש לבטל ומיד את כל הנאמר עד כה, כאילו לא שמענו, לא ראינו ולא דנו.
כשהם פרושים על פני ימים ארוכים התקיימו עוד מעגל ושניים של בירורים, ובכל פעם, ברגע האמת, לא הצליחו שפתיו של קובי להגות את המילים "הקידמה הרוסית". (יודעי סוד ידעו לספר שקרוב משפחה שלו שב מסיביר הסוציאליסטית עם כמה סיפורים "חביבים" על המתרחש שם, עובדה שנודעה לה השפעה על השקפת עולמו ה"אופורטוניסטית").
סופו של עניין, שבהיעדר הכרעה הועבר הפרוטוקול לעיונה של "ההנהגה הראשית". לא רחקו הימים וקובי הוזמן אחר כבוד לפגישה. את שהתרחש בה איש לא תיעד, אך קובי חזר ממנה מחויך, עם המלצה להעניק לו את הסמל, ועם הבטחה ש"כאשר יועמד בפני הדילמה של בחירת מקום מחייה, ישקול, ולו לניסיון, לחיות ברוסיה, ורק אם לא ימצא חן בעיניו, תישקל האפשרות האמריקאית".
נו, ומאז חי לו קובי רחוק מרוסיה ומאמריקה. כיום הוא אחד הבודדים מביניו "המגשים בקיבוץ שומרי", בבית ניר.
עשרת ימי התשובה וים הדין באחריתם הנם כאין וכאפס מול חודש הבירורים האישיים ל"סמל הבוגרים". לאירועים ממין זה הייתה דינמיקה של אובדן שליטה וחוש מידה, והם התקיימו תחת מעטה של "בגרות ונכונות מתמדת לתיקון האדם".
את מקומן של הערבות החבוטות והלמות האגרופים על חזות המתפללים בתפילת "אשמנו חטאנו", החליפו חרצובות הלשון ומוחם הקודח של נערים מתבגרים בחיפוש נואש אחרי כל נקודת חובה שתיזקף ל"נאשם התורן" במעגל הבירורים. המחנכים, שותפים סבילים אך מעודדים של תהליך ההיטהרות, ואנחנו (יותר נכון, חלקנו) עטנו איש על רעהו כגלדיאטורים.
נושאי ה"בירורים" נעו על שלושת צירי חיינו: סדר וניקיון ("הוא אף פעם לא שוטף את הרצפה כמו שצריך", נטען כנגדי), או סגנון לבוש והרגלי האזנה לרדיו ("הוא מקשיב כל הזמן למצעד הפזמונים"). מטבעות לשון רבות עוד מהדהדות בזיכרוני, מרביתן מילים לועזיות שננקטו אי-אז בפי "הגדולים" ונועדו להרשים את שומעיהם ברצינותו וכובד דעתו של הדובר ("הלימודים הם חלק אינטגרלי מסיכויי האוונגארד לנצח", "עלינו לדון בדילמה מכמה אספקטים", "לפי קריטריונים ערכיים", וכולי).
בתום מעגל של דברי קלס (תלוי במהות העבירות וטיבו של החניך), כשהנדון כבר היה חשוף ומרוט והמערכת החיסונית שלו במצב קריסה, היה עליו לצאת בהצהרה בת ארבעה חלקים שאי אפשר היה לדלג עליה אם היית חפץ בסמל:
אני מודה לחברים על הביקורת הבונה.
אשתדל לתקן ולשפר בעקבותיה את דרכיי.
אני רואה את עצמי "מגשים" ב"קיבוץ השומרי".
אהיה נאמן כל חיי לדרך הסוציאליסטית העולמית.
על נא תקלו ראש בנכונותנו לאודיסיאה הזאת. עצם המחשבה שקיבוץ שלם, ובתוכו הורינו, יחזה במפקד האש החגיגי, שכל חניך ראוי ייקרא על ידי איש "ההנהגה" הארצית והמקומית לקבל מידיו את הפחית הנכספת, ואז תישאל בקרב הקהל השאלה, 'מה זה שהבן של בנק ואלן לא מקבל סמל? מה הוא עשה?' – רק המחשבה הזו היה בה כדי לצמרר ולהוליכני למחשבות אובדניות, לא עלינו.
קובי רוזן היה מה שקרוי במקומותינו "ילד חוץ". לא ניתנה לו שום הנחה על היותו אחיין של נחמיה, חבר קיבוצנו, ובנה של פולנייה כשרה ו"שומר- צעירניקית" בזכות עצמה מנעוריה בורשה.
את מעגל הבירורים ותוצאותיו לא שוכח איש מאתנו, אך למען דברי הימים ונכדינו הרכים, הריהו לפניכם, כרוחו וכסדרו: לאחר כשלוש שעות של דיונים מעמיקים, בהם נטען כנגד קובי בן היתר שהוא מכור לתרבות האמריקאית, נושא בכיסו האחורי של מכנסי הג'ינס שלו (טפו,טפו) ספרים בכריכה רכה (המינגווי וסטיינבק), ולצידם מסרק המעיד על גנדרנות נואלת – אחרי כל אלה פתח קובי בהצהרת ארבעת החלקים.
אישרנו במנוד ראש את תודתו לנו על ביקורתנו הבונה, חייכנו בסיפוק לשמע הצלחתנו בהפנמת הגשמתו העתידית בקיבוץ השומרי, כשלפתע הגיחה מקרבו באורח לא צפוי הצהרתו המדהימה: "ובאשר לנאמנותי לעולם הסוציאליסטי, אם אדרש אי פעם לבחור את מקומי בין הסוציאליזם הנאור שברוסיה לבין הקפיטליזם החשוך באמריקה, אבחר באפשרות השנייה".
בזה הרגע קפץ כנשוך נחש יהודה (חבר נצחי ב"ועדות הקבוצה והחברה") ודרש לבטל ומיד את כל הנאמר עד כה, כאילו לא שמענו, לא ראינו ולא דנו.
כשהם פרושים על פני ימים ארוכים התקיימו עוד מעגל ושניים של בירורים, ובכל פעם, ברגע האמת, לא הצליחו שפתיו של קובי להגות את המילים "הקידמה הרוסית". (יודעי סוד ידעו לספר שקרוב משפחה שלו שב מסיביר הסוציאליסטית עם כמה סיפורים "חביבים" על המתרחש שם, עובדה שנודעה לה השפעה על השקפת עולמו ה"אופורטוניסטית").
סופו של עניין, שבהיעדר הכרעה הועבר הפרוטוקול לעיונה של "ההנהגה הראשית". לא רחקו הימים וקובי הוזמן אחר כבוד לפגישה. את שהתרחש בה איש לא תיעד, אך קובי חזר ממנה מחויך, עם המלצה להעניק לו את הסמל, ועם הבטחה ש"כאשר יועמד בפני הדילמה של בחירת מקום מחייה, ישקול, ולו לניסיון, לחיות ברוסיה, ורק אם לא ימצא חן בעיניו, תישקל האפשרות האמריקאית".
נו, ומאז חי לו קובי רחוק מרוסיה ומאמריקה. כיום הוא אחד הבודדים מביניו "המגשים בקיבוץ שומרי", בבית ניר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה