קטע מתוך הספר: טעם של בחירה
ספרית פועלים 1975
פריצת המצור על המעפילים הייתה לי חוויה רבת הוד ואימים. והדי-היריות הדהדו בי עוד שנים רבות. עד היום הזה מעלים הם את דריכותי בהתקרב שעת יריית-כבוד באיזה טכס, שאני משתתפת בו. אני מקדימה אז לסגת לקרבת עץ, או למסתור של בית.
הלכנו לאורם של כוכבים גדולים, סוערים בשמיים שנתבהרו אחר ימות-גשם ראשונים. הגשם הרווה את החולות, והם היו גמישים, נענים לצעדינו. הלילה היה רענן ורגוע.
לא ידעתי לקראת מה הלכנו, גם בעמדי כבר במשאית הגדולה שלא השיגה עוד את המשאית שקדמה לה. פתאום נתקפתי צער פראי על כי לא נפרדתי מאישי ומילדתי. יהודית אמרה לי אחר כך כי היא ידעה בדיוק את הצפוי לנו. יהודית הייתה חברת הפלמ"ח. די לי ברגע של ריכוז ואני רואה את עצמי שוב קושרת את שרוכי נעלי-העבודה שלי, שהתרתי אותן רק לפני שעה קלה, כששבתי מן העבודה. אני רואה את עצמי יושבה על סף חדרי ועייפות ההשכמה והעבודה זורמת בתוכי. הפעמון הזה שנצטלצל פתאום לא בעתו. השעה אינה לא שעת קימה לעבודה, לא שעת ארוחות, לא שעת גמר-עבודה, או התכנסות לשיחת-הקיבוץ, והנה צליליו המשוכים, הפתאומיים של מטיל-הברזל המכה בכוח, בפראות, על עיגול-הברזל התלוי - על מה הוא תלוי? כן, על עץ-הפלפל שליד חדר-האוכל.
אחרי שלבשתי מחדש את בגדי-העבודה ונעלתי את נעלי-העבודה, התגלגל כבר הכל כמו מכוח עצמו:
התייצבות בשורות, התפקדות, קבלת המקלות.
עלייה על המשאית, אשר זה עתה חזרה מן העיר והיא פורקת במהירות את הארגזים והכדים.
יצאנו לדרך, המקלות האלה לקפ"פ – למה ציידו אותנו בהם? למה היו מיועדים? מה היה גורלם? עד היום אינני יודעת זאת.
במושבה הסמוכה נתקלנו במחסומים: כל הדרכים לאותו קיבוץ, שאליו הביאו בלילה מעפילים, נחסמו על-ידי פלוגות הצבא הבריטי. נותרו לנו דרכי החולות הרוויים גשם ושקועים באפילה. מסביב היה כל הלילה מפולש אנשים המתקדמים למקום בלתי-נראה.
האם היינו קלי-דעת? היינו כבדי-צעד.
מעל הגבעה החולית, ישובה בין זאב ליהודית, ולידי כמה מחניכיי, שרק לפני כשנתיים מילטו אלינו את חייהם מערים מופצצות. צפיתי למתרחש שם לא הרחק, הסתכלנו בעיניים יבשות באורות הגדולים של מפלצות-הברזל, הניצבות פה ושם, הנעות, המקיפות בטבעת צפופה את היישוב המקופל בתוך החשיכה. מסביב עמדה צינת הלילה הטעונה זעמינו. הסתכלתי על חבריי, כולם היו לבושים, כמוני, בגדי עבודה. כולם שקועים בשתיקה. רק אחר-כך ידעתי להבחין בשתיקותינו, זו של זאב, שהיטיב את מעילי על שכמי בתנועה אבהית, הייתה רבת-דריכות. זו של יהודית מפועמת זעם, זו של חניכיי כבדת חרדה. צינה תקפה אותנו. היא התרוממה מן החולות ספוגי-הרטיבות והיא זרמה מן השמיים הגבוהים נעדרי העננים.
שוב התפתלנו בשורה עורפית שותקת, מישהו סמוי הסיט את ענפי הגדר ופינה מעבר למאות הצועדים. מרחוק הגיע ריח חזק של שיטה פורחת, ריח מעודן וצהוב. אולי הייתה זו אותה השיטה אשר למחרת בצהריים ביתקו אותה מספריים גדולים, שהכינו את המפגש עם מכונות-הירייה. צעדנו איש בעקבות חברו, זהירים ושותקים. פעם בפעם נשרה טיפת טל לילי מאחד העלים של עץ-ההדר – מפתיעה, מעלה רעש, מפחידה. צעדתי ומקלי הגדול בידי. זאב צעד אחריי ולעתים תמך בי.
בין שני הקיבוצים, זה הנצור וזה היושב ממולו ושבו התכנסו המונים רבים, השתרע מישור שטוח, שדה שנחרת בי, ועתה הוא מצוי עמי בכל עת תמיד. כל שראיתי אחר-כך – פיורדים של נורבגיה ופארקים לאומיים של אמריקה, בירות של מדינות שונות והרי-הררים, כל זה נרשם בי, ודאי, כל זה שקע ונשמר בי, ודאי, כל זה שקע ונשמר בקרבי ועולה בי מעת לעת. אך כל זה בלתי-אורגני בישותי. רק השדה הזה שבו צעדנו ובו רבצנו ובו יצאו נשמותיהם של שמונה אנשים מבין הצועדים, רק הוא נשמר בי במלוא רעננותו. לשווא חיפשתי אותו כהווייתו בתוכי, לאחר שנים. עכשיו הוא כבר נושא עליו בתים לרוב ועצים רחבי-צמרות. לא, הוא אינו קיים עוד כפי שקלטתי אותו בחושים דרוכים וברישות מחודדת של בעל-חיים שהשיג לפתע את כל עצמת הסכנה לעת תיקתוקן של מכונות-הירייה באורו המלא של צוהרי יום חורפי נפלא; כפי שהוא חוזר על עצמו אין-ספור פעמים בחלומות-לילה ובפגישות עם חבריי איתי יחד, שרבצו איתי באותו שדה, שמיהרו לקום לפקודתו של יוסף ופרצו את קו-האש והגיעו לקיבוץ הנצור להתערב עם המעפילים כדי שלא יצליחו לזהות בינם ולבינינו; כפי שעולה מול עיניי בפוגשי את טנייה חניכתי, ניצולת טראנסדניסטרייה, או את חילקה שלעולם אינו מחיש את צעדיו, אך אותו היום הספיק להינתק מן האדמה ולעבור את קו האש, או את חייקה שהייתה אז כולה צניפת זעם עד מוח עצמותיה; כפי שעולה בי עם זכר רגליו הצהובות של אלימלך, שזה עתה, ממש זה עתה ישבתי איתו על הספסל עם המשענת, מופקרים יחד לחומו הלטיף של השמש, בעולם שכולו נאה וירוק, בעולם רגוע עד שנמחקה בנו תודעת המוות בכלל.
העולם כולו היה נאה וירוק, ואני ישבתי בין אלימלך ואחיו משה. מכל הקיבוץ הנצור ראינו רק את מגדלו הגבוה. הדשא רחש אנשים בעלי רוח טובה, הנכונים לעשות הכול למען המעפילים הנצורים. גם למות? איש לא חשב על כך. אמש פרצו ריקודים, כאילו אחזה בנו שמחה. הקיבוץ האכיל את כולנו ארוחת-בוקר, ועכשיו התחלפו משמרות האוכלים ארוחות-צהריים. שלושתנו לא מיהרנו. הייתה שעת חסד וחבירות טובה העולה ממעמקים ונוכחת תמיד בשעת גבול. האמנם חשבנו, כי אנו מצויים על סף שעת גבול? אולי משהו בתוכנו חשב על כך.
אלימלך הגיע לאותה השעה בשאתו בעיניו וברגליו את כל שבילי ארצנו, את שלג החרמון וצינת הבניאס וכפי המים במדבריותיה, הוא מתח הראשון בקיבוצי את הצינורות להשקיית הפרחים והדשאים בהעלותו את הנוי, חיבת לבבנו השבוי ליופי, לראש תור המלאכות. הוא היה יושב באדיקות של יהודי המקפיד על תפילה בציבור בכל שיחת הקיבוץ, בסמוך לשולחנו של המזכיר, מטה את אוזניו כבדות-השמיעה כדי שלא לאבד דבר מדיוני היום. חיוכו הכחול ושיניו החזקות, המלבינות נסכו ביטחון.
אחר-כך, בשוב משה אחיו, מן הקיבוץ הנצור, שלתוכו חדר על-אף מכונות- הירייה שהרגו את אחיו, על אף החללים שנותרו בשדה ללא ניע, ראיתי אותו שותק שתיקה עמוסה מול רגליו הצהובות של אחיו שבלטו מתחת לשמיכה הקצרה. הוא הסתיר מכולנו את ידו הפצועה, רק לאחר ההלוויה הסיעו אותו לבית-החולים.
לוח קיבוצי כולל מאז יום כבד אחד נוסף: כ"א בכסלו.
ספרית פועלים 1975
פריצת המצור על המעפילים הייתה לי חוויה רבת הוד ואימים. והדי-היריות הדהדו בי עוד שנים רבות. עד היום הזה מעלים הם את דריכותי בהתקרב שעת יריית-כבוד באיזה טכס, שאני משתתפת בו. אני מקדימה אז לסגת לקרבת עץ, או למסתור של בית.
הלכנו לאורם של כוכבים גדולים, סוערים בשמיים שנתבהרו אחר ימות-גשם ראשונים. הגשם הרווה את החולות, והם היו גמישים, נענים לצעדינו. הלילה היה רענן ורגוע.
לא ידעתי לקראת מה הלכנו, גם בעמדי כבר במשאית הגדולה שלא השיגה עוד את המשאית שקדמה לה. פתאום נתקפתי צער פראי על כי לא נפרדתי מאישי ומילדתי. יהודית אמרה לי אחר כך כי היא ידעה בדיוק את הצפוי לנו. יהודית הייתה חברת הפלמ"ח. די לי ברגע של ריכוז ואני רואה את עצמי שוב קושרת את שרוכי נעלי-העבודה שלי, שהתרתי אותן רק לפני שעה קלה, כששבתי מן העבודה. אני רואה את עצמי יושבה על סף חדרי ועייפות ההשכמה והעבודה זורמת בתוכי. הפעמון הזה שנצטלצל פתאום לא בעתו. השעה אינה לא שעת קימה לעבודה, לא שעת ארוחות, לא שעת גמר-עבודה, או התכנסות לשיחת-הקיבוץ, והנה צליליו המשוכים, הפתאומיים של מטיל-הברזל המכה בכוח, בפראות, על עיגול-הברזל התלוי - על מה הוא תלוי? כן, על עץ-הפלפל שליד חדר-האוכל.
אחרי שלבשתי מחדש את בגדי-העבודה ונעלתי את נעלי-העבודה, התגלגל כבר הכל כמו מכוח עצמו:
התייצבות בשורות, התפקדות, קבלת המקלות.
עלייה על המשאית, אשר זה עתה חזרה מן העיר והיא פורקת במהירות את הארגזים והכדים.
יצאנו לדרך, המקלות האלה לקפ"פ – למה ציידו אותנו בהם? למה היו מיועדים? מה היה גורלם? עד היום אינני יודעת זאת.
במושבה הסמוכה נתקלנו במחסומים: כל הדרכים לאותו קיבוץ, שאליו הביאו בלילה מעפילים, נחסמו על-ידי פלוגות הצבא הבריטי. נותרו לנו דרכי החולות הרוויים גשם ושקועים באפילה. מסביב היה כל הלילה מפולש אנשים המתקדמים למקום בלתי-נראה.
האם היינו קלי-דעת? היינו כבדי-צעד.
מעל הגבעה החולית, ישובה בין זאב ליהודית, ולידי כמה מחניכיי, שרק לפני כשנתיים מילטו אלינו את חייהם מערים מופצצות. צפיתי למתרחש שם לא הרחק, הסתכלנו בעיניים יבשות באורות הגדולים של מפלצות-הברזל, הניצבות פה ושם, הנעות, המקיפות בטבעת צפופה את היישוב המקופל בתוך החשיכה. מסביב עמדה צינת הלילה הטעונה זעמינו. הסתכלתי על חבריי, כולם היו לבושים, כמוני, בגדי עבודה. כולם שקועים בשתיקה. רק אחר-כך ידעתי להבחין בשתיקותינו, זו של זאב, שהיטיב את מעילי על שכמי בתנועה אבהית, הייתה רבת-דריכות. זו של יהודית מפועמת זעם, זו של חניכיי כבדת חרדה. צינה תקפה אותנו. היא התרוממה מן החולות ספוגי-הרטיבות והיא זרמה מן השמיים הגבוהים נעדרי העננים.
שוב התפתלנו בשורה עורפית שותקת, מישהו סמוי הסיט את ענפי הגדר ופינה מעבר למאות הצועדים. מרחוק הגיע ריח חזק של שיטה פורחת, ריח מעודן וצהוב. אולי הייתה זו אותה השיטה אשר למחרת בצהריים ביתקו אותה מספריים גדולים, שהכינו את המפגש עם מכונות-הירייה. צעדנו איש בעקבות חברו, זהירים ושותקים. פעם בפעם נשרה טיפת טל לילי מאחד העלים של עץ-ההדר – מפתיעה, מעלה רעש, מפחידה. צעדתי ומקלי הגדול בידי. זאב צעד אחריי ולעתים תמך בי.
בין שני הקיבוצים, זה הנצור וזה היושב ממולו ושבו התכנסו המונים רבים, השתרע מישור שטוח, שדה שנחרת בי, ועתה הוא מצוי עמי בכל עת תמיד. כל שראיתי אחר-כך – פיורדים של נורבגיה ופארקים לאומיים של אמריקה, בירות של מדינות שונות והרי-הררים, כל זה נרשם בי, ודאי, כל זה שקע ונשמר בי, ודאי, כל זה שקע ונשמר בקרבי ועולה בי מעת לעת. אך כל זה בלתי-אורגני בישותי. רק השדה הזה שבו צעדנו ובו רבצנו ובו יצאו נשמותיהם של שמונה אנשים מבין הצועדים, רק הוא נשמר בי במלוא רעננותו. לשווא חיפשתי אותו כהווייתו בתוכי, לאחר שנים. עכשיו הוא כבר נושא עליו בתים לרוב ועצים רחבי-צמרות. לא, הוא אינו קיים עוד כפי שקלטתי אותו בחושים דרוכים וברישות מחודדת של בעל-חיים שהשיג לפתע את כל עצמת הסכנה לעת תיקתוקן של מכונות-הירייה באורו המלא של צוהרי יום חורפי נפלא; כפי שהוא חוזר על עצמו אין-ספור פעמים בחלומות-לילה ובפגישות עם חבריי איתי יחד, שרבצו איתי באותו שדה, שמיהרו לקום לפקודתו של יוסף ופרצו את קו-האש והגיעו לקיבוץ הנצור להתערב עם המעפילים כדי שלא יצליחו לזהות בינם ולבינינו; כפי שעולה מול עיניי בפוגשי את טנייה חניכתי, ניצולת טראנסדניסטרייה, או את חילקה שלעולם אינו מחיש את צעדיו, אך אותו היום הספיק להינתק מן האדמה ולעבור את קו האש, או את חייקה שהייתה אז כולה צניפת זעם עד מוח עצמותיה; כפי שעולה בי עם זכר רגליו הצהובות של אלימלך, שזה עתה, ממש זה עתה ישבתי איתו על הספסל עם המשענת, מופקרים יחד לחומו הלטיף של השמש, בעולם שכולו נאה וירוק, בעולם רגוע עד שנמחקה בנו תודעת המוות בכלל.
העולם כולו היה נאה וירוק, ואני ישבתי בין אלימלך ואחיו משה. מכל הקיבוץ הנצור ראינו רק את מגדלו הגבוה. הדשא רחש אנשים בעלי רוח טובה, הנכונים לעשות הכול למען המעפילים הנצורים. גם למות? איש לא חשב על כך. אמש פרצו ריקודים, כאילו אחזה בנו שמחה. הקיבוץ האכיל את כולנו ארוחת-בוקר, ועכשיו התחלפו משמרות האוכלים ארוחות-צהריים. שלושתנו לא מיהרנו. הייתה שעת חסד וחבירות טובה העולה ממעמקים ונוכחת תמיד בשעת גבול. האמנם חשבנו, כי אנו מצויים על סף שעת גבול? אולי משהו בתוכנו חשב על כך.
אלימלך הגיע לאותה השעה בשאתו בעיניו וברגליו את כל שבילי ארצנו, את שלג החרמון וצינת הבניאס וכפי המים במדבריותיה, הוא מתח הראשון בקיבוצי את הצינורות להשקיית הפרחים והדשאים בהעלותו את הנוי, חיבת לבבנו השבוי ליופי, לראש תור המלאכות. הוא היה יושב באדיקות של יהודי המקפיד על תפילה בציבור בכל שיחת הקיבוץ, בסמוך לשולחנו של המזכיר, מטה את אוזניו כבדות-השמיעה כדי שלא לאבד דבר מדיוני היום. חיוכו הכחול ושיניו החזקות, המלבינות נסכו ביטחון.
אחר-כך, בשוב משה אחיו, מן הקיבוץ הנצור, שלתוכו חדר על-אף מכונות- הירייה שהרגו את אחיו, על אף החללים שנותרו בשדה ללא ניע, ראיתי אותו שותק שתיקה עמוסה מול רגליו הצהובות של אחיו שבלטו מתחת לשמיכה הקצרה. הוא הסתיר מכולנו את ידו הפצועה, רק לאחר ההלוויה הסיעו אותו לבית-החולים.
לוח קיבוצי כולל מאז יום כבד אחד נוסף: כ"א בכסלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה