על הילדים הראשונים דוד ועלית
מתוך הספר: דיויד, אדם תלם ומים
עריכת עדנה גחטן - בן אברהם
בינתיים בילו ילדי הקיבוץ בנעימים, והשתוללו יחפים ברחבי הקיבוץ, שיחקו עם הכבשים והתרנגולות, רכבו על סוסים, קפצו על המחרשה, לפעמים הצליחו לטפס על הגדר. זה היה מגרש המשחקים שלהם, והוא היה מרתק מעין כמוהו. כך בילו עד גיל הגן.
באותה עת, ולאחר ויכוחים מרים, החליטה משפחת בן-פורת לעזוב את הקיבוץ עם עמוס בנם. שני הילדים הנותרים בחצר, דוד ועלית, נזקקו למסגרת, וחייקה ביקשה לפתוח גנון בקיבוץ. היא הפיצה את השמועה בקרב האמהות בכרכור, אך רק משפחה אחת הסכימה לשלוח את בנה לגן בקיבוץ. לאחר ויכוח, וכמעט משבר אידיאולוגי, סוכם לשלוח את דוד ועלית לגן ילדים בכרכור.
כדי להגיע לגן בכרכור, שהיה מרוחק מחצר הקיבוץ כשני ק"מ, היה צורך בהיערכות קפדנית, מדי בוקר צריך לרכב לגן, להשאיר שם את הילדים, ולשוב בצהריים לאסוף אותם. ולשם כך, יש להקצות אדם, שינוטרל ממלאכות אחרות, למשך זמן מה.
החל עידן חדש, מדי בוקר הגיעו עלית ודוד לגן, עם אחת האמהות, חייקה או סוניה, כשכל השלושה רכובים על חמור. הדרך הייתה דרך עפר, חשופה שלמש ולגשם.
איך הצליחה בחורה בת 20 לרכב חצי בשמש היוקדת או בגשם ובוץ, כשאיתה שני עוללים בני שלוש? מאוד פשוט, החמור נרתם עם אוכף, שאליו מחוברים משני הצדדים, שני ארגזים, ששימשו במקור להובלת כדי חלב מרפת עין שמר למחלבה בכרכור. במקום כדי חלב, הוכנסו הילדים לארגזים, ילד בארגז, והאם רכבה על החמור, וכיוונה אותו בדרכו.
"גן טובה" נוהל ע"י טובה, גננת מקצועית, והיה הגן של ילדי כרכור. בגן היה צריף עם אביזרים ומשחקים, ודוד ועלית זכו, סוף סוף, להכיר צעצועי ילדים, ולהיחשף לחברת ילדים בני גילם. היו שם עוד 20 ילדים, והשמחה הייתה רבה. כשם שהכירו בגן משחקים שלא ראו עד כה, זכו דוד ועלית להכיר גם מושג חדש, "עונש". עד לבואם לגן, חיו הילדים כבגן עדן, היו הילדים של כולם ופונקו תדיר. תמיד היה מי שהתייחס אליהם או נתן להם לדבר, וכאן, מצויים הרבה ילדים, ולא תמיד הם במרכז העניינים.
לרוב התנהל הגן על מי מנוחות, אך לעיתים, הענישה טובה ילדים שהפריעו, ולרוב איימה שתשלח את המתפרעים לכלא בתחנת המשטרה הסמוכה, סניף של משטרת מנדט, ששירתו בו בצוותא שוטרים יהודים, ערבים ואנגלים. בין טובה לבין הסרג'נט, מפקד התחנה, היה הסכם של שיתוף פעולה; ילד מפריע, הוכנס לבית הסוהר, מרתף מתחת לאדמה, ושהה שם כמה דקות עד שנרגע. יום אחד הגיע תורו של דוד להפריע, הגננת שלחה אותו אל הסרג'נט, ודוד נכלא במרתף, למזלו, מאחר שהורגל לתנאי חיים קשים בחצר הקיבוץ, לא התרשם מהעונש, וכלל לא פחד. הוא המתין עד סיום העונש, והוחזר לגן.
בתום יום הלימודים הלכו דוד ועלית עם אחד הילדים, ראובן פלסקובסקי, לקצה המושבה. ראובן נכנס לביתו, ושני הילדים נותרו חכות בחוץ, ליד מלונה של כלב, עד שאספו אותם. כשירד גשם נכנסו למלונה, ובימים חמים הסתתרו בה מפני השמש הקופחת. המתינו שעה או שעה ומחצה, ולבסוף הגיעה אחת האמהות, לאסוף אותם הביתה.
ביום קיץ אחד הגיעה חייקה לאסוף את הילדים. הדרך הביתה, לקיבוץ, עברה ליד כרם ענבים, של אופה המושבה. היום היה חם במיוחד, והשלושה – רעבים וצמאים. חייקה עצרה את החמור, וירדה לקטוף מעט ענבים שחורים, להרוות את הצימאון, ולהשקיט את הבטן, כשלפתע יצא האופה מביתו עם כלבו, והשניים צעקו ונבחו על ה"הגנבת", חייקה מבוישת טיפסה על החמור, וברחה עם הילדים מהמקום.
שגרה זו של רכיבה על החמור, אל הגן ובחזרה, נמשכה כשנה, שנה וחצי. כשירד גשם התכסו שלושת הרוכבים בשק, וכשהשמש יקדה חבשו כובעם. בצהריים נרדמו הילדים רעבים בתוך הארגזים, והאם הרוכבת הגיעה תשושה לחצר הקיבוץ. כשהגיעו הביתה בצהריים, חזרו הילדים לצריף הילדים, ושם המתינה להם המטפלת.
בקיבוץ התחרו הכל על תשומת ליבם של שני העוללים. הבוגרים מסביבם, אנשים צעירים, רחוקים ממשפחתם, וטרם הקימו משפחה משלהם. הם עדיין לא טעמו טעמה של הורות, ומשהו בשני הילדים משך את כולם. אט אט החלה להתפתח תחרות סמויה בין המבוגרים, מי יגיע ראשון לצריף הילדים, לקחת אותם, ולשחק איתם, ובכך להקדים את ההורים הביולוגיים. בלילה כשהשכיבו אותם לישון, היו כולם באים להרוג את היתושים בחדר, ולכסות אותם בכילה. חס וחלילה שלא יחלו בקדחת. ואמנם גדלו בריאים וללא פגע.
מתוך הספר: דיויד, אדם תלם ומים
עריכת עדנה גחטן - בן אברהם
בינתיים בילו ילדי הקיבוץ בנעימים, והשתוללו יחפים ברחבי הקיבוץ, שיחקו עם הכבשים והתרנגולות, רכבו על סוסים, קפצו על המחרשה, לפעמים הצליחו לטפס על הגדר. זה היה מגרש המשחקים שלהם, והוא היה מרתק מעין כמוהו. כך בילו עד גיל הגן.
באותה עת, ולאחר ויכוחים מרים, החליטה משפחת בן-פורת לעזוב את הקיבוץ עם עמוס בנם. שני הילדים הנותרים בחצר, דוד ועלית, נזקקו למסגרת, וחייקה ביקשה לפתוח גנון בקיבוץ. היא הפיצה את השמועה בקרב האמהות בכרכור, אך רק משפחה אחת הסכימה לשלוח את בנה לגן בקיבוץ. לאחר ויכוח, וכמעט משבר אידיאולוגי, סוכם לשלוח את דוד ועלית לגן ילדים בכרכור.
כדי להגיע לגן בכרכור, שהיה מרוחק מחצר הקיבוץ כשני ק"מ, היה צורך בהיערכות קפדנית, מדי בוקר צריך לרכב לגן, להשאיר שם את הילדים, ולשוב בצהריים לאסוף אותם. ולשם כך, יש להקצות אדם, שינוטרל ממלאכות אחרות, למשך זמן מה.
החל עידן חדש, מדי בוקר הגיעו עלית ודוד לגן, עם אחת האמהות, חייקה או סוניה, כשכל השלושה רכובים על חמור. הדרך הייתה דרך עפר, חשופה שלמש ולגשם.
איך הצליחה בחורה בת 20 לרכב חצי בשמש היוקדת או בגשם ובוץ, כשאיתה שני עוללים בני שלוש? מאוד פשוט, החמור נרתם עם אוכף, שאליו מחוברים משני הצדדים, שני ארגזים, ששימשו במקור להובלת כדי חלב מרפת עין שמר למחלבה בכרכור. במקום כדי חלב, הוכנסו הילדים לארגזים, ילד בארגז, והאם רכבה על החמור, וכיוונה אותו בדרכו.
"גן טובה" נוהל ע"י טובה, גננת מקצועית, והיה הגן של ילדי כרכור. בגן היה צריף עם אביזרים ומשחקים, ודוד ועלית זכו, סוף סוף, להכיר צעצועי ילדים, ולהיחשף לחברת ילדים בני גילם. היו שם עוד 20 ילדים, והשמחה הייתה רבה. כשם שהכירו בגן משחקים שלא ראו עד כה, זכו דוד ועלית להכיר גם מושג חדש, "עונש". עד לבואם לגן, חיו הילדים כבגן עדן, היו הילדים של כולם ופונקו תדיר. תמיד היה מי שהתייחס אליהם או נתן להם לדבר, וכאן, מצויים הרבה ילדים, ולא תמיד הם במרכז העניינים.
לרוב התנהל הגן על מי מנוחות, אך לעיתים, הענישה טובה ילדים שהפריעו, ולרוב איימה שתשלח את המתפרעים לכלא בתחנת המשטרה הסמוכה, סניף של משטרת מנדט, ששירתו בו בצוותא שוטרים יהודים, ערבים ואנגלים. בין טובה לבין הסרג'נט, מפקד התחנה, היה הסכם של שיתוף פעולה; ילד מפריע, הוכנס לבית הסוהר, מרתף מתחת לאדמה, ושהה שם כמה דקות עד שנרגע. יום אחד הגיע תורו של דוד להפריע, הגננת שלחה אותו אל הסרג'נט, ודוד נכלא במרתף, למזלו, מאחר שהורגל לתנאי חיים קשים בחצר הקיבוץ, לא התרשם מהעונש, וכלל לא פחד. הוא המתין עד סיום העונש, והוחזר לגן.
בתום יום הלימודים הלכו דוד ועלית עם אחד הילדים, ראובן פלסקובסקי, לקצה המושבה. ראובן נכנס לביתו, ושני הילדים נותרו חכות בחוץ, ליד מלונה של כלב, עד שאספו אותם. כשירד גשם נכנסו למלונה, ובימים חמים הסתתרו בה מפני השמש הקופחת. המתינו שעה או שעה ומחצה, ולבסוף הגיעה אחת האמהות, לאסוף אותם הביתה.
ביום קיץ אחד הגיעה חייקה לאסוף את הילדים. הדרך הביתה, לקיבוץ, עברה ליד כרם ענבים, של אופה המושבה. היום היה חם במיוחד, והשלושה – רעבים וצמאים. חייקה עצרה את החמור, וירדה לקטוף מעט ענבים שחורים, להרוות את הצימאון, ולהשקיט את הבטן, כשלפתע יצא האופה מביתו עם כלבו, והשניים צעקו ונבחו על ה"הגנבת", חייקה מבוישת טיפסה על החמור, וברחה עם הילדים מהמקום.
שגרה זו של רכיבה על החמור, אל הגן ובחזרה, נמשכה כשנה, שנה וחצי. כשירד גשם התכסו שלושת הרוכבים בשק, וכשהשמש יקדה חבשו כובעם. בצהריים נרדמו הילדים רעבים בתוך הארגזים, והאם הרוכבת הגיעה תשושה לחצר הקיבוץ. כשהגיעו הביתה בצהריים, חזרו הילדים לצריף הילדים, ושם המתינה להם המטפלת.
בקיבוץ התחרו הכל על תשומת ליבם של שני העוללים. הבוגרים מסביבם, אנשים צעירים, רחוקים ממשפחתם, וטרם הקימו משפחה משלהם. הם עדיין לא טעמו טעמה של הורות, ומשהו בשני הילדים משך את כולם. אט אט החלה להתפתח תחרות סמויה בין המבוגרים, מי יגיע ראשון לצריף הילדים, לקחת אותם, ולשחק איתם, ובכך להקדים את ההורים הביולוגיים. בלילה כשהשכיבו אותם לישון, היו כולם באים להרוג את היתושים בחדר, ולכסות אותם בכילה. חס וחלילה שלא יחלו בקדחת. ואמנם גדלו בריאים וללא פגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה