מסיפוריו של יעקב היערי - חבר גת
קטעים מספרו: אלה תולדות יעקב
שהיה חבר גרעין "פגים" שהתמזג אח"כ עם גרעין ה"חוצבים" בעין-שמר
החיים בחברת הנוער התנהלו במתכונת של חמש שעות עבודה בבוקר ושלוש שעות לימודים אחרי הצהריים. שבוע כך ושבוע בשינוי הסדר – לימודים בבוקר ועבודה אחר הצהריים. קליטת הנלמד,
בהתאם – "מספיק בקושי". המדריכים חברי הקיבוץ בעלי גישה חינוכית וידע: גצל ארליכמן – תלמיד חכם ומחנך קפדן העושה את מלאכתו בחוכמה ובשקט, רבקה גורפיין-אוכמני הייתה סופרת ובעלת ניסיון קודם בהדרכה. לימים הייתה, עם בעלה, נספחת תרבות בשגרירות ישראל בפולין. שניהם לימדו מקצועות "הומניים" – היינו מדעי הרוח ויהדות. מגוון המקצועות הנלמד היה בהתאם: לשון, תנ"ך, היסטוריה, ספרות. לא היה זכר למקצועות הטבע! מתמטיקה, כימיה, פיסיקה – לא "בתפריט", בפועל, חוץ מספר התנ"ך, לא היו בשימוש ספרי לימוד אלא תקצירי ההרצאות של המורה.
זו הייתה מערכת לימודים בלתי פורמלית, מכוונת לפי נטיית ליבם של המורים. המטרה החשובה מכולם הייתה לימוד השפה והשתלבות במציאות בארץ. לדאבוני, לא הייתה בכך יצירת נדבך שעליו ניתן היה לבנות את המשך ההשכלה.
היינו אחת מעשרות חברות נוער שנקלטו בקיבוצים. מוסד "עליית הנוער" היה מיזם של רחה פרייר, שתחילתו אחרי עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. ראשוני החניכים אכן הגיעו מגרמניה. המציאות שבה נוער עולה ארצה ללא הורים, ללא בית ומסגרת חינוכית, הביאה לגיבוש הארגון הזה. התנועה הקיבוצית נרתמה להוות בית חם ובית חינוך. הבכורה בניהול והובלת המוסד עברו לדמות נודעת – הנריאטה סאלד – ממנהיגות הארגון של נשות ארצות הברית "הדסה".
בפועל, עשרות אלפי נערים ונערות זכו להיקלט באופן זה. חלקם נשארו בקיבוצים וחלקם העיקרי, על פני הארץ כולה, זוכרים ומעריכים את המפעל. צורת הלימודים, היקפם, והמתכונת של "רצון טוב" וללא דרישות פורמליות, היו אילוץ של תקציב ואפשרויות. היום נראה לנו אך טבעי שהמדינה חייבת לספק השכלה ולו עד תיכון לכל עולה חדש שמגיע. כל תוכניות ה"אינטגרציה" נועדו לשלב ילדים משכבות ומוצא שונים, אך זאת בהנחה שיש משפחה ובית. בימים ההם - הגענו בודדים, ללא הורים, ונוסף לכך, גם ללא מדינה!
לימים גם אני הדרכתי בשלוש חברות נוער, באותה מתכונת. לא במקרה השתמשו במונח "מדריך" ולא "מורה" או "מחנך". בהסתכלות לאחור, המדריכים אף הם באו ללא הכשרה פורמלית, עם הברה רצון טוב ואמונה במטרה: לעזור לנערים ללמוד את השפה ולהשתלב בחברה הישראלית.
אני כשלעצמי למדתי בשקיקה את המוגש, אך הייתה זאת תקופת המשך ללימודים המקוטעים בימי המלחמה. השתוקקתי לעוד, להכרה ברורה ופורמלית. באיזה כיתה אנחנו? לא היה ברור. בני גילנו, בני הקיבוץ, קב' אלון, למדו בקיבוץ מעברות והגיעו הביתה אחת לשלושה שבועות. הם למדו בבית ספר של ממש! הסתכלנו בקנאה על תוספות המזון שהוגשו להם בחדר האוכל. הסופר אלי עמיר מתאר מציאות זו בספרו "תרנגול כפרות". לנו לא היה "משבר תרבותי". באנו מבתים חילוניים וחברה אירופית.
הדגש הושם על חיי החברה. קבוצת נערים ונערות בני 14-15, תוססים מתקוטטים ומתעוררים להכיר את בנות/בני המין השני. ואז, בגיל 16, התחלתי להסתכל מסביב – במי אפשר להתאהב? היו רותי ותלמה - בנות עין שמר שלמדו במרחקים ונראו "יעד" קסום, אך מרוחק וחסר סיכוי. בסביבה המיידית היו בנות חברת הנוער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה