מסיפוריו של יעקב היערי - חבר גת
קטעים מספרו: אלה תולדות יעקב
שהיה חבר גרעין "פגים" שהתמזג אח"כ עם גרעין ה"חוצבים" בעין-שמר
פעולות האיבה התחילו בפועל מייד אחרי ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות. ההחלטה אישרה להקים שתי מדינות – ליהודים ולערביי פלשתינה. בעוד שאצלנו היה יישוב מאורגן והנהגה סמכותית בראשות בן-גוריון, אצלם טיפחו אשליות לסלק אותנו מהשטח.
בעין-שמר הייתה מחלקת פלמ"ח שעברה אימונים, ופה ושם, עבדה בענפי המשק. עקבנו אחרי תנועותיהם בעניין רב! בנים ובנות התאמנו בפירוק והרכבת הסטן – כלי הנשק העיקרי מתוצרת הארץ. נלחמו קפא"פ (קרב פנים אל פנים) במקלות, ירדו באומגה מגבהים והילכו "הליכת זיקית" על חבלים מתוחים. המשימות היו ליווי שיירות לירושלים, כאשר הנשק מפורק וסמוי. הבנות מילאו תפקיד זה באומץ, למרות שהאנגלים לא התירו לשאת נשק בגלוי. שירי הפלמ"ח חוברו, כנראה, על דמויות ממשיות של פלמ"חניקים. למשל, ידוע השיר בו מוזכר "עקיבא מגלאון". האגדה מספרת שהשיר: "שחרחורת, כך קראו לה בפלוגה" נכתב על פנינה – פלמ"חניקית ממחלקת עין שמר, שאכן הייתה נערה יפה שמשכה גם את תשומת ליבנו עד שנפלה ברשתו של ברטיקו – חבר הקיבוץ שהיה ידוע כ"כובש לבבות" של נערות יפות. עליו מספרים שפעם בת אחת, שהייתה חברה שלו, ביקשה לנתק את הקשר ודרשה את תמונתה בחזרה. ברטיקו, בחוצפתו, ענה לה: "הנה יש לך כאן מעטפה של תמונות בנות, תמצאי את צילומך, כי אני כבר לא זוכר מי את"! לפנינה הוא כבר לא עשה את התרגיל הזה. לימים מחלקת פלמ"ח זו הייתה בחטיבת הראל ובתום המלחמה ממייסדי הקיבוץ בשם זה.
בסופי שבוע היה מגיע לקיבוץ פלמ"חניק, לימים מפורסם – דדו, הוא דוד אלעזר – רמטכ"ל צה"ל במלחמת יום הכיפורים. דדו היה חבר קיבוץ שהגיע עם גרעין יוגוסלבי משער העמקים. הסתכלנו עליו בהערצה. חברו הקרוב היה ליקו, שהיה שומר השדות של הקיבוץ, יליד בולגריה שהתחנך בחברת נוער ב', כלומר חמש או שש שנים לפנינו. דמותו הצנומה, רכוב על סוסה נאה, מתקשר היטב עם ערביי הסביבה, הייתה דגם להתפעלות וגאווה.
יום אחד יצאו שני החברים, דדו וליקו, לצייד בגבעות שממזרח לקיבוץ מענית, כשהם מצוידים ברובה צייד דו-קני. הזדמנה להם ארנבת שהוכרעה בירייה בודדת. ליקו, שנשא את הרובה, התקרב אל הטרף והכה בקת כדי לגאול אותה מייסוריה. הייתה זו מכה קטלנית, כיוון שגרמה לפליטת הכדור השני שהיה ברובה. ליקו נפגע אנושות ומת מהפציעה. על דדו היה לטפל בתוצאה.
אנחנו גויסנו לצה"ל בתחילת 1948, אך בפועל היינו מלאי "מוטיבציה", והתגאינו לתרום למדינה שבדרך. שהינו בקיבוץ ספר – מענית ועין שמר ניצבו מול באקה-אל-גרביה וואדי ערה, שהיה חסום לפני הסכמי רודוס, שם הוסכם על צירוף הוואדי לתחום מדינת ישראל. תפקידנו הוגדר "חיל משמר מרותק ליישוב". בפועל לא שירתנו בצבא סדיר. זה היה מחזור של בני 16-17 ש"נפל בתפר" בין הגיוס לפלמ"ח לבין הגיוס הסדיר לצה"ל.
הבריטים התכוננו לעזוב את הארץ עם סיום המנדט ב- 14 במאי 1948, על יד עין שמר היה שדה תעופה בריטי, ממנו המריאו מטוסי הספיטפייר. ה"מוכתר" של הקיבוץ, לוי אדיב, קיים קשרים טובים עם קצינים בבסיס. זה איפשר לקבל התרעה מוקדמת על מועד הפינוי, כמובן כנגד "תמורה הולמת". על הכביש, ליד בית החרושת "גלעם", לוי נפגש עם טייס בריטי, שלשל לידיו מעטפה עם סטרלינגים תמורת הבטחתו של הטייס לבצע עם חברו "לופינג" ("באזים") שעתיים לפני פינוי שדה התעופה. הטייס עמד בדיבורו. חברי הקיבוץ, ואנחנו איתם, פלשנו מייד עם הפינוי ומצאנו במשרדים כורסאות עור כשהן "חמות". הן שימשו אותנו היטב. כך, קו הגבול לאותו יום עבר מדרום לגדר הבסיס ולא על גדר עין שמר. מייד הוקם "משלט", כלשון אותם ימים, על גבעה במזלג הכבישים אל באקה-אל גרביה ואל יישובי עמק חפר – המעפיל ועין החורש. אנחנו, תחת פיקודו של מדריכנו קורט, התחלנו להתחפר ולבנות עמדות.
בבאקה-אל- גרביה היו, בנוסף למקומיים, גם חיילים עיראקיים. המשלט היה על תל עתיקות וההתחפרות בו הייתה קשה. התעלות נשארו רדודות. לראשונה עמדו לרשותנו מקלעים חדישים – א.מ.ג. ו"בזה" – שזה עתה הגיעו מצ'כוסלובקיה. אלה היו כלים "כבדים" במושגי הימים ההם. עמדנו לפני הפוגה מוסכמת וכל אחד מהצדדים הלוחמים שאף לשפר עמדות בטרם ההפוגה. אז חטפנו הפגזה של מרגמות. נצמדנו לקרקע. עפר כיסה אותנו ואת הכלים. חייל מבנימינה, שנספח לכוחותינו כמקלען, נפגע בראש בקרבתי ופונה במצב אנוש.
בלילה שלאחר מכן אמורה הייתה להגיע תגבורת. באותה עת הגיעה לעין שמר קבוצה של ניצולי שואה מיוון. על ידיהם היו מספרי "המוות" שהוטבעו על ידי הגרמנים. ללא כל הכנה צבאית,נצטוו תשעה בחורים מהם לעלות בלילה למשלט כתגבורת. יהודה ליג'י (לביא) נשלח לעורף המשלט לקבלם כדי להובילם לעמדות. למודי סבל, נפחדים מהחושך וחוששים להיפגע, החליפו ביניהם דברים בלדינו עם כוונה להיעלם מאחרו. ואכן לעמדות הגיעו... שניים.
ביוני 1948 סיימנו את תקופת לימודינו ועברנו לקיבוץ עין המפרץ כגרעין. גם קיבוץ זה היה בספר – מול עכו שטרם נכבשה. הגבול היה נחל הנעמן. למעשה, לפי תוכנית החלוקה של האו"ם, מעכו ועד ראש הנקרה, כולל נהריה, השטח אמור היה להיות חלק מהמדינה הערבית. קרבות התנהלו על הכפרים הערביים שעל מורדות הגליל המערבי. הכפרים מיאר ועיבלין נכבשו. אנו – הבנים של גרעין "פגים" – כך נקראנו, נצטווינו לתפוס עמדות בכפרים אלו.
חזרנו לעין שמר כעבור 3-4 חודשים. הגרעין מגת הגיע אף הוא אחרי שעבר את המלחמה מול חילות מצריים בדרום. בשלב זה היינו גרעין של כ- 40 איש. החלטנו על שם משותף: "החוצבים". התנהלה פעילות מאוד אינטנסיבית: שיחות, ריקודים, וריקודים אחת לשבוע. המדריך קורט, הוא ישראל הרץ, היה דמות כריזמטית ואהובה. תמה המלחמה!
בחודש מרץ 1948 הגיעה לעין שמר חבורה רועשת של נערים ונערות יוצאי רומניה. מספרם הרב, כ- 60 בני נוער, העמיד את הקיבוץ בפני בעיה כיצד לשכנם. הפתרון הזמני נמצא בבית תרבות בשלבי בנייה – "בית אלימלך" על שם חבר שנפל בכ"א בכסלו בין עין החורש לגבעת חיים. הוכנסו מיטות בצפיפות. זו הייתה אמורה להיות חברת הנוער החמישית – ה' בקיבוץ. אנחנו, חניכי חברת הנוער ד', היינו שלושה חודשים לפני סיום הלימודים. כמחווה לקליטת עלייה – פינינו את חדרינו ועברנו לאוהלים. הרומנים החדשים נחתו בחצר אחרי ששהו מספר חודשים במחנה מעפילים בקפריסין. הצוות החינוכי – אפרים בן ברוך, ניומקה והמטפלת שרה.
ה"רומנים" עם בנות הנוער פרחו. בחלקם עלו אפילו "לטונים גבוהים". המהומה בקרב הנוער והמדריכים הגיעה לשיאה כאשר התברר שנערה אחת הרתה. בהתייעצות עם מוסד עליית הנוער החלט "לצנן את האווירה" על ידי העברת שבע נערות לחברה שהתחנכה במסילות. לא עברו שבועות רבים, והבנות ממסילות ביקשו תחבורה להביאן לגת. לפני שהספיקו להיערך, הגיעו כולן בכוחות הגעגועים והאהבה. לחבריהן בגת.
אחרי דיונים רבים האם להצטרף לעין שמר או לקיבוץ גת, הוחלט ברוב ללכת לגת ובינואר 1950 שמנו פעמינו לגת.
בשהותי בעין-שמר כחבר גרעין, בשנים 1948-1949, נפתח המוסד החינוכי – בית הספר התיכון – עם שתי הכיתות הראשונות ז' ו-ח'. בני הקיבוץ המבוגרים יותר התחנכו במשמר העמק ובמעברות.
נטלתי על עצמי הדרכה של כיתת "תומר" (ז'). הייתה זו פעולה מסורה ורצופה, תוך יצירת יחסים חמים עם החניכים, שהניבה קשר שמתקיים שנים רבות. החניכים ובעיקר הבנות, הוסיפו להתכתב איתי במשך שנים רבות. בין החבר'ה היה הטייס גדעון מגן, שנפל בשבי הסורי ושוחרר מאוחר יותר. ישנו פרופ' אדם זרטל – ארכיאולוג, אבישי גרוסמן – מחנך ואיש הגות וכן יאיר רייכל מקיבוץ להב, והחניכות תרצה, שלומית, יהודית ועוד. רן חדוותי היה חניך מיוחד. הוא אהב לשוטט בחצר ובשדות, אפילו בשעות הלימודים. ברבות הימים רן התמחה בגידול הכותנה, וגם יזם את מוזיאון "החצר הישנה" וכן סדנאות לשיפוץ כלים חקלאיים בעין שמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה