תם פסטיבל הכתרת המנהיגים הממלכתיים, אפשר כבר לסכם.
הסיכום שלי הוא שאני חצוי: מצד אחד אני יודע ומשוכנע ששום חברה גדולה כקטנה, מדינה או כפר – לא יכולה להתקיים ללא מנהיגות, ללא מנהיגים.
מצד שני, כאשר ראיתי אותם, את המנהיגים, חשופים לעין – כל, מתכתשים, לא על דרך, לא על רעיון, כי אם על "כסא", מוכנים לבלוע חיים איש את רעהו, ולבד לתפוס עמדת זינוק לשלטון - נתקפתי בדרגות שונות של תיעוב.
ואם למראה הדרג הראשון של המנהיגים נתקפתי בתיעוב, הרי כאשר ראיתי את הדרג הנמוך יותר מפזז ומכרכר סביב המנהיגים, נתקפתי בחילה.
אבל מעבר להרגשה האישית, לדעת שהמנהיגות הזאת, שהאמביציות האישיות אצלה הן ערך עליון, היא תחרוץ את גורלנו ואת עתידנו, זה עצוב מאד.
מקובל להשוות תופעות המתרחשות בימנו עם מה שהתרחש בדור הקודם. קשה לעשות השוואה בין המנהיגים בדורנו לאלה שקדמו להם, התנאים השתנו, המנהיגים הקודמים לא היו חשופים לציבור כמו אלה של ימנו.
אבל כללית - ניתן להגיד שגם המנהיגים בדור הקודם לא היו כבשים תמימות, והדבקות לכסא הייתה גם בראש מעייניהם, אבל לכדי ממדים שהיינו עדים להם עתה הם טרם הגיעו.
האם אין מנהיגים ישרי לב ודרך?
יש להניח שישנם מעטים והם מעידים על הכלל.
אחד מהמעטים האלה היה הרב עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרטא בירושלים. אם הייתי נוטה לאמונתו ודעותיו, הייתי מסוגל ללכת אחריו "באש ובמים"
אני לא הייתי המעריץ היחידי שלו – גם הגיורת רות בן-דוד העריצה אותו, עד כדי כך שלמרות היותה צעירה ויפה והוא זקן ובא בימים – נישאה לו.
יהודה ו-ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה