מאמר שקראתי בעיתון "קיבוץ" מאת יהודה הראל נתן לי דחיפה לשלוף מהמגירה רשימה שכתבתי לפני זמן מה ולא היה לי עוז לפרסמה.
המאמר של הראל בשם "עד 120" עוסק במנגנון המערכת של התק'מ ומגיע למסקנה מפתיעה. בסוף הרשימה הזאת אביא את המשפט המסכם את המאמר ואז יובן הקשר בין המאמר של הראל לבין רשימה זאת.
התנועה הקיבוצית במצוקה חמורה. לא ניתן לצאת מהמצוקה מבלי לגלות את הסיבות והגורמים שהביאו להידרדרות. כמו תאונות כך גם הידרדרות לא קורית אלא נגרמת ולאו דווקא ע'י גורם אחד. רבים הם הגורמים המשתתפים בתהליך, אולם ישנם גורמים המשחקים תפקיד ראשי ועל אחד מהם – ברשימה זאת.
עוד בתנועה בגולה חונכנו לראות בעבודה את הערך החשוב בחיי הקיבוץ. למדנו מקצועות שיתאימו לחיי קיבוץ ושללנו לימודים אקדמיים אלא אם ישתלבו בחיי הקיבוץ ובקיבוץ. עד שלב מסוים כולם עבדו ולא הייתה הבדלה בין עבודות מכניסות לבין עבודות שירות, כולם הבינו והרגישו שהעבודה היא ערך עליון.
לא מאסנו בשום עבודה, החברות עבדו במשק – בית בבתי האיכרים, אז גם התחילה הפעילות של הקיבוץ הארצי שמטרתה הייתה לעזור לקיבוצים חסרי הניסיון, והעזרה הייתה חשובה וברוכה – בחינוך, בכלכלה, תרבות וביטחון.
אולם מאז – מים רבים זרמו בנחלי הארץ, התנועה הקיבוצית פרצה, התעצמה וחרגה מעבר לצרכים של הקיבוצים – ומי סיפק את כוח האדם העצום הזה? כמובן הקיבוצים. את מיטב האנשים הוציאו מבלי להתחשב בצרכי הענפים והמוסדות, הלחץ להוציא אנשים לפעילות בא לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים וכתוצאה מהתהליך ירד ערכה של העבודה ועלה ערך הפעילות.
משאת הנפש של רבים בקיבוצים הייתה לצאת לפעילות, היו שהשתמשו בנימוק "מגיע לי, עבדתי כל הזמן" בכדי להצדיק את תביעתם לצאת לפעילות.
ירידת ערך הכלכלה הביאה לצמיחת צמרת כלכלית ופיננסית שהובילה למגמה של עשיית כסף שלא דרך העבודה ולהתקשרויות מפוקפקות עם אנשים מסוגו של בלאס.
עד כאן הדברים המשותפים לכלל התנועה הקיבוצית אך לקיבוץ הארצי ייחוד משלו. אם לתק'מ יש אח גדול – "מפלגת העבודה" שניתן להישען עליה, הרי הקיבוץ הארצי נושא על כתפיו השחוחות מפלגה על כל המשתמע מכך ולא כאן המקום לפרט.
יהודה הראל מנתח בעיתון "קיבוץ" את המערכת בתק'מ וקובע שמערכת גדולה ורחבה אינה בהכרח מערכת חזקה ובריאה.
והוא מסכם: " בדיקה שערכנו (ואין מקום לפרטה כאן) מצביעה על גודל דרוש של כ- 120 עובדים לכל היותר. בערך 10% מהעובדים היום".
שימו לב, לפי זה הגודל הקיים היום בתק'מ הוא 1200 עובדים, אפילו אם נקבל את האפשרות שלא עם - 10% ניתן לקיים אלא עם 40%, גם אז נקבל את הנתון של 720 עובדים מיותרים על משרדיהם, מכוניותיהם הוצאותיהם ועוד...
יהודה הראל פרסם את דבריו ולא נעו אמות הספים. מה קרה לאנשי הקיבוצים?
והוא גם מסביר על דרך המשל מדוע דבר אינו משתנה, וכך הוא כותב: " הציפיות מפציאנט לבצע לעצמו ניתוח קשה אינן ריאליות, בייחוד כשהוא מרגיש בריא יפה וחזק" כלומר – המערכת המנופחת צריכה לפטר את עצמה בזמן שהיא חושבת שהל בסדר.
ומה אצלנו? - השבוע התקיימה ישיבת הועה'פ שדן בנושא: "הצעדים ליציאה מהמשבר", משהו מתחיל לזוז. 30% מהפעילים יוחזרו לקיבוצים וכן מכוניות בסדר גודל כזה, זה מעט מדי ומאוחר מדי.
אולם לראיית המשבר כערכי ולא רק כלכלי טרם הגענו. יודה ו-ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה